ניצולי השואה ושורדי ה־07.10 אינם מושווים היסטורית, אך מהדהדים זה את זה אתית: שניהם חיים בתוך פער עמוק בין ההצהרה הציבורית, הרעש התקשורתי והטקסיות — לבין המענה בפועל.
בין היותם סמל, עדות או ייצוג — לבין היותם גוף חי, פגיע, נדרש להמשיך.
המושג “הישרדות” נבחן כאן לא כגבורה ולא כבחירה, אלא ככורח.
לא כהתגברות, אלא כהתנהלות יומיומית בתוך מערכת שאינה יודעת ללוות את שורדיה בעקביות ולאורך זמן.
הישרדות כמצב שבו החיים נמשכים — אך האחריות נעלמת.
התערוכה מבקשת לחשוף את מנגנוני ההפקרה, הצפייה וההתרגלות:
כיצד סבל הופך לפורמט, כיצד שורדים הופכים לדימוי, וכיצד החברה והמדינה ממשיכות הלאה — בעוד מי שנשאר נדרש להחזיק את חייו לבדו.
אנו מזמינים אמניות.ם להציע עבודות העוסקות, בין היתר, בנושאים הבאים:
הישרדות כמצב מתמשך ולא כרגע שיא. גוף שורד: זקנה, טראומה, עייפות, תלות, שקיפות, שורדים תחת מבט ציבורי, תקשורתי או מוסדי,
הפער בין זיכרון, הצהרה וטקס — לבין מציאות חומרית.
המדינה, החברה והצופה כשותפים פעילים או שותקים,
הישרדות כמשחק שלא נבחר.
ניתן להגיש עבודות בכל מדיה: ציור, רישום, פיסול, צילום, וידאו, סאונד, טקסט, פרפורמנס, מחקר חזותי ופרקטיקות היברידיות.
„ זו אינה תערוכה של נחמה, זו תערוכה של מבט.“ אוצר: אילן מויאל
להשתתפות: נא לשלוח הצעות בכל המדיות למייל gaqueer@gmail.com
עד תאריך 28.02.2026
ללא דמי השתתפות, ללא מטרות רווח.
האדרכלית עליאל קיי, שותפה עמיתה במשרד קיסלוב קיי אדריכלים ומרצה ותיקה במחלקה לאדריכלות, נבחרה לכהן כראש בית-הספר לאדריכלות באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל בירושלים. קיי תחליף את האדריכלית פרופ' אלס ורבקל, שעמדה בראש בית-הספר בשנים האחרונות.
קיי, בוגרת המחלקה בהצטיינות, עבדה כמרכזת ומנחת סטודיו שנה א', ובהמשך כמנחת סטודיו הפביליון. קיסלוב קיי אדריכלים זכה בתחרויות מרכזיות, ובהן תכנון קמפוס החינוך ברמת-אפעל, בניין העירייה וכיכר העיר אילת, הפיתוח של האנגר 2+3 בנמל יפו, המרכז הקהילתי ברמת-אביב הירוקה וקמפוס החינוך באור-יהודה. קיי היא מן המקימים של "קבוצה וכו'", קבוצה יוצרת העוסקת באקטיביזם חברתי ובחקר המרחב הציבורי. עבודותיה הוצגו בביאנלה הבינלאומית לאדריכלות ברוטרדם, בביאנלה לאדריכלות ואדריכלות נוף בבת-ים, במוזיאון ישראל, בבית הנסן בירושלים ובמסגרות אחרות. זוכת פרס קרן אמריקה-ישראל ושני פרסי הצטיינות מטעם בצלאל.
מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית הודיע על רכישת שבע עבודות אמנות ישראלית לאוסף הקבע שלו, במימון קרן הרכישה על שם צילה ירון ז"ל. סך הרכישות לשנים 2025–2026 עמד על 200,000 ש"ח, ובהן עבודות של זיוה ילין, אלהם רוקני, אמירה זיאן, מיטל כץ מינרבו, חנאן אבו חוסיין, אפרת גל-נור וורד אהרונוביץ. 
בשנים האחרונות הקשב מוצף בתחושת מחלה שנוגסת בעולם ועתה גם בארצי. עולם אופטימי, וורוד לחיים בעיקרו – עכשו כמו מכרסם בקרביו נגע אוטו-אימוני, רב-מערכתי, שמקריס את הגנותיו מבפנים. חווית השיט הבטוח, על אף הים הגלי, בספינה שצלחה סערות רבות אשר רק חישלו את צוותה בעבר, הולכת ומתערערת.
השורות הבאות מהטקסט המלווה את פיסול הברזל המצורף, “ספינת השוטים”, משקף את תחושתי בתמציתיות:
– נראה שהספינה לא מתקדמת ותקועה על שרטון. תרניה במצב רע ומים אולי כבר חודרים דרך הדופן הקרועה.
– בראש התורן דמות רבת קסמים ותחבולות, מביטה לאחור אל העבר וההיסטוריה, חולמת על מלכות וסופרת את הכסף.
– בתחתית הספינה איש קטן, שלא שמים לב אליו ברגע הראשון. האיש נושא את הספינה על גבו, מנסה לחלצה, על משקלה העצום.
– כלי נשק בידו. עם תום המאבק יחזור לעבודתו, לגדל משפחה, לשלם מיסים.
מוטי דריאל
| |