המדור לחקר החלל: גלריה גבעת חביבה לאמנות

המדור לחקר החלל: שאלון למפעילי חלל האמנות

ברוכים הבאים ל”מדור לחקר החלל”, מסע בין קירות לבנים, תאורת ספוטים וחזונות אמנותיים. בכל פעם נחשוף בפניכם חלל אמנות אחד על כל רבדיו: מהסיפור שמאחורי הקמתו, דרך המודל הכלכלי שמקיים אותו ועד לקו האמנותי הייחודי שמגדיר את זהותו. באמצעות שאלון קבוע יחסית נפרוש את המפה המלאה של כל חלל, מהתנאים הפיזיים והטכניים ועד להזדמנויות להציג בו. זוהי הצצה אל מאחורי הקלעים של המקומות שמעצבים את נוף האמנות העכשווית בישראל. מפעילים חלל אמנות ורוצים להשתתף במדור גם אתם? כתבו לנו

איפה אנחנו:

גלריה גבעת חביבה לאמנות שוכנת בתוך קמפוס גבעת חביבה, שהוקם כסמינר אידאולוגי של תנועת השומר הצעיר בשנות ה־50, ומכיל כיום מוסדות שונים. הגלריה היא חלק מ”המרכז המשותף לאמנות”. מתקיימות סביבה סדנאות עבודה רבות של בית הספר לקרמיקה, סדנת הדפס וחדר חושך, ונכנסים אליה דרך גן פסלים.

קמפוס גבעת חביבה הוא קמפוס ירוק הממוקם בשרון הצפוני, סמוך לוואדי ערה. זהו אזור מיוחד במינו, בין קיסריה לעפולה. בקמפוס יש מרחבים גדולים, עגלת קפה, חדר אוכל, מרכזים שונים ותחושה של מציאות שפויה.

היסטוריה של המבנה בקצרה

במקום שבו שוכנת גבעת חביבה היה בעבר מחנה צבאי בריטי, אחד משלושה מחנות באזור. אחד המחנות הפך למחנה של צה”ל בשם “מחנה 80”, השני הפך למרכז לבריאות הנפש “שער מנשה” והשלישי הפך לגבעת חביבה, מרכז של חברה משותפת ושלום.

מבנה הגלריה נבנה במקור על ידי הבריטים והוא מבנה לשימור. מספרים שהוא שימש כבית למסוקים קלים, ולכן התקרה הגבוהה.

תולדות האמנות

הגלריה הוקמה בשנת 1987 ביוזמת יובל דניאלי, אמן, ארכיונאי וחוקר אמנות בקיבוצים. דניאלי אצר את הגלריה בשבע שנותיה הראשונות, וגייס את אילנה וטולי באומן מקיבוץ עמיר, יחד עם אנשי אמנות מתנדבים מקיבוצים שונים, להקמת המרכז המשותף לאמנות בחלל שהיה עד אז מעטפת ריקה דמוית האנגר.

ניתן להעריך כי מאז הקמתה הוצגו בגלריה כ־200 תערוכות. בעשור האחרון הוצגו בגלריה 53 תערוכות, זאת לאחר שהארכנו את התערוכות והפעולה בתוכן לפרק זמן של כחודשיים. אנחנו שמחים שהיום משרד התרבות הבין גם הוא את ההיגיון בכך, ושינה את הקריטריונים לתמיכה בהתאם.

את ארכיון התערוכות של העשור האחרון ניתן לראות כאן

מראה הצבה בתערוכה ‘אני האמנות העובדת’, צילה ליס ודינה שצ’ופק באוצרות טלי תמיר וענת לידרור, 2018, באדיבות גלריה גבעת חביבה

מי הנפשות הפועלות?

מייסדים: אילנה וטולי באומן.
אוצר הגלריה הראשון: יובל דניאלי.
מנהלת ואוצרת הגלריה: ענת לידרור.
אחראית הדרכות וסדנאות בגלריה: ליאן שרקייה.

ספרו לנו בקצרה על כמה תערוכות בולטות שהוצגו בגלריה:

“גופי, נשמתי, כבודי, רכושי” / חנאן אבו חוסיין, 2019
אוצרת: ענת לידרור

תערוכת יחיד של חנאן אבו חוסיין, הכי קרוב למשפחתה, לאמה ולמקום שבו שנולדה: אום אל פחם. באותה אום אל פחם נחסמו לא מזמן הכבישים בהפגנות החברה הערבית (עם קומץ יהודים) כנגד האלימות בחברה הערבית ואזלת ידה של המשטרה. בהפגנות אלו בלטו נשים, הרבה מהן מבוגרות, שבחרו לצאת לרחוב כדי להשמיע, בבירור הפעם, את מחאתן על האלימות הזו, שפוגעת גם בבניהן וגם באחיותיהן, אלימות שנגמרת באופן חד צדדי, בלתי הפיך. התערוכה הייתה הפרק השלישי בטרילוגיית התערוכות שהוצגו בשנת 2019 ועסקו במחאה נשית נגד השלטון, הכוח והסמכות של החברה הגברית: בחברה היהודית, בחברה הערבית ובעולם.

“שמורת טבע” / זיוה ילין וסופי ברזון מקאי, 2022
אוצרת: ענת לידרור

תערוכה זוגית של שתי אמניות ואוצרות מקיבוץ אחד בנגב המערבי: בארי, שבשנת 2022 לא היה מפורסם כל כך.

זיוה ילין נולדה, גדלה וחיה כחברת קיבוץ בארי. סופי ברזון מקאי הגיעה לקיבוץ כילדה מהמטרופולין הגדול לונדון, וחיה מאז את שני העולמות השונים כל כך. כל חייהן של האמניות שזורים בטבע הקיבוצי שבפנים ובטבע שבחוץ, מעבר לגדר, בנגב המערבי הנושק לעזה, שלעיתים הוא שדה ירוק עם אופק אין סופי וריח קציר ולעיתים הוא שרוף, שחור ועצוב. זו הייתה תערוכה על תרבות טבעית וטבע מתורבת.

מראה הצבה בתערוכה ‘שמורת טבע’, זיוה ילין וסופי ברזון מקאי באוצרות ענת לידרור, 2021, צילום: טל בדראק

“מסתמנת – הגוף הפוליטי” / תערוכה קבוצתית, 2022
אוצרת: דניאלה שריה
הגוף האנושי הוא החומר הפוליטי ביותר שאפשר לעסוק בו. הוא מערכת תפקודית, אינטימית ורגישה שמאפשרת את הקיום של כל אחת ואחד מאיתנו, אך בו זמנית הוא משמש כלי לשליטה של האחר בנו על ידי תפיסות חברתיות, ערכים וחוקים חיצוניים שמולבשים עליו, וקשורים במגדר, חברה ותרבות. התערוכה הציגה מופעים שונים של סימון הגוף באמצעות מגוון מדיות רחב (צילום, וידאו, ציור, פיסול, צורפות, מיצג, טכניקות מעורבות). העבודות משתמשות, מדגישות, ומשבשות מופעים אלו והופכות אותם לפעולה אמנותית. דרך עיסוק בגוף הפרטי ובסיפורים אישיים נוצרת אפשרות לחוויה גופנית שהיא לעיתים משמחת ולעיתים רבות כואבת, אך כמעט תמיד מורגשת עמוק בגוף של הצופה. נפתחת דלת למחשבה רחבה יותר, ביקורתית, על אותם כוחות שונים הפועלים עלינו, ונחשפים כאן.

“באות בדברים” / סיגלית לנדאו – מנאר זועבי; דלה טרביה – לילא עבד אלרזאק; ורג’אן גנאים – שמס הווארי זועבי, 2024
אוֹצרת: ענת לידרור

התערוכה “באות בדברים” מפגישה בין האמניות סיגלית לנדאו ומנאר זועבי, כשלצידן מציגות ארבע אמנית ערביות צעירות, שהן גם הדוברות בעבודת הסאונד של לנדאו. בעבודה היא משוחחת איתן על המציאות, החלומות והמחשבות לעתיד, כיוצרות בארץ. בעולם צבעוני עם מטבח של פעם, תנור כיריים משמיע שיחות של נשים יהודיות מבוגרות המביטות לאחור, על חייהן. מכל הקולות יחד בוקעים רגעים אישיים, של פעם ושל עכשיו, שמשרטטים סיפור רחב יותר. כל אלו פוגשים את מנאר זועבי כשהיא יוצרת עולם לבן־אפרפר, חצוב ומבעבע, שנמצא בין החורבן למדומיין ובין ההיסטורי לעכשווי. זהותה כאמנית, כפלסטינית וכאישה מטעינה את הקולות החברתיים והפוליטיים שהיא משמיעה, ויוצרת קול בעל מנעד עמוק ואנושי.

“אין בינינו חלל” / קבוצתית, 2026
אוצר: הראל לוז

התערוכה המוצגת בגלריה בימים אלו, “אין בינינו חלל”, מציגה תשעה אמניות ואמנים צעירים, יהודים וערבים, שנבחרו לתכנית הרזידנסי של גבעת חביבה, ובמסגרתה במשך שלושה חודשים האמנים חיו ויצרו יחד. התערוכה, אותה אצר הראל לוז, מציגה את העבודות שנוצרו לאורך התקופה בציור, פיסול, צילום, וידאו וסאונד. שם התערוכה הוא נקודת המוצא, סוג של הנחת עבודה שממנה יצאו האמניות והאמנים למסע אישי וקולקטיבי בתוך חלל משותף, פיזי ורגשי.

כשאמנים מתכננים תערוכה הם מחפשים לא פעם חלל מתאים לאופי או לגודל של העבודות שלהם, אז בואו נדבר קצת טכני:

מטראז’: 170 מ”ר.

גובה תקרה: בחלל האורכי שישה מטרים, בחלל הפנימי שלושה מטרים שצומחים לארבעה.

סוג רצפה: בטון ישן ולינולאום, בטון מוחלק הוא התכנית להמשך.

חלונות: בחלל הפנימי אין חלונות ובחלל האורכי יש חלונות עיליים גבוהים. אני תמיד אומרת שזה קצת כמו עין חרוד וזכינו בזה.

תאורה: פסי תאורה חדשים יחסית, ספוטים.

מראה הצבה בתערוכה ‘מסתמנת- הגוף הפוליטי’ באוצרות דניאלה שריה, 2021, צילום: טל בדראק

בסקאלה שבה 1 היא קובייה לבנה סטרילית ו־10 הוא מפעל לייצור תחמושת מהמאה ה־17 שהוסב להצגת אמנות, איפה תמקמו את האופי של החלל שלכם מבחינת אדריכלית?

6. החלל האורכי של הגלריה, עם התקרה הגבוהה והחלונות העיליים, מעניין אך מאתגר לתצוגה, והחלל הפנימי דומה יותר לקובייה לבנה. בשבועות האחרונים הרחבנו את חלל הכניסה לקראת פתיחתה של התערוכה החדשה “אין בינינו חלל”.

כמה תערוכות מוצגות בדרך כלל במקביל בגלריה:

לרוב תערוכה אחת, במקרים בודדים ממש הצגנו שתי תערוכות במקביל. אנחנו מעדיפים להציג תערוכות מלאות, מורכבות, עגולות ודיאלוגיות, שיכולות לפעול ולהפעיל ולאפשר העמקה ותנועה בתוכן.

יש חלומות לשינוי ושיפוץ החלל? אם כן, ספרו לנו עליהן:

כל הזמן. בעשר השנים האחרונות הגלריה שינתה את פניה. מפאת תקציב, כל שנה טיפלנו במשהו אחר. התחלנו בתאורה, והוספנו עוד ועוד קירות גבס חלקים, אך עדיין יש לנו קירות בלוקים שאנחנו מציגים עליהם והם חלק מהאופי של המבנה המיוחד הזה. המטרה היא להשאיר את הבלוקים למעלה לשמירת הצביון ולהפוך את כלל הקירות לקירות גבס, אך היעד הקרוב הוא החלפת הרצפה.

שובל הכסף – מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך:

של מי הבעלות על המבנה?

קמפוס גבעת חביבה והמבנים בו שייכים לקבוצת חבצלת השייכת לקיבוצי השומר הצעיר.
השימוש במבנה הוא של גבעת חביבה – המרכז לחברה משותפת.
הגלריה היא חלק מהמרכז המשותף לאמנות גבעת חביבה, שחולש על כל המבנה.

מה המודל הכלכלי שמחזיק את הגלריה?

הגלריה היא חלק מארגון גבעת חביבה־חבצלת שהוא מלכ”ר, ארגון ללא כוונות רווח הפעול בתחומי התרבות והחינוך לטובת החברה בישראל.

החלל נתמך על ידי גופים ציבוריים?
החלל נתמך על ידי משרד התרבות אך מרבית ההוצאות הן על הארגון שלנו.

האם יש לכם אפיקי הכנסה נוספים?
מעט מאוד. אף שמשרד התרבות יצא עם מבחני תמיכה חדשים בשנת 2025, שמונה שנים לאחר שהחלו לחדשם, שבהם גם דברים טובים כמו ניקוד לתרגום לערבית ואפשרות לשיתוף פעולה בין גלריות, התקציבים הולכים וקטנים במקום לגדול. יש גלריות, למשל גלריות שיתופיות, שממש לא יכולות להתקיים יותר בעקבות המבחנים החדשים. וגם עם הכוונות הטובות של אנשי המקצוע במשרד התרבות, כששר התרבות מקצץ בכל אפשרות תרבותית זה בחלט ניכר גם בגלריות, שעדיין נלחמות להתחיל לשלם שכר אמן.

האם נגבים דמי כניסה לביקור בחלל? אם כן, כמה ולאן הולך הכסף?
הכניסה חופשית גם לתערוכות וגם לאירועים כמו שיח גלריה, שבת אמנים או כנס אמנות.

משרד התרבות החליט לעודד היום גלריות להתחיל לגבות דמי כניסה על אירועים. אנו מאמינות שלא נכון לבקש מהגלריות לגבות על כך תשלום מהציבור.

האם אמנים נדרשים לשלם בעבור הצגה בחלל?
לא.

האם אמנים מקבלים שכר על השתתפות בתערוכות?

כן. מתחילת שנת 2025 האמנים מקבלים שכר על פי תעריפון איגוד האמנים.

מראה הצבה בתערוכה ‘שורשים’, פואד אגבאריה, באוצרות פריד אבו שקרה, 2025, צילום: טל בדראק

במוסד יש מקבלי משכורות קבועים? אם כן, באילו תפקידים?

בתפקיד אוצרות וניהול הגלריה, שהוא חלק מתפקיד ניהול המרכז המשותף לאמנות.
בתפקיד תפעול הגלריה: הפקה טכנית של התערוכות, פרסום ופתיחת התערוכה והגלריה.
בתפקיד חלקי של הדרכה בתערוכות והנחייה בסדנאות בהשראת התערוכה.

האם אתם מסתמכים על עבודה של מתנדבים? אם כן, באילו תפקידים?
פחות ופחות, זה פחות מחייב ופחות רציני.
אנחנו עדיין מקבלים עזרה בשיפוץ מהאיש והאגדה, קובי שריה, שהיא כמעט בהתנדבות.

מה גודל התקציב/המחזור הכלכלי של המוסד?

כמיליון ש”ח.

אמנות וסביבה:

האם מתקיימת פעילות קהילתית בגלריה או מטעם הגלריה?

יש בגלריה פעילויות ואירועים סביב התערוכות, שיחי גלריה ואחת לשנה רב שיח גדול, כולם פתוחים לציבור.
היו לנו הופעות מוסיקליות, מופעי מחול, סדנות כתיבת שירה מתוך התערוכה, הרצאות נשיות, ערבי פרפורמנס, אירוע קיבוצי (פתוח לכולם) שנתי בשם “התקבצו” בשיתוף יד יערי ומועצה אזורית מנשה, ופסטיבל אמנות מיוחד במינו שבליבו נמצאת הקהילה: מתחת לפנס.

בשנתיים האחרונות ביססנו כנס אמנות שנתי שמזמין את הקהל הרחב לחשיבה על אמנות ועל השדה. השנה הכנס יתקיים בסוף מרץ, כבר התחלנו לעבוד עליו.

האם אתם עובדים גם עם השכנים, הקהילה הגאוגרפית הקרובה?

כן, התערוכה “מצר מייסר “take 2 שהצגנו לאחרונה היא דוגמא לתערוכה כזו, והיו לא מעט תערוכות שיצרו תהליכים אזוריים ומקומיים. פסטיבל “מתחת לפנס” צומח מתוך הקהילה המקומית, ולאורך השנים הפעלנו תכניות משותפות באמנות לקהל האזורי.

האם מתקיימת אצלכם פעילות חינוכית או חברתית?
הרבה. מתרחשת אצלנו פעילות חינוכית אמנותית ענפה באמצעות הדרכות אינטראקטיביות וחווייתיות בתערוכה העכשווית שמציגה, במרחב גן הפסלים של הגלריה ובמרחב הפיסולי של גבעת חביבה, בינות לדשאים והעצים הירוקים.

גן הפסלים כולל כעת את העבודות “מקלט” של סיגלית לנדאו, “כיסאות” של מיכה אולמן, “ארון הספרים היהודי שקוע בביצה” של אביטל גבע, “כונס גשם” של דב הלר, “שקתות” של דינה שפוצ’ק, “אי שקט” של עתר גבע ועוד. בתכנון: עבודה נהדרת של סאהר מיעארי שאנחנו רוצים לחדש.

ברחבי גבעת חביבה נמצאות עבודות קסומות וצנועות בינות לדשאים והעצים, כמו גם ארכיטקטורה מודרניסטית־קיבוצית מעניינת של המבנים.

חלק נוסף של הפעילות החינוכית הוא סדנאות אמנות עכשוויות המשלבות ערכים דמוקרטיים וערכי חברה משותפת עם מדיום אמנותי. מגיעים אלינו בתי ספר מכל הארץ למחנות אמנות שהם ימים מרוכזים, לעיתים עם לינה.

מי קהל היעד שאליו פונות התערוכות בחלל?
אנחנו רוצים שהתערוכות יפנו לקהל כמה שיותר רחב. חשוב לנו שגם יהודים וגם ערבים ירגישו נוח לבקר בהן. אנחנו פונים גם לקהל המקומי אזורי וגם לארצי. החשיבה שלנו היא גם על הרצף הרב גילי, הרב תחומי וכמובן הרב תרבותי היהודי־ערבי.

מה חסר בעיר/יישוב שלכם?

אנחנו קמפוס, לא יישוב, ותחבורה ציבורית נוחה חסרה לנו כאן מאוד.

מראה הצבה בתערוכה ‘האזרח הטוב’, פריד אבו שקרה וציבי גבע באוצרות ענת לידרור ומירב פישר, צילום: ראוף אבו פאנה

ולסוד השמור ביותר של שדה האמנות בישראל: אם אני רוצה להציע תערוכה לגלריה, איך אני עושה את זה?

האם יש קול קורא לתערוכות שיוצא בזמנים קבועים? 

לעיתים, בערך אחת לשנתיים.

בשנים האחרונות היו אצלנו שלוש תערוכות שפתחנו להן קלות קוראים: “מסתמנת – הגוף הפוליטי” באוצרתה של דניאלה שריה, “התעוררות מדומה” באוצרותה של רולא חורי ו”צירי לידה” באוצרותה של ענת לידרור.

באתר הגלריה קיים מייל לשלוח אליו תיקי עבודות?
כן. artcenter@artcenter.org.il

ישנם חומרים, טכניקות, נושאים וסוגי תערוכות שהגלריה מתמקדת בהם?

בהחלט, אנחנו מתמקדים בעיקר בחברה הישראלית, עם מבט על החברה היהודית והערבית. קשרים, מרקמים, והנרטיבים שלהן וביניהן, ובסוגיות של נשיות אל מול גבריות בעולם פטריארכלי. זה קורה למשל כעת, עם אמניות פלסטיניות צעירות ועוצמתיות שנכנסות לשדה האמנות. חשוב מאוד לא להסית את תשומת הלב מהנושא הנשי. מלחמה כמו זו שהתנהלה בשנתיים האחרונות מחזירה את הנושא המגדרי לאחור בכל החברה הישראלית. דוגמאות טובות לעיסוק בתחום הזה הן טרילוגיית תערוכות שעסקו במחאה נשית נגד השלטון, הכוח והסמכות של החברה הגברית: בחברה היהודית, בחברה הערבית ובעולם; “אני האמנות העובדת” באוצרות טלי תמיר וענת לידרור; “אנא היא” באוצרות ענת לידרור; ו”גופי – נשמתי – כבודי – רכושי” עם חנאן אבו חוסיין באוצרות ענת לידרור.

הגלריה שומרת גם על הקשר העמוק שלה לקיבוץ כתנועה וכרעיון. אחת לשנה או שנתיים היא יוזמת ומפיקה תערוכה גדולה הקשורה למהות הרעיון הקיבוצי, אך תמיד תוך יצירת שיח שכולל את כל החברה הישראלית. זו לא שיחה פנים קיבוצית.

תחום נוסף הוא קידום אמנים צעירים, דור העתיד של אמנת הישראלית. הגלריה קידמה בעשור האחרון כ־60 אמנים בתחילת דרכם. בשנים הראשונות דרך התערוכות השוטפות ובארבע השנים האחרונות בהרחבה רבה יותר יחד עם שותפים רבים באמצעות תכנית הרזידנסי AIR GIVAT HAVIVA, בה עשרה אמנים, יהודים וערבים, בתחילת דרכם חיים יחד שלושה חודשים, יוצרים ומציגים תערוכה קבוצתית.

משהו נוסף?

כן, חשוב לומר שהגלריה מקדמת את התפיסה שאמנות ישראלית היא אמנות שמורכבת מאוסף תרבויות וזהויות: אתיופית, רוסית, מזרחית ופלסטינית, כי זו הזהות של שותפינו לארץ. ככל שהאמנות והתרבות הישראלית יהיו פתוחה לתרבויות והזהויות השונות, כך הקיטוב והפילוג בחברה הישראלית יקטנו. זה ממש יחס ישיר.

שדה האמנות בישראל קטן ויכול להשתנות בקלות. הוא השדה הפתוח ביותר ויש לנו רצון גדול לפתוח את המרחב הזה. יש בו את האנשים שיודעים איך לעשות את זה, לא במובן של חזרה לשיח הזהויות החשוב אך המעייף של שנות ה־2000, אלא במובן שיש אפשרות מחיה משותפת של תמות, רעיונות, מטענים תרבותיים, אמנות והשראות שחיות ביחד באותו שדה.

הקיום הפלסטיני והזהות הערבית מאיימים על האזרח היהודי הממוצע כי הוא לא מכיר אותם. כאמניות, אוצרות או מנהלות מוסד אמנות, אנחנו אלו שצריכות להפוך את התפיסה הזו ללגיטימית באמנות בישראל. השותפות כאן יכולה להיות עמוקה, והיא התנועה שצריכה לגדול עכשיו אל מול המציאות הישראלית: פתיחות לעומת חשדנות, ואחרות כערך מעשיר ולא מתחרה.

איך עוקבים אחרי הפעילות שלכם? קישורים לאתר, פייסבוק, אינסטגרם וכו’:

האתר שלנו: כאן.

פייסבוק: גלריה גבעת חביבה לאמנות

אינסטגרם: givat_haviva_art_gallery@