האתגר האמיתי של האמנות

ענת שיפטן, ילידת ירושלים, גדלה בעיר שהייתה מלכודת של אמונות מתנגשות וסתירות פוליטיות, שבה הזיכרון הוא לא רק עול אלא גם קללה. המיצב שלה הוא קריאה חרישית, ניסיון למצוא משמעות בעולם שוויתר עליה מזמן, כאוס מכוון כמו החיים עצמם.

על רצפת הגלריה מונחת ערימה של פסלי קרמיקה – פרחים, פירות, עלים – מעוותים כאילו הטבע עצמו נרדם והתעורר עם כאב. פרחים שמנים, צבעונים נפוחים, ארטישוקים מתפתלים כמו תולעים, צבעים זועקים: צהוב־ירוק דהוי, סגול כהה, כמעט שחור. אבל, רוב הפסלים חיוורים, לבנים כמו עצמות יבשות, כאילו הזיכרון עצמו התרוקן מדם. ערימת פרטי הטבע הדומם לא מונחת על כנים או בתוך מסגרות אלא על הרצפה. על הקירות ציורי פרחים על רקע כהה, המזכירים את הדימויים העדינים אך מלאי הסתירות מהמנזר בעמק המצלבה: פרחים אדומים המתנשאים מעל סל פירות, סמל ליופי שביר לצד אובדן.

המיצב הוא קריאה חרישית נגד עולם שבו הטבע כפי שהוא נסתר מעין האדם, תופעה מעוצבת ביד אדם שבה מושג הטבע הוא פרי רוחו. ערימות של פרחים ופירות עם פתחים שחורים כמו עיניים מתות, או מבנים של פרחים וגבעולים מתפתלים, מציבים אתגר בפני הצופה: כיצד להתמודד עם היופי שמתנגש עם התחושה הבלתי נמנעת של עקמומיות, של עיוות ושל מוות הטמון בלב החיים?

ענת שיפטן, ״יופי שכזה״, מראה הצבה, טכניקה מעורבת, 2025, צילום: ענת שיפטן ודניאל שושן

טבע ונשיות

האתגר הזה מתעצם כאשר בוחנים את המיצב בהקשר של אמניות נשים. שיפטן, כמו לואיז בורז’ואה Bourgeois)‏), ואנה מנדייטה (Mendieta) הופכת את הגוף הנשי על פרחיו, פתחיו העגולים ועקמומיותו המורכבת למראה של כאב, תשוקה והתנגדות. אך בניגוד לאמניות אחרות, שחיפשו לא פעם פתרונות או ריפוי, שיפטן אינה מציעה נחמה. המיצב שלה הוא שדה קרב שבו הטבע, הזיכרון והתרבות נאבקים זה בזה והצופה נקרא להביט במראה של עצמו, מראה שמשקפת לא רק את השבריריות האנושית אלא גם את האחריות העמוקה שלנו למצבו של העולם הטבעי. האתגר כאן אינו רק אסתטי; הוא אתי וקיומי. כיצד ניתן להתענג על יופי כזה כאשר הוא מכיל בתוכו את זעקת ההרס?

הפרחים והצמחים הקרמיים של שיפטן מתמודדים ישירות עם מיתוסים פטריארכליים שראו בטבע תופעה נשית ופסיבית. שיפטן הופכת אותו לאקטיבי, מלא התנגדות אך גם נואש. היא תוהה, האם ניתן להציל את הטבע הזה או שמא הוא נהרס לנצח? כיצד אמנות, אקט של יצירה, יכולה להתקיים לצד ההרס הסביבתי? מה נשאר מאיתנו כאשר הזמן לוקח הכל? הפרחים הקרמיים אינם נובלים אך גם אינם חיים. הם תמצית של ריקנות יומיומית, והצופה נדרש להתמודד עם תחושת האובדן הזו ללא נחמה. כל פרח קרמי הוא עדות לכישרון היד האנושית, אך גם תזכורת לכך שהטבע האמיתי נעלם תחת יד זו. האתגר כאן מוסרי: האם האמנות שלנו היא חלק מהפתרון או מהבעיה?

השימוש של שיפטן בחומר הקרמי, חומר ראשוני וכבד, מציב אתגר נוסף. הקרמיקה, שהיא תוצר של אש ואדמה, משקפת את המתח שבין הטבעי למלאכותי, בין הישרדות להרס. המיצב הופך לשדה קרב שבו החומר עצמו מכיל את סיפור המאבק האנושי נגד הטבע, ובה בעת את כניעתו לו.

בעוד בורז’ואה השתמשה בחוטים ובברונזה כדי לבטא את הטראומה האישית והמשפחתית וג’ודי שיקגו (Chicago) יצרה את “מסיבת ארוחת הערב” כהצהרה פמיניסטית חגיגית, שיפטן בוחרת בדרך אחרת: דרך של שתיקה, של התבוננות בלתי נמנעת במה שנשאר. אך היא אינה לבד; בעידן שלנו, אמניות נשים רבות עסקו בשאלות של מיצב וטבע תוך חשיפת המתחים בין הגוף האנושי, הסביבה ההרוסה וחברה שממשיכה להתעלם מהאסון. הן אינן מציעות תקווה, רק משקפות את הריקנות, את הניכור, את הכמיהה לאיזה טבע שנמחץ ואבד לנצח תחת משקל הקידמה.

ענת שיפטן, ״יופי שכזה״, פרט מתוך מיצב, טכניקה מעורבת, 2025, צילום: ענת שיפטן ודניאל שושן

חומר ותרבות

שיפטן, שחיה שנים רבות בניו יורק, יודעת משהו על גלות. לא רק הגלות מירושלים, עיר שבה כל אבן היא תזכורת לדם, אלא גלות קיומית שבה אדם זר לעצמו. היא שואבת השראה ממסורות אמנותיות: הפרחים שלה לא מפארים את הטבע אלא חושפים את אשליית השפע. כמו ירושלים של ילדותה, גם כאן, מרחוק, הכל נראה שלם, אבל מקרוב הכל חלול, סדוק ושברירי. הגלות של שיפטן היא לא רק גיאוגרפית, היא קוסמית. היא גולה מעברה, ממשפחתה, מהתקוות. המיצב הזה הוא מראה: אתה הולך בין הערמות ומרגיש את הזיכרון. הציורים על הקירות מבטיחים את אשליית גן העדן שמסתירה את האמת המכוערת של מות הטבע ומות האדם. שיפטן לא מנסה להציל אותנו, היא רק מראה לנו את הכישלון שלנו, את הניסיון העקר לאחוז במשהו בעולם מתפורר.

המיצב הזה הוא קינה. קינה על אימה הפצועה, על ירושלים שנותרה מאחור, על ניו יורק שמבטיחה הכל ולא נותנת דבר. הערמה הזו, על הפרחים הקפואים שלה, חושבת על החיים שלנו: יפים מרחוק, אבל מקרוב הם רק חומר קר, שביר וחסר משמעות. שיפטן לא מציעה תקווה, וזה מה שהופך את העבודה שלה לכנה כל כך. בעולם שבו הכל מזויף – זיכרונות, רגשות, מקום – היא נותנת לנו ערמה של קרמיקה ומבקשת מאיתנו להתבונן ולהבין שגם אנחנו, כמו הערמה על הרצפה, מחכים למישהו שייתן לנו משמעות או סתם ידרוך עלינו וישבור אותנו סופית.

המיצב הוא תצלום של הנפש האנושית המקווה להיאחז בדימוי הטבע המתעתע כמקור לחיים ומשמעות, אך מגלה שהטבע מציע סוף ומוות. הפרחים והפירות שלה, שצבועים בצבעים שצועקים יותר מדי או חסרים לגמרי, הם כמו רגשות שהוקפאו בחימר. הם לא חיים, הם לא מתים, הם תקועים באיזו לימבו קיומי. כמו שיפטן עצמה, כמו כולנו.

הערמה על הרצפה היא המפתח. היא לא מונחת על כן, לא מוגבהת, לא מוגנת ואינה מיתמרת, היא שם, חשופה, נעזבה על הרצפה. כמו הזיכרונות שאותם אנו נושאים: כבדים, לא מסודרים, תופסים מקום, נרמסים תחת הרגליים. ההולך בחלל נזהר לא לדרוך אבל השבר נראה בלתי נמנע. זה מה ששיפטן רוצה: שנרגיש את השבריריות, את הסכנה שבזיכרון. אימה שנפצעה ואביה שנהרג הם חלק מהערמה הזו. לא מילולית, כמובן, אלא רגשית. הם הפרחים הלבנים, אלה ששכחו את הצבע שלהם. הציורים על הקירות הם האירוניה. הם פשוטים, כמעט תמימים, מבטיחים טבע, גן קדוש, את השקט במנזר.

המיצב מציב בפני הצופה חקירה מתוחכמת של גלות, זיכרון וגעגוע, תוך שימוש בקרמיקה כמדיום ביקורתי. המיצב אינו רק התבוננות אסתטית, אלא טענה פילוסופית המשקפת מבט פסימי על המצב האנושי: אנחנו חיים בעולם שבו הרסנו את המקורות האמיתיים של הקיום שלנו, ומה שנותר הוא רק חיקוי דהוי שמזכיר לנו כמה רחוק ועמוק נפלנו. הערמה יוצרת תחושה של זניחה מכוונת, כאילו מדובר בשאריות של טבע שחרב. הציורים על הקירות, לעומת זאת, יוצרים מתח בין המרחב התלת ממדי לבין השטח הדו ממדי. שיפטן מפרקת את מסורת הפיסול הקרמי ומשתמשת בה כבסיס לביקורת על אובדן האותנטיות בדימויים טבעיים.

ענת שיפטן, ״יופי שכזה״, פרט מתוך מיצב, טכניקה מעורבת, 2025, צילום: ענת שיפטן ודניאל שושן

בתקופה הזו, המיצב ממזג בין ייצוגים היסטוריים לבין חוויה אישית של גלות. ירושלים, מקום הולדתה של שיפטן, מייצגת זיכרון קולקטיבי טעון, בעוד ניו יורק, מרחב מגוריה הנוכחי, מסמלת גלות קיומית שבה הזרות היא נורמה. הערמה הקרמית, השבירה במהותה, משקפת את היחס המתעתע בין חומר לזיכרון; הפרחים והפירות נותרים חלולים, חסרי חיים, דומים לאובייקטים במוזיאון טבע ששכחו את מקורם. הציורים על הקירות, לעומת זאת, פועלים כהארה אירונית, מרמזים על גן אידיאלי שמעולם לא התקיים, וכך משלימים את השיח בין נוכחות לחוסר.

שיפטן ממשיכה מסורת של שימוש בחומר כמטאפורה לפסיכולוגיה אנושית, אך מרחיקה לכת בכך שהיא משלבת את חלל הגלריה כחלק בלתי נפרד מהעבודה. הערמה על הרצפה מאלצת את הצופה להיזהר בצעדיו, מה שיוצר חוויה פיזית של מתח, בעוד הציורים יוצרים מרחב וירטואלי שמרחיק את המבט מהמוחשי. זוהי אסטרטגיה אמנותית שמעלה שאלות על היחס בין אובייקט למחשבה, גוף לזיכרון, בין מקום למקום שאינו מקום, ובין יופי לאבסורד.

המיצב של שיפטן אינו רק הצגה של יצירות קרמיות, אלא ניסוי בחלל ובתודעה. הוא מציג את הגלות כמצב קיומי מוחשי, אך נמנע מלהציע פתרון. אכזבה זו היא נקודת החוזק שלו. העבודה מבטיחה אינטימיות עם העבר, מספקת רק את האובייקטים החומריים היפים, ומאפשרת לנו הזדמנות להרהר באותה בדידות ששיפטן מוכשרת כל כך בחשיפתה.

חומר, יד, נשמה

העבודה בחומר מביאה עימה אתגרים נוספים כמו תוצאותיו הבלתי צפויות של תהליך השריפה, השבריריות של החומר לאחר השריפה והצורך בהתאמה למשקל ולצורה. כל אלה דורשים קשב מתמיד. החומר דורש סבלנות, כוח פיזי וקבלה של מגבלות, דבר שהופך את היצירה הקרמית למעשה של התמסרות ולא רק של שליטה.

תפיסת החומר אצל פסלי קרמיקה היא, בסופו של דבר, תפיסה של נשמה. החימר אינו רק חומר גלם, הוא שומר בתוכו את סיפור הידיים שעיצבו אותו, האש ששרפה אותו והזמן ששינה אותו. עבור פסלים קרמיים, המשמעות העליונה של החומר טמונה ביכולתו להפוך מרכיב פסיבי לנוכחות פעילה, שמעצבת את הרעיון לא פחות מהרעיון שמעצב אותו. זו הסיבה שיצירות הקרמיקה ממשיכות לרתק: הן לא רק יצירות אמנות, אלא עדות חיה למפגש בין האדם לטבע, בין היד לחומר, בין החיים למוות.

המיצבים של שיפטן אינם נותנים תקווה; הם משאירים אותנו מול המראה של עצמנו, מול הפרחים המעוותים שלנו, מול החיים שכבר אינם שלמים. בעולם שבו הכל נרקב – הטבע, הקשרים האנושיים, האמונות – היצירות שלה הן ההוכחה האחרונה לכך שאפילו בריקנות יש עדיין יופי. יופי קר, בודד, ובלתי נסבל, שדורש מאיתנו להמשיך לשאול שאלות ללא מענה. והאם לא זהו האתגר האמיתי של האמנות בעידן הזה?

*

פרופסור דניאל שושן, טכניון, חיפה, ספטמבר 2025

יופי שכזה / ענת שיפטן

אוצרות: דניאל שושן

בית בנימיני, העמל 17 תל אביב