קוראות וקוראים יקרים,
המאבק של שר התרבות מיקי זוהר בתרבות המקומית נמשך כבר שבועות רבים, וכולל מתקפה תקשורתית ותקציבית נגד ארגונים, ועדות, פרסים וקריטריונים להענקתם. לא ברור עד כמה כל יוזמותיו של השר חוקיות וניתנות לביצוע, אולם חלק מן הנזק ברור. הפרסים שלא יחולקו, לדוגמא, הם כסף שעולם התרבות איבד בין לילה, באופן שישפיע על חלק מתפקודו בשנה הקרובה. האמן דניאל שושן טוען כי שר התרבות משתמש בטקטיקה של ״בולדוזר רך. הוא לא שורף ספרים, הוא פשוט מוודא שהם לא יודפסו. הוא לא סוגר תיאטראות, הוא הופך את קיומם לתלוי במבחני ‘נאמנות’, מושג ריק מתוכן שנועד ליצור אמנות שהיא המקבילה התרבותית למנה חמה: זולה, תעשייתית וחסרת ערך תזונתי לנפש״. אולם פרקטיקה זו עשויה להתנקם בשר, שכן לטענת שושן ״בניסיונו להפוך את האמנים לאויבים הוא מעניק להם בדיוק את מה שהם זקוקים לו כדי לפרוח: הילה של רלוונטיות״.
האם גדעון עפרת הוא שם של חוקר אמנות? אנחנו שואלים כי מסקירת היקף פעולתו של עפרת עולה חשד שמדובר בקולקטיב. ב־50 השנים האחרונות פרסם עפרת עשרות ספרים, מאות מאמרים קטלוגיים ואלפי טקסטים מסוגים שונים. מפעל חייו גדול ברמה שהייתה מרשימה גם לו התחלק בין שלושה אנשים. בשבוע שעבר השתתף יונתן אמיר באירוע לציון גבורות לעפרת. דבריו מובאים כאן.
עוד בערב רב:
קרן גולדברג כותבת על התערוכה של ליהי תורג׳מן במוזיאון בת ים
במדור פריחת מוחות מתארחת מיכל רובנס מפוטסדאם, גרמניה
ובמדור בדיקת מציאות מתארחת נועה בן נון
אורית חופשי היא הזוכה הראשונה בפרס לזר
האמן אלי גור אריה הלך לעולמו שלשום (3 בפברואר 2026) בגיל 61
“מחוץ למים” / תערוכה קבוצתית
בית הנסן
אירוע פתיחה: שישי, 6.2.26 בשעה 12:00
הכניסה חופשית
״מחוץ למים״ הוא צירוף המצביע על שני עולמות מנוגדים: האחד מרמז על חיים חדשים, על חשיפה ועל כוח פעולה; השני על מחסור, הרס וכיליון. המים הם יסוד מחייה וגם מכלה, וכך גם ההוצאה מתוכם: פעולה שעשויה להציל מחד גיסא, אך לפגוע או להרוס מאידך גיסא.
משתתפים: עפרה אייל, תומר לחם, זהר טל ענבר, דפנה קלוגר, עפר רומנו, אורית רף, ליאור שלו
אוצרות: עופר גץ
עיצוב: רז צור
סדנת יצירה בוטנית לכל המשפחה לכבוד ט”ו בשבט
שישי, 6.2.26 בשעה 12:00
סדנת קולאז׳ וציור בטבע מזמינה ילדים ומבוגרים לחוויה יצירתית, חופשית וצבעונית באוויר הפתוח, בהשראת הגינה בבית הנסן.
אין צורך בהרשמה מראש – רק מגיעים ונהנים!

“מדאו לדו – רוח הדרך”
מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות המזרח ומוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית
נעילה: 30.5.26
שיתוף פעולה ייחודי בין מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות המזרח לבין מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית – שתי תערוכות המשלימות זו את זו מוצגות במקביל בשני המוזיאונים.
התערוכה המשותפת מציעה מבט רחב על גלגוליו של המושג “דרך” באמנות מסורתית ועכשווית. זהו מסע שנע מן הדאו הסיני, דרך הזן־בודהיזם ועד להתגבשות המושג דו ביפן.
התערוכה במוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית ממשיכה את התערוכה שנפתחה לאחרונה במוזיאון וילפריד ישראל לאמנות המזרח ונקראת “דאו – רוח הדרך”, שתיהן באוצרתה של שיר מלר־ימגוצ’י. מקורו של הדֹו, שמשמעו “דרך”, במושג הָדאּו הסיני, שהשתלב במהלך הדורות בזן־בודהיזם. שתי המסורות ביקשו להבין את מהות הדרך כמסע פנימי ורוחני. התערוכה מבקשת לגעת ברוח הדרך ולהפגיש את המבקר עם תפיסה שמציעה לראות את המשמעות בדרך עצמה, ביחוד בעידן של מרוץ מתמשך, ריבוי משימות ופיצול קשב תמידי.
התערוכה פורשת מניפה רחבה של אמנויות יפניות הנושאות את הסיומת דו (道), אשר עיצבו את נופה התרבותי והרוחני של יפן. כל אחת מהאמנויות היפניות, המכונה “דרך”, מזמינה את המתרגל לתהליך של מדיטציה בתנועה: ראשיתו בהשקטת התודעה והמשכו בפעולה הנעשית בתשומת לב שלמה, מתוך נוכחות מלאה ברגע ההווה, ללא ציפייה לתוצאה וללא אחיזה במטרה. הפעולה עצמה היא התכלית והתגמול.
האמן היפני אונישי יסואקי מציג מיצב שיצר במיוחד עבור התערוכה, מתוך הקשבה עמוקה לכוחות בלתי נראים: כובד, מתח, זמן ואוויר. המבקרים מוזמנים למצוא את דרכם בין סבך של רצועות נייר לבנות התלויות באוויר ונעות עם משב הרוח לבין סלעי בזלת קדמוניים. בנוסף, מציג יסואקי סדרת צילומי פעולה המציגים נתיב של אש בחשיכה.
כתובת מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית: שד’ הנשיא ,89 חיפה
כרטיס כניסה משולב לשתי התערוכות במוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית ובמוזיאון וילפריד ישראל לאמנות המזרח בעלות מיוחדת למשך כל תקופת התערוכות ב־₪55. פרטים נוספים באתר.

“מדאו לדו – רוח הדרך”, צילום הצבה: ג’ני כצנר




הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 
