חברים וחברות,
חלפו ימים ספורים בלבד מאז ביטל משרד התרבות עשרות פרסי יצירה לשנת 2025 – ובהם גם פרסים מרכזיים בתחום האמנות הפלסטית – והעימות שהמהלך הזה חושף רחוק מסיום. ארגוני התרבות בישראל פנו למועצה הישראלית לתרבות ואמנות וקראו לה לפעול לביטול ההחלטה שהוביל שר התרבות, ולדרוש את החזרת מנגנון חלוקת הפרסים כבר בשנת 2026. “שתיקה, היעדר דיון פומבי או הימנעות מנקיטת עמדה ברורה אינם עולים בקנה אחד עם תפקיד המועצה ועם אחריותה הציבורית”, נכתב בפנייה. במקביל פנו הארגונים גם לשר התרבות, מיקי זוהר, מיד לאחר חשיפת ההחלטה, וטענו כי פרסי תרבות ממלכתיים אינם מחווה סמלית בלבד: קשה לטעון לקיפוח או להטיה ל”צד מסוים במפה הפוליטית”, כאשר לאורך השנים זכו בפרסי היצירה יוצרים ויוצרות מכל קצוות הקשת התרבותית, החברתית והאידיאולוגית של החברה הישראלית.
הביטול אינו רק החלטה נקודתית, אלא חלק מדפוס רחב יותר של רמיסת התרבות והאמנות. על רקע זה אנו מפרסמים את מאמרו של דוד שפרבר, ״על לוגיקת העקיפה והדלדול המוסדי”, טקסט חד ומדאיג על האופן שבו מוסדות תרבות, ידע ושיפוט מקצועי נשחקים מבפנים בשם ייצוג, איזון ותיקון פוליטי. שפרבר מראה כיצד צמתי הכרעה, שהיו אמורים להיות שיאו של תהליך מקצועי ארוך, הופכים לקיצורי דרך: ועדות, פרסים, מועצות וייצוגים ממלכתיים מפסיקים לסכם סמכות, ומתחילים לייצר אותה בדיעבד. עולם האמנות אינו יוצא דופן אלא מקרה מבחן חשוף, כמעט בוטה, למה שמתרחש גם במערכת המשפט, באקדמיה, במשטרה, בשב״כ ובשירות הציבורי. זה אינו סיפור של ימין מול שמאל, אלא מפגש טעון בין ימין המוכן להפעיל כוח שלטוני ישיר לבין שמאל שמתקשה להגן על מוסדות מבלי להיתפס כאליטיסטי, ושלא הצליח לייצר בפועל את הגיוון העמוק שהוא עצמו מצהיר עליו. התוצאה המצטברת אינה “איזון” אלא שחיקה איטית של התנאים שמאפשרים מחלוקת, אחריות ותרבות חיה. זו אינה קריאה לחזרה נוסטלגית למוסדות הישנים, אלא אזהרה מפוכחת: בלי מוסדות מתפקדים אין פלורליזם, אין ביקורת ואין אפשרות אמיתית לתיקון.
ובאותו שבוע, כמעט בלי קשר אך לא לגמרי במקרה, אנו מפרסמים גם טקסט אחר של שפרבר, הפעם טקסט לירי, פגיע ואישי. במאמרו “אני חובשת את פצעיך”, על תערוכתה של אריאן ליטמן בגלריה אגריפס 12, השפה נולדת מול פצע, והציור מתואר כפעולת חבישה: הכרה בפגיעה, מגע מתמשך והתעקשות להמשיך גם כשהריפוי אינו מובטח. זהו טקסט שלא מציע פתרון אלא שהות, סוג אחר לגמרי של אחריות.
גם הביקורת של ידידיה גזבר על עבודתו של אריאל הכהן במוזיאון תל אביב נוגעת בשאלת הזמן והעיבוד. גזבר כותב על אוסף של קינות, על הצפה של דימויים וזהויות, ועל טראומה שאינה מסתיימת, לא משום שאינה זוכה לייצוג אלא משום שאין די זמן לעבד אותה. העבודה, הוא מציע, מהדהדת טראומה משנית ושלישונית: רגעים שבהם הצורך בעיבוד קיים, אך התנאים שמאפשרים אותו נשחקים שוב ושוב.
ולצד כל אלה, המדור לחקר החלל ממשיך במסעו בין חללי האמנות העצמאיים. הפעם מבקר דוד (דוכי) כהן בגלריה חנינא — גלריה שיתופית שהוקמה ב־2008, נדדה בין חללים שונים, ומתקיימת עד היום מכוחם של אמנים שעושים הכל בעצמם. הסיפור של חנינא אינו רק סיפור של מקום אלא של מודל: כלכלי, פיזי ורעיוני. סיפור על התמדה, על גבולות העצמאות, ועל האפשרות – ההולכת ומצטמצמת – לפעול מחוץ למנגנונים הממסדיים אך לא מחוץ לשדה.
במדור בדיקת מציאות, קטיה איזבל פילמוס מנכיחה את החורבן ואת הרס תשתית התרבות והמרחב האישי, בתוך מציאות דיסטופית מסויטת.
כך נראה השבוע בערב רב: רצף של שאלות על מוסדות, פצעים, זמן, אחריות, והיכולת – או חוסר היכולת – לקיים תרבות חיה בתוך מציאות פוליטית רומסת ושוחקת.
“ביכורים 5” / תערוכה קבוצתית
הגלריה החדשה סדנאות האמנים טדי, אגודת הספורט בית”ר 1, אצטדיון טדי, שער 22
פתיחה: שישי, 30.1.26 בשעה 11:00
נעילה: 13.3.26 בשעה 14:00
בהשתתפות: נעמה אלירז, דין בר, חנה ורשקוב, אודיה זילבר, מיכאלה מור, הודיה עודד, יעל פרנקל
אוצרת: לאה אביר
המחזור החמישי של התערוכה “ביכורים 5” מציג שבעה גופי עבודות של אמניות ואמן צעירים, שסיימו לא מכבר את לימודי האמנות שלהם בעיר. מדי שנתיים מתקיים תהליך של שליחת הצעות ובחירה באמנים ובאמניות שישתתפו, ובמשך העבודה על התערוכה מלווה אותם אוצרת אורחת.
פסלים, מיצבים, עבודות וידאו, ציורים, דיו, קרמיקה, זכוכית, טקסטיל, רדימייד: התערוכה “ביכורים 5” מציגה ריבוי. זו אינה תערוכה קבוצתית המכנסת עבודות אמנות יחידות תחת נושא או מגמה אחת, אלא תערוכה המאפשרת הצצה לעולמות וחזונות אמנותיים שונים ולפרקטיקות אינדיבידואליות של האמנים המציגים בה. היא מציגה גם גישות שונות כלפי העולם, לא רק כנקודות מבט אלא כאופנים שבהם האמניות מושיטות יד אל המבנים שמארגנים את העולם ואל רשתות התודעה שנמצאות בתשתיתו.
נעמה אלירז, בשורה, 2025, צילום: עידן ברזני
הגישו מועמדות לפרס אדמונד דה רוטשילד לעיצוב אופנה 2026
תאריך אחרון להגשת מועמדות: 28.2.26
מעצבות ומעצבים בתחום עיצוב האופנה מוזמנות ומוזמנים להגיש מועמדות לפרס באופן עצמאי, באתר פרס אדמונד דה רוטשילד.
הפרס לשנת 2026 יוענק למעצבים ומעצבות שגוף עבודתם עוסק בעיצוב אופנה, פרטי לבוש ואביזרים, בדגש על עיצוב מקורי, פיתוח גזרות, חומרים וטכנולוגיות חדשניות, מקולקציות קפסולה מוגבלות ועד ייצור סדרתי נרחב.
הגשת המועמדויות תכלול תיק עבודות מקיף, קורות חיים והצהרת כוונות אישית.
ועדת שיפוט מקצועית, שהרכבה מתחלף מדי שנה, תבחן את ההגשות ותבחר את רשימת 22 המועמדות והמועמדים הסופיים (shortlist), שיפורסמו באתר הפרס ועבודותיהם יוצגו באירוע שיא בסתיו 2026. מתוך המועמדים הסופיים, תבחר ועדת השיפוט את ארבעת הזוכים והזוכות, שיזכו במענק כספי של 65,000 שקל כל אחד.
הוועדה מורכבת מחמש דמויות מפתח בתחום עיצוב האופנה בישראל, בהן מעצבים בכירים, אוצרים וחוקרים.
פרס אדמונד דה רוטשילד לעיצוב מוענק מדי שנה בתחום אחר בשדה העיצוב. בשנת 2022 הוענק הפרס בתחום עיצוב טקסטיל, צורפות ועיצוב אופנה, וזכו בו אסתר קנובל, גלי כנעני, אהרון גניש ודניאלה שריה. בשנת 2026 החליטה הקרן להתמקד בעיצוב אופנה.
שימו לב: תאריך אחרון להגשת מועמדות: 28.2.26 בקישור הזה
תקנון הפרס, תנאי הסף ופרטים נוספים לקראת הגשת מועמדות מפורטים באתר הפרס
עקבו אחרינו בפייסבוק ובאינסטגרם
