אריאל הכהן מציג במוזיאון תל אביב את “על נהרות”, עבודה שזכתה בפרס רפפורט לאמנות בזמן מלחמה. במיצב הווידאו ביצוע מקהלתי בליפ סינק לשירת העבדים העבריים ב”נבוקו”, אופרה של ורדי שעוסקת בגלות בבל (נבוקו הוא נבוכדנצר, מתברר), ושירת העבדים היא אכן “על נהרות בבל”, איך נשיר את שיר השם על אדמת נכר.
כל הדמויות במקהלה הן הכהן עצמו, מאופר כך שהוא נראה רזה יותר ממה שהוא, לבוש בחולצות סוף מסלול וצבא כאלה ואחרות, שהן בעצם סוגים שונים של פיג’מות, ויושב על בלוקים מבטון. מול המסך יושבים הצופים, שהם אנחנו, על בלוקים דומים.
הקולקטיב של הכהן מורכב מאינדיבידואלים, זהויות שונות המתגלמות בבגדים השונים של הדמויות. עם זאת, האינדיבידואלים יוצרים קולקטיב, שלא לומר חומה. הכהן מפגין מודעות לכך, וברגע קצר בסרטון המצלמה מסתובבת סביב המקהלה וחושפת שמדובר בהדמיה דו ממדית: הייצוג של הקבוצה נידון להיות שטוח.
הכהן נע כאן בין ההכרה בכוח הקולקטיב ליצור מקהלה ובין הכרה בהשטחה של הקבוצה לכדי רעיון אחד. העמידה מבחוץ, מאדמת נכר, היא זו שמקלה עליו להעביר את האיכויות של הקולקטיב. המבט לאחור הוא זה שמאפשר את האמפתיה, יוצר את הדמעות ואת נציב המלח.
אריאל הכהן, על נהרות, 2025, מיצב וידיאו דו־ערוצי, באדיבות האמן
העבודה של הכהן מצליחה לאסוף יפה את אירועי השנתיים האחרונות, שעיקר הקושי שבהם הוא התמשכותם הארוכה וחוסר היכולת לעבדם. כשהכהן מציג את עצמו בעשרות קינות הוא מהדהד את הטראומה המשנית והשלישונית, את הרגעים הרבים שבהם נוצר צורך לעכל ולעבד אך לא נותר זמן.
“על נהרות” מציגה לנו את עשרות הפעמים שבכינו, את השבעות שאליהן לא הגענו, את הכאבים שניקח הלאה. הכהן מעמיד מולי את המצבים השונים שלי כאינדיבידואל, אך גם את הקולקטיב, את ההצטברות, את הקבוצה. כשאני יושב מול המקהלה על בלוקים דומים לאלו שבעבודה דומה כי העבודה אינה מתרחשת על המסך אלא בחלל כולו: זה אינו אובייקט נצפה אלא חצי ממעגל שהצופים הם חציו השני.
כל אחת מהדמויות של הכהן רומזת אליי, שיושב מולה, וגם אל אלה שיושבים איתי, שישבו לפניי ויישבו אחריי. הכהן מבקש מאיתנו לחוש את עשרות הפנים שמרכיבות אותנו, ובה בעת את היותנו חלק מפנים נוספות; להבין שהאינדיבידואל מורכב מהופעות שונות, ושדווקא ככזה הוא עשוי למצוא חיבורים לאנשים אחרים.
*
העבודה של הכהן נוגעת לזיכרון, ומציבה אותו על הציר שבין הנכחת היחיד ובין ההיטמעות בקולקטיב. לחלוקה הזו, כך נראה, יש הדים נוספים בתרבות ההנצחה של המלחמה האחרונה. אחד מהם הוא הסטיקר, שזכה לחיים חדשים כמוקד זיכרון.
הנצחת הסטיקרים במלחמה הזו היא בעצם אירוע של שני שלבים: ברגע הראשון זהו ניסיון למלט מגורל השכחה את אלו שאנחנו מכירים, לבצע פרסונליזציה לשמות ולמספרים הבלתי נגמרים, בוודאי באירוע שהחל באובדן בקנה מידה בלתי נתפס. התנועה הזו הובילה הנצחה שמונעת מתחושת שגרירות: אחד היה בינינו ואין אנחנו יכולים להצילו.
אריאל הכהן, על נהרות, מראה הצבה במוזיאון תל אביב לאמנות, צילום: אלעד שריג
אבל לסטיקרים יש שלב שני, ובו נוצרו קירות סטיקרים שבהם התנועה הפוכה לגמרי. הפרסונליזציה של “הדמות שאני מכיר” הופכת להתפקדות בתוך הרשימה הגדולה, בתוך הקולקטיב. הלא ברור שאם המטרה היא לספר את הסיפור האישי, נכון מבחינתי להדביק את הסטיקר דווקא רחוק מן השאר; ההצטברות של הזיכרון דווקא לקירות מרובים מספרת משהו אחר לגמרי, היא מספרת את שיבתם של האינדיבידואלים אל הקולקטיב. וזו הנצחה שאינה מונעת מניסיון לספר את הסיפור כך שלא יישכח אלא, במובן מסוים, להפך: מחיפוש שותפים ונחמה.
אלו הן גם שתי דרכים לתפוס את פרויקט “אות חיים”, שיוצר פונטים מכתבי יד של חללי המלחמה. מצד אחד אפשר לתפוס את ההנצחה כמשהו שקורה באקט יצירת הפונט עצמו, כניסיון לחזור אל האישי מכל, אל כתב היד המאפיין, ודרכו להנכיח שהיה איש שאיננו עוד. ההוצאה של הפונט לציבור היא פשוט שותפות באקט הזיכרון הזה. בהקשר זה אפשר להיזכר בכך ששימוש בכתב היד לציון פרסונליזציה החל עם המאבק לשחרור גלעד שליט, ובליבו ניסיון למלט משכחה, מהכרעות קרות, מטכנוקרטיה של קבלת החלטות.
ממקום אחר, אפשר לתפוס את ההנצחה דרך פונט כמשהו שמתחיל רק עם הוצאת הפונט לציבור: השימוש של קהילת דוברי העברית בכתב היד הזה הוא הוא ההנצחה, דהיינו הנכחה של האישי בזרם התודעה של הקולקטיב. הציבור אינו בהכרח יודע של מי כתב היד האישי הזה, אך הוא יודע שגם כתב היד הזה ממשיך איתו הלאה.
אריאל הכהן, על נהרות, 2025, מיצב וידאו דו־ערוצי, באדיבות האמן
האינדיבידואל שמייצר קולקטיב הוא תנועה שמהדהדת גם רגע משמעותי במאבק החטופים, שמתבטא בכותרת “ואם זה היה הבן שלך?” על פניו, הקריאה הזו מבקשת גם היא ליצור פרסונליזציה במקום של חשבונות רבים, והיא משתמשת ברטוריקה שמבכרת את הסיפור האישי, האינטימי והאינדיבידואלי על פני מבט רחב. המפתיע הוא, ובכן, שזו קריאה שפונה אל קולקטיב, ולכן מכוננת מעין פרדוקס: הלא אם זה היה הבן שלי הוא קודם לכל חשבון, אבל אם כולם אמורים לחשוב שזה הבן שלהם הוא כבר לא יכול להיות קודם לכל חשבון, ולמעשה, אפשר שיש לי בן, שאינו בגדר “ואם”, ולפי הרטוריקה הזו אני בהחלט אמור לחשוב שהוא קודם לכל חשבון, גם לחשבון של ה”ואם”. אף על פי כן, ה”ואם” הזה מבקש למתוח את הפרסונלי מעבר לגבולותיו, כלומר, לפנות אל הקולקטיב.
במילים אחרות, אמנם יש כאן רטוריקה של העדפת הסיפור הקטן על הגדול, אך הפנייה הקולקטיבית (והספקולטיבית: “אם”) מחזירה אותו להיות סיפור גדול. הפרסונלי הוא הקולקטיב החדש.
*
קראתי פעם רעיון חז”לי, שיש בגוף עצם אחת קטנה, למעלה בקצה חוט השדרה, לוז שמה, שאי אפשר להכחיד אותה, והיא לא מתפוררת אחרי המוות ולא נשרפת באש, וממנה יתחילו לברוא את האדם מחדש בתחיית המתים. ואז היה לי משחק קטן – הייתי מנסה לנחש מה הלוז של אנשים שהכרתי, מה הדבר האחרון שיישאר מהם, הלא ניתן להכחדה, ושממנו הם יבראו מחדש. וכמובן שחיפשתי גם מה הלוז שלי, אבל שום רעיון לא עמד בכל התנאים, ואחר כך הפסקתי לשאול ולחפש, הלוז שלי הוכרז כנעדר, עד שראיתי אותך, ופתאום המחשבה ההיא התעוררה מהמתים, ויחד איתה עלתה בדעתי המחשבה המטורפת והמתוקה, שאולי הלוז שלי בכלל לא נמצא בי אלא באדם אחר”.
(דויד גרוסמן, שתהיי לי הסכין)
יש בתיאור של גרוסמן מהלך חמקמק ויפה משום שעצם הלוז הוא לכאורה עמידה על נקודת האינדיבידואל. גרוסמן מציע לנו ללכת עם המיתוס הזה, ואז מושך את השטיח מתחת לרגלינו. כשיאיר, הגיבור שלו, מציע שהלוז שלו נמצא אצל מישהי אחרת, הוא בעצם אומר לנו כך: “זה לא שאין אינדיבידואל, פשוט חלק מהפנים שמרכיבות אותך נמצאות אצל אנשים אחרים”. ועל דרך דומה אפשר לומר שזה לא שיש משהו שאינו אני, שאיננו פרסונלי, פשוט חלק מהפרסונליות טמון במפגש עם קבוצה.
(שותפים למחשבות, ובחלקן גם הראשונים לזהות: דוד (דוכי) כהן ויהודה אברמוביץ)
*
“על נהרות” / אריאל הכהן
אוצרות: עמית שמאע
מוזיאון תל אביב לאמנות
נעילה: 14.2.26
