גיל: 45.
מצב משפחתי: בזוגיות, אמא לשלושה בנים.
איפה גדלת: בקיבוץ גרופית שבערבה, מקום מנותק יחסית במדבר. השקט, המרחבים והשמש היו חלק מהחוויה הזו, כמו גם המורכבויות הקשורות לחיים בקיבוץ ולמקום של היחיד בתוך קבוצה.
השכלה: תואר ראשון B.Ed, המדרשה לאמנות בית ברל; תואר שני M.A.A.T, טיפול באמנות, אוניברסיטת חיפה.
גלריה: לא מיוצגת כרגע.
כמה שנים כבר בחו”ל: שמונה.
תחומי עיסוק/מחקר: ציור.
אמן/ית שאת מעריכה במיוחד: זו רשימה ארוכה מאוד, אשתף בכמה שעולים לי כרגע. אני אוהבת מאוד את האקספרסיוניסטים הגרמנים, את הפראות, החופש והעוצמה שהם מביאים. העבודות של האמניות קטה קולוויץ ושרלוטה סלומון מרגשות אותי באופן שבו הן נוגעות בחיים, במוות ובחוויה האנושית. לאחרונה נחשפתי לציורים של קארל יונג מתוך ״הספר האדום״ והרגשתי שהם לוקחים אותי לעולם אחר, למעמקים. אמנות של ילדים, של ״אאוטסיידרים״ ובאופן כללי כזו שנוצרת מחוץ להקשר של ״עולם האמנות״ מרתקת אותי באופן מיוחד.
מיכל רובנס, אדמה, טושים על נייר, 21X29.7סמ, 2025
ספרי על האמנות שלך: הציור בשבילי הוא מעין גשר בין עולם חיצוני לעולם פנימי, מקום שבו הדברים מתחברים עוד לפני שיש להם מילים. אני מנסה לגעת במציאות ובחלום, ברגש ובאופן שבו סיפורים מתגלגלים, מתחברים ומופיעים כדימוי שמגלה ומסתיר בו בזמן. מקומות שיש בהם מורכבות וסתירות מפעילים אותי ואני מנסה לתת להם ביטוי בציור. כאב, שמחה, יופי, חיים, מוות, אלימות ורוך יכולים להתקיים זה לצד זה על אותו המשטח. זה יכול להופיע למשל כמתח בין התוכן לבין השפה הציורית או בזליגה של חומרים אפלים אל תוך מציאות שבמבט ראשון נראית נאיבית. ברוב הציורים יש דמות אחת או יותר ותחושה של סיפור או התרחשות, משהו שקרה או יקרה. הדמויות עושות משהו, אולי אוחזות במשהו, ואני מנסה ללכוד משהו חמקמק מתוך הסיפור שלהן, מתוך מה שקורה בינן לבין הסביבה שלהן או בינן לבין עצמן. זה אולי ניסיון להתבונן בפער שבין הדימוי לבין הסאבטקסט שלו. קצת כמו לגעת בתת מודע של הציור. אני יודעת איך הציור מתחיל אבל הרבה מאוד מתגלה לי מתוך החומרים והצבעים, תוך כדי תנועה.
על מה את עובדת עכשיו: אני עובדת כרגע בעיקר על עבודות נייר בפורמט קטן ובטכניקות שונות. צבעי מים, דיו, טושים. במקביל אני עובדת על ציורים בפורמט צר וארוך, מעין מגילות מצוירות. במגילות יש משהו שמעניין אותי, גם כי אי אפשר לתפוס את כל מה שקורה בהן במבט אחד וגם כי יש בהן הזמנה לסיפור לינארי כביכול, כשלמעשה יש בהן שכבות ושברי סיפורים שמתקיימים בו זמנית.
מיכל רובנס, מגילות, צילום: Berlin Art Institute Work
כשעברתי לגרמניה, השארתי מאחורי לא מעט עבודות על בדים בגדלים שונים. במשך תקופה ארוכה הרגשתי שאני לא רוצה ליצור עבודות גדולות וכבדות אלא משהו קטן, שלא תופס מקום ושאפשר להכניס לתיק או למזוודה ולהעביר בקלות ממקום למקום. זה כנראה נובע מתחושת הארעיות שמלווה אותי פה. התחושה שהייתה שם תמיד, ההבנה שהכל זמני, הפכה לברורה יותר בעקבות המעבר. עצם ההתנתקות מהמוכר, מהשפה, מהבית, המשפחה והחברים שבאים והולכים, זו תזכורת תמידית להשתנות.
הארעיות מורגשת בכמה שכבות. יש את העניין האישי – ואולי זו פשוט נטייה שיש לי – ויש את הסיפור המשפחתי, שמעורבב במידה רבה גם עם מיתוסים לאומיים. סבא שעלה מברלין לישראל לבד כנער, לפני המלחמה. סבתא מפולין שנשלחה כילדה לעבודות כפייה בגרמניה. סבא מפולין שעבר שואה, גטו ומחנות. סבתא שנולדה בארץ לעולים מאוקראינה בתקופה שלפני קום המדינה. הסיפורים האלו ועוד רבים אחרים נוכחים מאוד בארץ, והחשיפה אליהם מתרחשת בשלב מוקדם. מילדות אני צופה בטקס יום השואה של יד ושם. אני זוכרת צילום של אנשים צמודים לקיר כשגבם למצלמה מולם כיתת יורים, וברקע אני שומעת את אבא שלי אומר “עוד רגע הם לא יהיו”.
גם הקיבוץ שבו גדלתי, מקום שקט ורגוע, נמצא על הגבול עם ירדן ומסביבו גדר ותעלות. אני זוכרת את הידיעה שהייתה לי, שעל אף שהכל רגוע עכשיו, משהו יכול לקרות. לפני יותר מעשור, כשעוד גרתי בארץ, הצגתי תערוכה בשם “מחר מסתיימים הימים היפים”, שעסקה בדיוק בהרגשה הזו. נדמה לי שהשאלה הזו נוכחת מאוד בשיח הישראלי. האם ללכת? לאן ללכת? מתי ללכת? יכול להיות שאילו חייתי בארץ בשבעה באוקטובר הייתי מחליטה דווקא להישאר ולעבור את הזמנים האלו במקום המוכר ולצד הקרובים והאהובים. קשה לדעת.
מיכל רובנס, שכבות, צבעי מים על נייר, 14.8X21ס”מ, 2025
איך את מתפרנסת או ממה את חיה: לפני כמה שנים חבר גרמני צחק ואמר שאני חיה מ”Luft und Liebe”, ביטוי גרמני, קצת אירוני, על אנשים שחיים יותר מאהבה ואוויר ופועלים פחות מתוך חשיבה כלכלית.
בארץ עסקתי באמנות, בהוראה ובטיפול באמנות. מאז המעבר, האנרגיה הוקדשה במידה רבה להתאקלמות, למשפחה ולילדים. זו גם שאלה של סדרי עדיפויות והמחירים שבצידם. לעתים יש מכירה או תמיכה בפרויקטים, וכעת אני מפתחת גם את התחום הטיפולי. אני לוקחת חלק בפעילות של טיפול באמנות בקהילה במסגרת סטודיו פתוח שהוא מרחב טיפולי־אמנותי שמזמין ליצור בתוך סביבה תומכת. יש בו מגוון חומרים פתוחים ונגישים שמאפשרים למשתתפים לבחור את הביטוי והעיבוד הרגשי שמתאימים להם. העבודה אישית, אך מתקיימת לצד אנשים אחרים, מה שיוצר גם מקום ליחיד וגם תחושה של מרחב משותף.
למה את גרה איפה שאת גרה: היו לי רצון וסקרנות לחוות תקופה בארץ אחרת, להכיר מקרוב שפה ותרבות שונות, להתרחק מהסיפור שבאופן מסוים גדלתי לתוכו. הרבה זמן חשבתי שזה יקרה למטרת לימודים, אבל בפועל החיים התגלגלו באופן אחר והגיע הרגע שבו החלטתי ״לשלוח״ את עצמי ללא מסגרת או תכנית ברורה. גרמניה הייתה בחירה טבעית יחסית. סבא שלי הגיע מכאן, יש לי פה משפחה, זה מקום טעון ומעניין עבורי מבחינה אישית, משפחתית והיסטורית. השואה, האגדות, היערות, משהו מזה תמיד היה אצלי ובמידה רבה גם השפיע על האמנות שלי. אני גרה בפוטסדאם, עיר שצמודה לברלין והייתה בעבר חלק ממזרח גרמניה. זה מקום יפה ושקט, לפעמים אפילו יפה מידי ושקט מידי, עם אגם, נהר וארמונות במרחק הליכה. לפעמים יש לי שוב את העקצוץ שמבקש לזוז למקום אחר.
מיכל רובנס, ראיית לילה, טושים ודיו על נייר, 14.8X21ס”מ, 2025
איך את חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך שם: זה חלק בלתי נפרד ממי שאני. הבית, העברית, הרשתות, החדשות, הקשר עם האנשים בארץ ועם חברים ישראלים שנמצאים פה. נולדתי לתוך הזהות הזו ובארץ זה נחווה אולי כמובן מאליו. השהות פה קצת משנה את התמונה. הדברים מגיעים פחות מבחוץ, אפילו דברים קטנים כמו ההרגשה של ערב חג, כשהכל נהיה שקט. לפעמים זה חסר ולפעמים אני מוצאת בזה דווקא הרבה חופש, לבחור מה ואיך נכון לי לפעול. זו יכולה להיות פעולה קטנה כמו להדליק נר או להקשיב לתכנית רדיו בשישי בצהריים.
מעבר לחוויה הפרטית, יש גם את המפגש עם הסביבה. בשנתיים האחרונות התגברה ההבנה שהזהות הזו נושאת מטען חזק ויכולה לעורר אצל אחרים תגובה רגשית, עמדה פוליטית ולפעמים גם ציפייה לשמוע את העמדה שלי ביחס לישראל ולמלחמה. יש בי כאב עצום על ארץ מדממת, על שני עמים פצועים, על שנאה, אלימות ולאומנות שמתעוררות בארץ וגם בעולם. הלוואי שהימים החשוכים האלו יהיו כבר מאחורינו.
מי החברים והחברות שלך שם: אנשים טובים שהכרתי כאן לאורך השנים, גרמנים, ישראלים, אנשים שהגיעו לכאן ממקומות שונים בעולם. התחברתי פה גם עם אנשים ממדינות שהיחסים שלהן עם ישראל קשים מאוד. יש רגעים מרגשים ואבסורדיים, למשל כשחברה איראנית ואני דואגות זו למשפחה של זו בזמן שהמדינות שלנו מפציצות אחת את השנייה. יש לי גם רגעים שבהם אני מרגישה לבד, לומדת להכיר את החוויה הזו, של להיות בארץ זרה ולשאול את עצמי עד כמה אני מוצאת את המקום שלי פה.
מיכל רובנס, שמים ורודים, שמן על בד, 67X84ס”מ, 2025
האם את חושבת לחזור בעתיד לישראל: המחשבה הזו נוכחת והגעגועים גדולים. במובן מסוים מעולם לא החלטתי לעזוב את ישראל. בחרתי לחיות פה לתקופה, שבינתיים התארכה מעבר למה שצפיתי. זה לא היה רגע אחד, יותר סדרה של בחירות קטנות שהתארגנו בהדרגה לשגרה ולכך שמרכז החיים נשאר כאן. עוד חורף שעובר, קורונה, מלחמה, עוד שנה שהילדים גדלים כאן. במקביל, ישראל השתנתה מאוד בשנים האלו. עדיין יש לי צביטה בלב כשחברים רוצים לעזוב או ממליצים לא לחזור. כרגע אני פה, אבל אני יודעת שגם הבחירה הזו יכולה להשתנות בכל רגע.
באיזו מידה את מרגישה שהלימודים והחיים בחו”ל תרמו להתפתחותך המקצועית: יכול להיות שחלק מהנקודות יתחברו רק בהמשך. אני חושבת שהתנועה בין מקומות מצליחה לפרק אצלי את החשיבה או האשליה של מרכזיות, מרחיבה את נקודת המבט ומאפשרת לי לגלות מגוון ושונות. אני לא חושבת שאני מתפתחת פה יותר או פחות מאשר הייתי מתפתחת אילו הייתי נשארת בארץ, אולי פשוט אחרת. תחושת הזרות והמרחק מההשפעות המוכרות יוצרים שקט שמאפשר לי להתבונן ולעבוד ממקום קצת אחר. אני שמחה גם על האפשרות לפגוש אנשים חדשים ולראות אמנות מעולה. לפעמים יש תחושה שהקצב פה איטי, אבל אולי זה בעצם רק הקצב שלי. אני מסתכלת עכשיו בחלון ויורד שלג ואיכשהו אני מרגישה שאפילו זה משפיע.
ספרי בקצרה על אחד הפרויקטים שלך: בשנה האחרונה התנסיתי לראשונה ברישום דיגיטלי. זה התחיל כהזמנה להשתתף בפרויקט של היוצרים אהרון לוין ודור כרמלי, כאחת מעשרה אמנים שהוזמנו ליצור ״וידאו־ארט״ עבור שיר מהאלבום ״חריץ מלל״. התוצאה היא למעשה ״טיים־ליין״, הקלטה של כל תהליך הרישום. זה נראה קצת כמו אנימציה וקצת כמו ״מאחורי הקלעים״ שחושף תהליך של הצטברות ומחיקה. החוויה הזו פתחה עבורי חלון למשהו חדש, חיבור בין רישום למוזיקה, עבודה בתנועה, מבוססת זמן, שבה התוצאה היא גם התהליך. אני ממשיכה לחקור את המדיום הזה בשיתופי פעולה נוספים, למשל בפרויקט עם המוזיקאי עמית ביטון, שבו אני יוצרת סדרת עבודות וידאו לפוגות של באך.
מה תכניותייך לעתיד הקרוב: בסוף החודש אני מגיעה לארץ לביקור ארוך יחסית. אני מקווה שהשהות הארוכה תאפשר לי לפגוש יותר משפחה וחברים וגם פשוט להיות. בתקופה הזו אני אמורה להשתתף בתכנית שהות אמן חדשה שממוקמת בערבה הדרומית, באזור שבו גדלתי. אני מקווה מאוד שהתכנית באמת תצא לפועל. אם זה אכן יקרה, יהיה מרגש ומסקרן לחזור למדבר אחרי הרבה שנים ולראות מה קורה מתוך המפגש הזה.
מה תכתבי בגלויה הביתה: אוהבת, מתגעגעת, חיבוק.
האם משהו השתנה בך ובחוויית החיים שלך פה בעקבות השבעה באוקטובר:
הרבה השתנה בעקבות השבעה באוקטובר ובעקבות המלחמה. כמו לראות את הבית בוער מרחוק. הלב נשבר, תחושת הפיצול בין פה לשם גדלה ולעיתים הפער נהיה ממש בלתי נסבל. כאב גדול על הרג, הרס, חורבן. הרגשתי שיש עננה שחורה שמלווה אותי לכל מקום, גם כשבחוץ הכל ממשיך כרגיל. יש גם אשמה והרגשה שאולי אין לי בכלל זכות להגיד משהו כי אני לא שם. הסתגרתי והתכנסתי פנימה, ופתאום הרגשתי שפעולת הציור לא קשורה למצב. אולי גם כי בציורים שלי יש עיסוק בפוטנציאל של הרס ואסון, הרגשתי שזה מוחשי מידי ושאני לא יכולה ולא רוצה לגעת בזה. בהדרגה דברים התייצבו אבל תחושת השבריריות נשארה. בתוך כל הכאב, יש בי חלק שלא רוצה להפסיק להאמין באהבה, בריפוי, בחמלה, אפילו בשלום.
משהו נוסף שאת רוצה להגיד לנו: תודה על ההזמנה להיות פה.
קישורים לפרויקטים:
אינסטגרם: michalrubens@
לאתר של מיכל רובנס לחצו כאן.
י.ס. באך: אמנות הפוגה, קונטרפונקטוס מס’ 1 | פסנתר: עמית ביטון: https://youtu.be/3vN66uGGsCc?si=goXQ5JnbgAJdeAJl
י.ס. באך: אמנות הפוגה, קונטרפונקטוס מס’ 2 | פסנתר: עמית ביטון:
https://youtu.be/QjhGt7EJTaA?si=SRU1GOuM3wE8Yskf
י.ס. באך: אמנות הפוגה, קונטרפונקטוס מס’ 3 | פסנתר: עמית ביטון: https://youtu.be/5pXxRNNpQ6s?si=wuMxVTMhmmKWMU-M
