השקיעה כמבנה זיכרון

שקיעה

אֲדָמָה מוֹסֶרֶת חֶשְׁבּוֹנִיּוֹת

וְרֻדּוֹת וּצְהֻבּוֹת

לַשָּׁמַיִם

עֲבוּר עוֹד יוֹם

לֹא פָּטוּר

מִמַּס

(מתוך ספר הביכורים של נדיה עדינה רוז, “דיו של שלג”, 2015, הוצאת הליקון־אפיק)

התערוכה “על גדם הלב נחה ציפור”, המוצגת בגלריה לאמנות עכשווית רמת השרון, מאגדת ארבע תערוכות יחיד של האמניות נדיה עדינה רוז, פסי גירש, ורד נסים ושהד זועבי. המהלך האוצרותי, בהובלת רחל ששפורטה, מתמקד בצורות שונות של אובדן. לא רק במוות כאירוע סופי, אלא גם באובדנים שלעיתים נותרים ללא מסגרת חברתית מוכרת: אובדן בית, שפה, עתיד ושלמות גופנית או רגשית.

בהקשר זה, ההצבה של נדיה עדינה רוז, “מכל החלונות רואים את השקיעה”, נפרשת כאחת האמירות המאופקות ובו בזמן העמוסות רעיונית בתערוכה. המיצב הוא הדבר הראשון שפוגש את הצופה, עוד טרם כניסתו לחלל הגלריה, מבעד לקירות הזכוכית הגדולים של המבנה.

עבודתה של רוז אינה מציעה דימוי של אובדן במובן המקובל. אין בה גוף פיגורטיבי, סצנה של אלימות או מחוות זיכרון ישירה. במקום, האמנית יוצרת מבנה מרחבי שבו האובדן מתגלה כעיקרון מארגן של זמן, של קצב ושל תנועת הצופה. אין זה סיפור אלא מערכת: חזרתית, קצבית, המתנגדת לפרשנות סופית.

במסגרת לימודי טראומה, החל מכתביה של קתי קרות’ (Caruth) ועד להבחנה האנליטית של דומיניק לה קפרה (LaCapra) בין המושגים acting out ו־,working through טראומה מובנת כחוויה שאינה חופפת לייצוג. האירוע הטראומטי אינו שייך לעבר אלא שב ומפר את הליניאריות של הזמן. טראומה אינה מוצגת אלא פועלת, לרוב באמצעות חזרה וקרע. ההצבה של רוז בנויה על פי היגיון זה: היא אינה ממחישה טראומה ואינה מציעה “לקרוא” אותה, אלא מציבה את הצופה בתוך מיצב שבו חזרה והפרעה מתקיימות זו לצד זו. הזיכרון כאן אינו ארכיון ואינו מאגר של דימויים, אלא תהליך הדורש מאמץ מתמיד של החזקת דבר שאינו ניתן ללכידה סופית.

הביוגרפיה של נדיה עדינה רוז מהותית להבנת מכלול עבודותיה. ביצירתה משתקפים אירועים מרכזיים, מכוננים וטראומטיים מתוך סיפורה האישי: ההגירה ממוסקבה לישראל בראשית שנות ה־90 ומות אחותה בפיגוע בירושלים בשנת 2004. בהצבה “מכל החלונות רואים את השקיעה” אירועים אלה אינם נפרשים כסיפור, נקראים בשמם או מיוצגים ישירות, אלא פועלים כמתח פנימי שמשפיע על בחירת החומר ומעצב את הקומפוזיציה והפריסה המרחבית.

גישה זו מתכתבת עם מגמה חשובה באמנות העכשווית: ויתור על אוטוביוגרפיה ישירה לטובת עבודה עם ביוגרפיה כמבנה. האישי אינו מוצג בפני הצופה אלא מעובד לצורה שניתן לחוות ולא לנכס.

נדיה עדינה רוז, מכל החלונות רואים את השקיעה, צילום: נדיה עדינה רוז

רוז בוחרת לבנות את המיצב משמיכות צמר משובצות (tartan). השמיכה היא אובייקט הנמצא במגע ישיר עם הגוף: היא מחממת, מכסה, מלווה שינה, מחלה וילדות; היא סופגת עקבות של נוכחות גופנית ושל מחוות חוזרות. בעבודתה של רוז עקבות אלה כמו “קופאות”, ומקבלות נפח, צורה ומשקל. ההצבה אינה מקבעת אירוע אלא משך. לפיכך, הצורות הטקסטיליות התלת ממדיות פועלות לא רק כאלמנטים חזותיים אלא גם כמאגרי זמן. צבען משתנה עם תנועת הצופה וחושף את מה שלרוב נותר סמוי: הזרימה האיטית והחזרתיות של החיים, השתנותם הבלתי נמנעת, פגיעוּתם והיעלמותם.

רוז חותכת את השמיכות ל־118 מקטעים ובונה מהם קומפוזיציה מודולרית קפדנית, ובכך שוללת מן האובייקט את תפקידו המנחם. החומר לא נעלם אך ייעודו משתנה מן היסוד: האינטימי נעשה מבני והגופני נעשה אדריכלי. האלמנטים החוזרים יוצרים קצב חזותי המהדהד את הברוטליזם המזרח־אירופי – כבד וריתמי – ובו זמנית את השורות האינסופיות של אנדרטאות זיכרון. כאן נוצר מה שפייר נורה (Nora) כינה lieux de mémoire אך בצורה בלתי יציבה: זיכרון ללא קתרזיס וללא קיבוע סופי.

האלמנטים המסודרים על הקיר ברצף נוקשה ניתנים לקריאה גם כמבנה חזותי של לוח שנה. המודולריות, הקצב והסדרתיות שלהם מזכירים תאי זמן מאורגנים. בחלקה התחתון של הקומפוזיציה נקטעות הצורות בקו מעוקל של חלל לבן – ריק – החוצה את המיצב כולו. קרע זה אינו ממוטט את המערכת אך הוא מערער את יציבותה. הלבן כאן אינו רק רקע אלא היעדר פעיל, צורה של מה שלא ניתן למלא בדימויים. בהיגיון של זמן טראומטי ניתן לקרוא את הקרע הזה כחדירת העבר אל ההווה: הטראומה לא הייתה אלא ממשיכה להתרחש. החלל הלבן של הקיר נעשה צורה של האירוע המתמשך הזה, מעין נצח.

את עבודתה של נדיה עדינה רוז יש למקם בהקשר הרחב של אמנות המיצב במחצית השנייה של המאה ה־20 ובראשית המאה ה־21, שבה הדגש עובר מן האובייקט כשלעצמו אל היחסים שבין אובייקט, מרחב וגוף הצופה. הזיכרון אינו ממוקם כאן באובייקט נפרד; הוא נפרש במרחב ומתרחש תוך כדי הליכה לאורכו של המיצב. ניתן לראות את העבודה כמעין “אדריכלות של אובדן”, שבה הצופה אינו נותר בעמדה חיצונית ובטוחה של מתבונן. ההצבה אינה מספרת על טראומה אלא משחזרת את המבנה שלה, כחוויה הנחווית בגוף ובזמן ולא רק במישור האינטלקטואלי או הסימבולי.

נדיה עדינה רוז, מכל החלונות רואים את השקיעה, צילום: נדיה עדינה רוז

במובן זה, עבודתה של רוז מנהלת שיח עם מסורת המינימליזם, שעבורה חזרה, מודולריות וסדרתיות לא היו רק אמצעים אסתטיים אלא אופני תפישה. אולם בעוד אצל מינימליסטים כגון דונלד ג’אד (Judd) וקרל אנדרה (Andre) החזרה נטתה לאשש את האוטונומיה של הצורה, אצל רוז היא דווקא מערערת את יציבותה.

בה בעת מתכתבת ההצבה עם פרקטיקות של זיכרון באמנות העכשווית, המוותרות על פיגורטיביות ועל סיפור ישיר. בדומה לאנדרטאות ללא שמות או ללא מונומנט מרכזי, עבודתה של רוז אינה מציעה נקודת הזדהות ברורה אלא יוצרת מרחב של נוכחות קולקטיבית, שבו הזיכרון אינו מתקבע אלא נמשך.

ההצבה מצויה אפוא בין מינימליזם לאנדרטה, באזור שבו הצורה מכילה עדות בלי להפוך לסמל של נחמה. פלטת הצבעים המינימלית – אדום וירוק – מכילה זיכרון כפול ומפוצל: צבעי חגיגות אירופיות של תחילת שנה חדשה, ובה בעת צבעי כומתות ועיטורי גבורה צבאיים במציאות הישראלית. הצבעים אינם מתמזגים להרמוניה אלא מתקיימים במתח, ומצביעים על קריעת הזהות כאחת מתוצאותיה המשמעותיות של חוויה טראומטית.

מקום מיוחד בהצבה תופסים הכדורים האדומים המונחים על רצפת חלל התצוגה. אלו הן שמשות שוקעות, רפרנס חזותי ומרחבי לשם העבודה. כאן חורגת ההצבה מגבולות ההתבוננות והופכת לאינטראקטיבית במובן הפנומנולוגי: הכדורים האדומים אינם אובייקטים למבט מרחוק אלא דורשים מן הצופה לנוע סביבם. השקיעה אינה דימוי ואינה סמל אלא תהליך המתפתח בזמן.

נדיה עדינה רוז, פרט מתוך “מכל החלונות רואים את השקיעה”, צילום: דניאל חנוך

חשוב להדגיש כי השקיעה שבשם העבודה אינה מצטמצמת למטפורה חד משמעית של סוף או היעלמות. השקיעה היא רגע של דעיכת אור, אך גם רגע של רוויה חזותית מרבית. היא מחברת בין קץ ליופי והופכת את תהליך ההיעלמות לאסתטי ולא רק טראגי. יתרה מזאת, השקיעה היא אחת הדרכים הבודדות לחוות את הזמן באופן פיזי: בניגוד לתפיסת הזמן המופשטת של היומיום, כאן ניתן לראות את הזמן: השמש שוקעת לנגד עינינו, האור משתנה והמרחב עובר טרנספורמציה.

בהצבה של רוז חוויה זו מועצמת בכך שהשמשות האדומות מצויות בשלבים שונים של “שקיעה”, הן אינן זהות ואינן מקובעות ברגע אחד. כך הצופה אינו ניצב מול דימוי יחיד אלא מול ריבוי של מצבי זמן, ההופכים את ההתבוננות עצמה לצורה של חוויית זמן: מתמשכת, בלתי אחידה וחומקת.

השמש אינה “מוצגת”, היא נחווית. הכדורים האדומים נעשים נקודת משיכה ובה בעת מכשול שסביבו מתארגן המסלול. הנוסחה “מכל החלונות רואים את השקיעה” מקבלת כאן משמעות נוספת: את השקיעה אי אפשר לעקוף. ללא קשר לעמדה, למסלול או לנקודת המבט, הצופה נשאב אל מצב הדעיכה. האובדן אוניברסלי אך אינו אחיד: כל אחד חווה אותו בדרכו, אך נוכחותו בלתי נמנעת.

במובן זה, מוצא עצמו הצופה בעמדת עד, לא לאירוע אלא לעקבותיו. בתיאוריות של עדות, הרווחות בלימודי טראומה, מודגש כי החוויה הטראומטית אינה ניתנת להעברה מלאה אך ניתנת לשיתוף. העד אינו מי שיודע אלא מי שנוכח. ההצבה של רוז יוצרת צורה כזו של נוכחות: הצופה אינו לומד “מה קרה”, אלא פוגש במה שממשיך להתרחש.

הכדורים האדומים – השמשות השוקעות – מעצימים תחושה זו. הם אינם נעלמים ואינם מגיעים לנקודת סיום. השקיעה כאן קפואה ומתמשכת בו זמנית. הצופה נעשה עד לתהליך שאין לו סוף, ובכך נכנס למרחב של זיכרון בלי לנסות לפרש או לנכס אותו.

נדיה עדינה רוז, מכל החלונות רואים את השקיעה, צילום: נדיה עדינה רוז

ב”יומן האבל” כתב רולאן בארת על יכולתו של אדם לחיות עם אובדן, לא משום שהוא נעלם אלא משום שניתן לדבר עליו, גם אם באופן מקוטע, עם הפסקות וחזרות. המיצב של רוז מצוי בדיאלוג עם מחשבה זו: הוא אינו מדבר על טראומה ישירות, אלא יוצר תנאים לביטוי שלה באמצעות צורה, צבע, חזרתיות ותנועה גופנית. כמו אצל בארת, אין כאן הבטחה לריפוי; יש רק אפשרות של קיום משותף עם האובדן.

בהקשר של כלל התערוכות המוצגות בגלריה, חשוב לציין גם את הממד המגדרי. הבחירה בארבע אמניות מהדהדת מסורות עתיקות של קינה נשית, שבהן האבל לא נתפס כחולשה אלא כתחום ידע וליווי החיים עד קצם. רוז ממשיכה קו זה באופן רדיקלי ומאופק; האבל שלה צורני, מדויק ושקט, ובה בעת חווייתי וגופני.

עבודתה החדשה של נדיה עדינה רוז מדגימה כיצד אמנות עכשווית יכולה לעסוק בטראומה בלי להישען על מופעיות או אילוסטרטיביות. אין כאן אפקט ואין קתרזיס. יש צורה המכילה זיכרון בלי למצותו. השקיעה במיצב זה אינה סיום אלא מצב מתמשך, ואולי דווקא בכך מצויה המטפורה המדויקת ביותר לחיים שאחרי האובדן.

*

“מכל החלונות רואים את השקיעה” / נדיה עדינה רוז

אוצרת: רחל ששפורטה

הגלריה לאמנות עכשווית רמת השרון

נעילה: 28.2.26