אופקים לא קלים

ההזמנה לברך את גדעון עפרת בשם הדור הצעיר גרמה לי לחייך משתי סיבות. הראשונה היא שכבר שנים שגדעון חובט בצעירים. ראיתי אותו עושה זאת ביסודיות בהרצאות, במאמרים ואף בספר שהקדיש לעניין.

במשפט ״כבר שנים שגדעון חובט בצעירים״ טמונה חידה. אני לא יודע כמה שנים גדעון עושה זאת, אבל נדמה לי שאני לא זוכר אותו *לא* עושה זאת, ומכיוון שאנחנו מכירים כבר למעלה מ-20 שנה, מתגנב חשד שגדעון חובט בצעירים עוד מימי צעירותו. מה כבר יכול הדור הצעיר והנזוף לענות לחבטות הללו, שלא יוכיח בדיעבד את צדקת טענותיו של החובט?

הסיבה השנייה לחיוך נעוצה במשפט הקודם: ״אנחנו מכירים כבר למעלה מ-20 שנה״. זו הזדמנות לומר לעידית עמיחי שכבר עשר שנים אני מדבר בבית לאמנות ישראלית על תקן ״הצעיר״, ולמרות שמשנה לשנה ההזמנה מחמיאה יותר, היא נעשית פחות אמינה.

ובכל זאת, גם כישיש בן 46 עם משקפי מולטי-פוקאל אני יכול לומר משהו על גדעון ועל צעירות, ולו רק כי את שנותיי הראשונות בעולם האמנות העברתי בהשראתו, בצילו וכנגדו. אתאר את ההיסטוריה המשותפת שלנו בכמה תחנות קצרות.

המפגש הראשון שלי עם גדעון אירע בכנס שנערך במחלקה לאמנות בבצלאל בתקופת לימודי במוסד בתחילת שנות האלפיים, בימים בהם מצגות עדיין הוצגו באמצעות מקרן שקופיות. גדעון הגיע מצויד במחסנית מלאה דימויים, ונזקק לשוליה שישב לצד המכשיר ויופקד על העברת השקופית בכל פעם שהמרצה יאותת לעשות זאת. למשימה נבחר הסטודנט הצעיר יוסי קריספל, לימים ראש המחלקה, שהתיישב בסקרנות והחל להריץ דימויים קדימה ואחורה עוד לפני תחילת ההרצאה. גדעון נחרד וביקש לחדול מייד. השתוממתי מן הדאגה. הרי לא מדובר בסרט מתח. שום התפתחות עלילתית לא תיהרס אם קריספל יחשוף בטעות ציור של מרסל ינקו לפני הזמן. מצד שני, הבנתי שאני יושב לפני מאסטר, שהקפדה על שליטה בקצב מתוזמן ומתוזמר של הופעתו, חשובה בעיניו לא פחות מהתוכן שלה.

ההרצאה היתה בדיוק מה שאפשר לשער שהיא היתה: טיסת סילון שחלפה על פני יצירות, יוצרים, מקומות, ציטוטים, זמנים וקישורים. גדעון הטעים והרעים, נסוג קמעה ואז חזר בחריזה, כשברקע מהמהם מקרן השקופיות הנשלט ע״י יוסי קריספל: קליק-קלאק, קליק-קלאק. ותוך כדי הטיסה אי אפשר היה לפספס את העובדה שגדעון אמנם החזיק בידיו קובץ דפים, אבל הם שימשו בעיקר לנפנוף, אולי כדי לצנן מעט את הגוף המשולהב. את הטקסט הקולח הוא המטיר בעל פה. אני קובע זאת בביטחון פשוט משום שבכל פעם שגדעון רצה להחליף שקופית, הוא הצליח לשלב את ההוראה ״יוסי!״ בהטעמה, במשקל ואף חריזה מושלמים כ״כ, שאי אפשר היה לדעת שהיא לא נכתבה מראש.

עמוד ביבליוגרפיה טיפוסי ממחקר טיפוסי על אמנות ישראלית טיפוסית

המפגש הבא שלי עם גדעון הגיע כשהתחלתי לכתוב על אמנות. נהגתי לשבת ימים רבים בספריה הלאומית ולקרוא קטלוגים, מאמרים ומחקרים על אמנות ישראלית. שמו של גדעון עלה מן הסתם כל הזמן. מה זה כל הזמן? כדי להמחיש הבאתי תצלום שצילמתי פעם: עמוד ביבליוגרפיה טיפוסי של מחקר טיפוסי על אמנות ישראלית טיפוסית. העמוד הזה מפעים וגם מחריד. הוא ממחיש את מרכזיותו של גדעון כחוקר אמנות ישראלית, וגם את הקושי שהוא מציב בפני חוקרים צעירים שחושבים שיש להם סיכוי לגלות מקום שגדעון לא דרך בו. ראשית בצלאל? גדעון היה שם. ציירי מוצא בשנות ה-20? גדעון היה שם. מעקב שירותי הבטחון אחרי אמנים בשלהי שנות ה-40? גדעון היה שם. מיצגים רדיקליים בשנות ה-70? גדעון היה שם. אסתטיקת יחסים בראשית שנות האלפיים? גדעון היה שם. אין שרבוט שאינו מוכר לו, ואין תופעה קטנה כגדולה, שולית כמרכזית שהוא לא חקר. כולל גם תופעות לא קיימות. *לכאורה* לא קיימות. כמו למשל הקשר בין ראובן רובין למשה גרשוני. נשמע מפוקפק? חפשו בגוגל ותגלו שגדעון היה שם ובדק את הנקודה.

התחנה הבאה של היכרותנו מגיעה כשאני כבר עורך של ״ערב רב״. גם כאן, גדעון לא עושה לי חיים קלים. כדי להמחיש את העניין איתרתי תכתובת ביננו משנת 2013. נקרא אותה ביחד.

נושא: ארתור דנטו

הודעה שלי: הי גדעון, הפילוסוף ארתור דנטו נפטר שלשום בגיל 89. יתכן שכבר שמעת על כך. האם תרצה לכתוב הספד קצר ל”ערב רב”?

הודעה מגדעון: הנה!

התכתבות, 2013

אל ההודעה צורף קובץ בשם ״איך נזכור את ארתור דנטו״ – טקסט מקיף, דחוס, עמוס בציטוטים והסברים ולא מדלג גם על נימה אישית. עד כאן שום דבר אינו מפתיע. אבל לא הבאתי צילום מסך של התכתבות מלפני 13 שנים כדי להוכיח שגדעון יכול לכתוב על ארתור דנטו, אלא כדי שנסתכל על זמני ההודעות. כתבתי לגדעון ב-29 באוקטובר בשעה 12:06. קיבלתי את המאמר ב-29 באוקטובר בשעה 2:18. כדי לכתוב מאמר שלם כולל הסברים, ציטוטים והפניות נדרשו לו שעתיים ו-12 דקות. אין, לא היה ולא יהיה בעל עט מיומן שכזה. הוא כותב מהר יותר מכפי שאני עורך.

בערך של גדעון באתר הספריה הלאומית מופיעים 211 פריטים. לא עברתי על כולם לקראת ההרצאה. לא כולם ספרים מלאים, ובחלקם מופיע רק פרק או מאמר קטלוגי פרי עטו, ועדיין, כשמחלקים את מספר הספרים בקצת יותר מ-50 שנות פעילות מקצועית, מגלים שמדובר בהספק של 4 ספרים בשנה, לא כולל מאמרים בעיתונות ובכתבי עת, ברושורים, מאמרים גנוזים והרצאות. הספק העבודה לוקח אותי לדימוי נוסף שהבאתי, וצולם לאחר ביקור בביתו של גדעון לפני בערך עשור. כמו בכל ביקור יצאתי עם תשורה – יבול העבודה שנעשתה מאז פגישתנו האחרונה. זו מתנה כואבת מאד. גם מקנאה, כי איזה בן אנוש יכול לכתוב בהיקפים כאלה, אבל גם באופן פיזי ממש. גדעון, כידוע, גר באבו טור, ואילו אני גרתי באותה תקופה בקריית יובל. כאן המקום לציין שאל הפגישה הגעתי באופניים, מה שאומר שבחזרה נאלצתי לחצות את כל העיר, בעליה, עם עשרה קילו גדעון על הגב.

הספק שנתי ממוצע של עבודה

אני מניח שמהדברים שאמרתי עד כה עולה הערכה ואף הערצה, ובצדק. מפעל החיים של גדעון היה מרשים גם לו התחלק בין שלושה אנשים. אולם כמו בכל מערכת יחסים, גם בין גדעון לביני התגלעו אי-אלו מתחים ואי-הסכמות, פועל יוצא של הבדלי טעם, תפיסת עולם, מזג וגיל, ומפעם לפעם נהגנו להתקוטט כמקובל בשדה. וכמקובל בשדה, למריבות הללו היה חן טרחני ותרנגולי שמבוסס על קטילה באמצעות מחמאה. לא פעם, לדוגמא, דיברנו על אמן או יצירה כלשהי. אני הפלגתי בשבחיה, ואילו גדעון הסתפק באמירה ״יונתן, אתה נדיב ממני״.

זה עוד בזול ביחס לתגובותיו למאמרים שחיברתי. אני זוכר במיוחד מאמר גדול, שבדיעבד ניתן לראות בו את המעבר שעשיתי מביקורת למחקר, ומעיסוק בתנאים החברתיים והכלכליים של האמנות, לתיאוריות של תיאולוגיה וחילוניות. אני לא נוהג לשלוח לגדעון קישור לכל מאמר שאני מפרסם, אבל בפעם הזו חשבתי שיהיה לו עניין בטקסט, וגם רציתי לשמוע את דעתו.

גדעון קרא, התרשם וענה (אני מצטט מזיכרון):

משפט ראשון: ״יונתן, בלעתי את מאמרך בשקיקה״. (נהדר! חשבתי)

משפט שני: ״לא התפלאתי לגלות בו חשיבה וידע רב״. (קראתי והתרווחתי לאחור בחיוך)

המשפט השלישי נפתח במילה אחת: ברם.

ברם…

ברם אחד, שלאחריו הגיע משפט שהתחיל ב״לא השתכנעתי מ…״ ובסופו משיכת קצה חוט קטן לכאורה, שפרימתו מקריסה מבפנים את כל מגדל הטיעונים שבניתי לתפארת לאורך הטקסט.

ולסיום כמובן: ״חילוקי הדעות הקשים הללו בינינו לא יגרעו מכוחו של המאמר, ואני מברכך על השלמתו״. (ובתרגום לשפת יומיום: יונתן, ניגבתי איתך את הרצפה. שיהיה בהצלחה)

לפני סיום אני רוצה לסכם את התכונות שעלו מן הדברים.

רטוריקן – צ׳ק
ידען – צ׳ק
זכרן – צ׳ק
פעלתן – צ׳ק
דעתן – צ׳ק

ברם… השורה התחתונה שעולה מן הדברים היא שלא קל עם גדעון. לא קל לעמוד בקצב שלו, לא קל לחדש לו, ולא קל לשאת את משקלו על הגב – פיזית או אינטלקטואלית.

אני מאחל לגדעון ולנו עוד שנים רבות של קושי כזה.

*הדברים נאמרו בכנס ״גבורות לגדעון עפרת״, שנערך ב-23.1.26 בבית לאמנות ישראלית במכללה האקדמית ת״א-יפו.