האסתטיקה של המחק: ממינכן, מוסקבה ועד לשכת שר התרבות

הנה ניסיון לשרטט את קווי המתאר של הניוון העכשווי, המשלב בין הטרגדיות של המאה ה־20 לפוליטיקה המקומית של המאה ה־21. בחרתי להזכיר שתי תערוכות: “אמנות מנוונת” (מינכן, 1937) ו”תערוכת הבולדוזרים” (מוסקבה, 1974). אני קורא למהלך הזה “האסתטיקה של המחק”. מסע שהתחיל בגרמניה, המשיך ברוסיה ונוחת כיום בלשכת השר מיקי מכלוף.

1. המודל הכירורגי: מינכן 1937

במינכן של 1937 האסתטיקה של הדיכוי הייתה כמעט פדנטית. הנאצים לא סתם שנאו אמנות מודרנית; הם אבחנו אותה כפתולוגיה. התערוכה “אמנות מנוונת” (Entartete Kunst) הייתה תרגיל בסטריליזציה חברתית: יצירותיהם של קנדינסקי, נולדה, קלי, שאגאל ואוטו דיקס נתלו בצפיפות ובאלכסון בתוך חדרים דחוסים, כדי לייצר אצל הצופה תחושה פיזית של קלאוסטרופוביה, מעין הדמיה של מוח מעורער. זה היה הרגע שבו הפוליטיקה הפכה לאוצרות של גועל. הם רצו שהציבור ירגיש שהחופש האסתטי הוא מחלה שיש למגר.

2. המודל המכני: מוסקבה 1974

“תערוכת הבולדוזרים”, 15 בספטמבר 1974, פארק בבליאייבו, מוסקבה. זהו אירוע אייקוני בתולדות האמנות הסובייטית: אמני אוונגרד נון־קונפורמיסטים ארגנו תערוכה חופשית, ללא אישור או פיקוח. השלטונות הגיבו בכוח ברוטלי: הם שלחו בולדוזרים, משאיות מים, סוכני ק.ג.ב. ושוטרים שרמסו את היצירות ותקפו את האמנים והצופים. האירוע הפך לסמל של המאבק לחופש ביטוי נגד המשטר.

במוסקבה של 1974, הדיכוי עבר רדוקציה לרמה של הנדסה מכנית. “תערוכת הבולדוזרים” לא ניסתה לחנך את הציבור, היא פשוט ניסתה לשטח את השטח. כשגנני הק.ג.ב. עלו עם טרקטורים על קנווסים בלב שדה ירוק הם לא נלחמו ברעיונות, הם נלחמו ב”מטרד נופי”. שם נלמד השיעור החשוב ביותר של המאה ה־20: אם אינך יכול להסביר למה האמנות מסוכנת, פשוט שלח דחפור שיגדיר אותה מחדש כערמת פסולת בניין.

דניאל שושן, Social Housing, Graphite on paper, 107X79cm, 2023

3. המודל התקציבי: ישראל 2025

כאן אנו מגיעים לשר התרבות המקומי, הווריאציה העכשווית והיעילה ביותר של המכבש. השר שלנו אינו זקוק לגלריות המציגות ניוון או שנאה וגם לא לטרקטורים של “זיל”. הוא מבין ששדה האמנות מונע על ידי זרימת מזומנים, ושחניקה היא אקט שקט בהרבה מדריסה.

החרם של שר התרבות על עולם האמנות בישראל הוא אקט של “בולדוזר רך”. הוא לא שורף ספרים, הוא פשוט מוודא שהם לא יודפסו. הוא לא סוגר תיאטראות, הוא הופך את קיומם לתלוי במבחני “נאמנות”, מושג ריק מתוכן שנועד ליצור אמנות שהיא המקבילה התרבותית למנה חמה: זולה, תעשייתית וחסרת ערך תזונתי לנפש. מבחינת השר, האמן הוא בסך הכל ספק שירות שסרח. כשהוא מחרים מוסדות או מקצץ בתמיכה בשם “פגיעה ברגשות הציבור” (אותו ציבור פיקטיבי שצורך בעיקר ריאליטי ופחמימות ריקות), הוא למעשה מיישם את שיטת “הבולדוזר הבירוקרטי”, והופך את היצירה לפרוצדורה של אישור תקציבי.

התוצאה היא חזרה לריאליזם הסוציאליסטי אך ללא הסוציאליזם. זוהי אמנות מטעם, שנועדה לאלחש את כאב הקיום במקום לחשוף אותו. זהו השלב הסופי של הדקדנס: השלטון מפסיק לפחד מהאמנות ומתחיל לנהל אותה כסעיף הוצאות מיותר שיש לקצץ לטובת המנגנון. בסופו של דבר, השדה בבליאייבו והאולמות במינכן נפגשים בלשכת השר, הריח הוא אותו ריח והתוצאה היא תמיד אותה שתיקה נוחה שבה הדבר היחיד שנותר לצרוך הוא השעמום המוחלט של הקונפורמיזם.

כאן טמונה אולי האירוניה הסופית והמרירה ביותר: העובדה שהאמנות מנצחת לא בגלל עליונותה המוסרית, אלא מפני שהיא משתלבת היטב במנגנון הצריכה העולמי. למרות המכבשים והבוז המאורגן, ההיסטוריה מלמדת אותנו לקח ציני להחריד: האמנות תמיד חוזרת, אך לא כפי שקיוו האידיאליסטים – היא חוזרת כסחורה.

דניאל שושן, Housing, Graphite on paper, 131X92cm, 2024

שבועיים בלבד אחרי שהבולדוזרים של מוסקבה רמסו את הציורים לתוך הבוץ, השלטונות הסובייטים – מותשים מהדימוי הציבורי הגרוע ומניהול מציאות מורכבת מדי – אפשרו את “הוודסטוק של האמנות” בפארק איזמאילובו. אלפי אנשים נהרו לשדה כדי לראות את מה שנאסר עליהם. האם הם באו בשביל האסתטיקה? סביר להניח שלא. הם באו בשביל ריח החופש, אותו מוצר חמקמק שהופך ליקר יותר ככל שמנסים להחרים אותו. האמנות המחתרתית לא ניצחה את הקומוניזם; היא פשוט הוכיחה שהיא מוצר צריכה אטרקטיבי יותר מהאידאולוגיה המשעממת של המפלגה.

באותו אופן, “אמנות מנוונת” לא נעלמה בתהום הנשייה. אותן יצירות “מנוונות” מאכלסות כיום את המוזיאונים החשובים בעולם, מוצגות תחת אבטחה כבדה, מתומחרות בעשרות מיליוני דולרים ומשמשות כנכסי מקלט עבור אוליגרכים שלא קראו מניפסט אמנותי בחייהם. המודרניזם, שהיה פעם פצע פתוח בלב הבורגנות, הפך לקישוט קיר בבנקים להשקעות. הניצחון של האמנות המודרנית הוא מוחלט וריק מתוכן בעת ובעונה אחת: היא ניצחה כי היא למדה להפוך לנייר ערך.

וכאן טמון הכישלון המרהיב של שר התרבות. בניסיונות החרם שלו הוא בסך הכל מעלה את ערך המניה של המוקצים. הוא לא מבין שבמאה ה־21 הדרך היחידה להרוג אמנות אינה להחרים אותה, אלא לסבסד אותה עד מוות ולהפוך אותה לחלק מהמנגנון הממשלתי המשעמם. בניסיונו להפוך את האמנים לאויבים הוא מעניק להם בדיוק את מה שהם זקוקים לו כדי לפרוח: הילה של רלוונטיות.

האמנות ה”מנוונת” חיה ובועטת כי האנושות, בבסיסה, זקוקה לעיוות כדי להרגיש חיה בתוך הסטריליות של העכשוויות. השדה במוסקבה נותר ירוק והציורים שנדרסו הפכו לאגדה. בסופו של דבר, הבולדוזרים מחלידים, השרים נשכחים בתוך דפי תקציב מאובקים והדבר היחיד שנותר הוא כתם הצבע על הבד: עדות אילמת לכך שפעם, לזמן קצר, מישהו ניסה לומר משהו שלא היה כתוב בדף המסרים.

השר מיקי מכלוף, כמו האוצרים הנאצים ונהגי הטרקטורים של הק.ג.ב. לפניו, יסיים כהערת שוליים זניחה בביוגרפיה של הישראליות. הוא יפרוש לביתו, יצרוך תרופות נגד לחץ דם ויבהה במסכי טלוויזיה שטוחים המקרינים עולם שאין לו חלק בו. האמנות שהוא מנסה להשמיד תמשיך בדרכה הבלתי נמנעת ותהפוך לקלאסיקה. היא תילמד באוניברסיטאות ותימכר במכירות פומביות תחת הכותרת “התקופה הריאקציונרית”.

המורדים של היום יהיו המותגים של מחר. זהו הניצחון העצוב ביותר שאפשר לדמיין: לא ניצחון הרוח על החומר, אלא ניצחון השוק על הכל. הריקבון שחי היום יהיה המוצר הסטרילי של מחר, ארוז בוואקום עבור דור שלא יבין מדוע פעם, בעבר הרחוק והאלים, מישהו חשב שציור מסוכן מספיק כדי להפעיל נגדו בולדוזר או קיצוץ תקציבי. הקנווס נשאר, הצבע נשאר, והחברה ממשיכה לצעוד אל עבר השקיעה כשהיא אוחזת ביד אחת בקטלוג מכירות וביד השנייה בצו החרם האחרון – שניהם חסרי חשיבות באותה מידה מול פני הנצח.