המדור לחקר החלל: גלריה חנינא

היא הוקמה בשנת 2008 ביפו, הפכה לגלריה שיתופית שנדדה בין חללים תל אביביים שונים, ומופעלת על ידי אמנים מתנדבים שעושים את הכל בעצמם. המדור ממשיך במסעותיו בין חללי האמנות בארץ ומביא אליכם את הסיפור שמאחורי הקמתו, המודל הכלכלי שמקיים אותו, מהתנאים הפיזיים והטכניים ועד לקו האמנותי הייחודי שמגדיר את זהותו וההזדמנויות להציג בו. והפעם: גלריה חנינא

המדור לחקר החלל: שאלון למפעילי חלל האמנות

ברוכים הבאים ל”מדור לחקר החלל”, מסע בין קירות לבנים, תאורת ספוטים וחזונות אמנותיים. בכל פעם נחשוף בפניכם חלל אמנות אחד על כל רבדיו: מהסיפור שמאחורי הקמתו, דרך המודל הכלכלי שמקיים אותו ועד לקו האמנותי הייחודי שמגדיר את זהותו. באמצעות שאלון קבוע יחסית נפרוש את המפה המלאה של כל חלל, מהתנאים הפיזיים והטכניים ועד להזדמנויות להציג בו. זוהי הצצה אל מאחורי הקלעים של המקומות שמעצבים את נוף האמנות העכשווית בישראל. מפעילים חלל אמנות ורוצים להשתתף במדור גם אתם? כתבו לנו



איפה אנחנו:

חנינא – מקום לאמנות עכשווית, נמצאת בקומה הרביעית של שביל המפעל 5, בקריית המלאכה בתל אביב. יחד איתנו בקומה שוכנות גם גלריה זומר המסחרית וגלריה אינדי – קולקטיב עצמאי שמתמקד בצילום.

היסטוריה של המבנה בקצרה:

אין לנו פרטים על ההיסטוריה של החלל המסוים. המבנה, ככל קריית המלאכה, נבנה למטרות תעשייה קלה, ולפנינו שכן בו סטודיו הקרמיקה הנפלא “אדמה”.

תולדות האמנות:

גלריה חנינא הוקמה במקור ב־2008 במבנה ברחוב חנינא 25 ביפו, על ידי יונתן הירשפלד ויקיר שגב, וכצמד הפעלנו את הגלריה עד 2009. ב-2009 הפכה הגלריה לשיתופית, החליפה לא מעט חללים (י.ל.פרץ 31, המפעל 3, המרץ 5 וכיום המפעל 5), ותוך כדי גם הוציאה ספר עב כרס בעריכת יקיר שגב, שמסכם את העשור הראשון לפעילותה (גלריה חנינא, העשור הראשון, 2009–2018). לגלריה יש גם אתר, כמובן. עד סוף 2018 הוצגו בה 100 תערוכות, ומאז נוספות עוד כמה עשרות.

מראה הצבה בתערוכה ‘רוג׳ום’, ציקי אייזנברג ומתן גולן, בחלל החדש של גלריה חנינא רחוב המפעל 5, 2025, באדיבות גלריה חנינא

מי הנפשות הפועלות?

חברי עמותת חנינא שמפעילה את הגלריה הם ורד אהרונוביץ, מיכאל יגודין, ציקי אייזנברג, יקיר שגב, ראומה זוהר חיות, שירה גפשטיין, שיראל ספרא, שירה ריימן, שובל קלושינר, רועי קורן, אוסקר אבוש, ענבל מארי כהן וענבר פרים. האוצרת המלווה והאחראית בגלריה בשנים האחרונות היא הגר רבן.

ספרו לנו בקצרה על כמה תערוכות בולטות שהוצגו בגלריה:

הגלריה קיימת כמעט 17 שנים שלאורכן הוצגו בה תערוכות שונות מאוד באופיין. בולטת במיוחד “אוקטופוס – תשעה אמנים עכשוויים מהונג קונג” (2011, אוצרים: אמיר פולק ויונתן הירשפלד), הפעם הראשונה שבה הוצגה תערוכה קבוצתית של אמנות עכשווית מהונג קונג. האמנים עצמם אף התארחו בארץ, שהו בבתינו וסיירו בישראל.

תערוכות חשובות נוספות היו “שטיחים וצדפים”, חשיפת עבודות הטקסטיל של אודרי ברגנר, שהייתה בת 85 בעת התערוכה (2013, אוצר: יקיר שגב); “ארתור, שהוא שמו של אחד מכם, אולי שלך?” שכללה ארנב חי שהגלריה שימשה לו בית בזמן התערוכה (2016, שחר יהלום ורון וינטר); “תערוכה זוגית”, שהציגה עבודות של אמנים ואמניות שהם בני זוג בחיים ולעתים גם באמנות (2013, אוצרים: יעל אזולאי ויונתן הירשפלד); “גם סופה באה” של טל אליעזר רוזן, שכללה 150 ק״ג של שיער שכיסה את הרצפה לחלוטין ופעילות של מספרה (2022, אוצרת: שירה ריימן).

בנוסף הוצגו בגלריה גם תערוכות של אמני עבר שנשכחו קצת, כמו אברהם אילת וגרשון קניספל (2017, 2013, אוצר: רון ברטוש), ו”+-x, עבודות מושגיות משנות ה־70″ של בני אפרת (2024, אוצרים: משכית בנדל ויקיר שגב).

כמובן שהיו עוד תערוכות נהדרות, כמו תערוכת היחיד הראשונה בציור של יערה אורן (“פודינג”, 2011) וגם של פטצום טקלמריאם, פליט אריתראי שלמד טכניקות קלאסיות והציג גם הוא ב־2011, ויש עוד המון דוגמאות.

כשאמנים מתכננים תערוכה הם מחפשים לא פעם חלל מתאים לאופי או לגודל של העבודות שלהם, אז בואו נדבר קצת טכני:

מטראז’: בערך 85 מטר.

גובה תקרה: 3.33 מטר.

סוג רצפה: מרצפות טרצו.

חלונות: קיימים.

תאורה: ספוטים ופלורסנטים.

בסקאלה שבה 1 היא קובייה לבנה סטרילית ו־10 הוא מפעל לייצור תחמושת מהמאה ה־17 שהוסב להצגת אמנות, איפה תמקמו את האופי של החלל שלכם מבחינת אדריכלית? 3.

כמה תערוכות מוצגות בדרך כלל במקביל בגלריה: אחת.

יש חלומות לשינוי ושיפוץ החלל? אם כן, ספרו לנו עליהן: כמובן, הרצפה… חולמים על רצפת בטון אפור מוחלק.

מראה הצבה בתערוכה ‘דרושה מאלפת’, קרן אלה גפן, חלל גלריה חנינא ברחוב י.ל. פרץ 31, אוצר: איתמר רז, 2011, באדיבות גלריה חנינא

שובל הכסף – מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך:

של מי הבעלות על המבנה?

הנכס בבעלות פרטית.

מה המודל הכלכלי שמחזיק את הגלריה?

חנינא היא עמותה שמפעילה את החלל כגלריה שיתופית.

החלל נתמך על ידי גופים ציבוריים?

כן, על ידי עיריית תל אביב ומשרד התרבות.

האם יש לכם אפיקי הכנסה נוספים?

ישנן גם הכנסות עצמיות ודמי חבר.

האם נגבים דמי כניסה על ביקור בחלל? אם כן, כמה ולאן הולך הכסף?

לא.

האם אמנים נדרשים לשלם בעבור הצגה בחלל?

לא.

האם אמנים מקבלים שכר על השתתפות בתערוכות?

כן.

במוסד יש מקבלי משכורות קבועים? אם כן, באילו תפקידים?

לא.

האם אתם מסתמכים על עבודה של מתנדבים? אם כן, באילו תפקידים?

רק מתנדבים. אנחנו עושים הכל בעצמנו.

מראה הצבה בתערוכה ‘בתוך הסבך’, נעמי מנדל, 2024 בחלל גלריה חנינא ברחוב המרץ 5, צילום: ליאת אלבלינג, באדיבות גלריה חנינא

אמנות וסביבה:

מי קהל היעד שאליו פונות התערוכות בחלל?

קהל היעד שלנו הוא עולם האמנות הישראלי וכל מי שזה מסקרן אותו.

מה חסר בעיר/יישוב שלכם?

בקריית המלאכה חסרים בעיקר בתי קפה, ושיהיו פתוחים בשבת.

ולסוד השמור ביותר של שדה האמנות בישראל: אם אני רוצה להציע תערוכה לגלריה, איך אני עושה את זה? לשלוח הצעה מגובשת במייל, כולל טקסט אוצרותי ודימויים.

האם יש קול קורא לתערוכות שיוצא בזמנים קבועים?

לא, אנחנו לא עובדים כך. עם השנים גילינו שאנחנו מעדיפים להזמין אמניות ואמנים להציג אצלנו, לפעמים אפילו כפרויקט מוזמן, מתוך סקרנות ותהליכי עבודה אישיים של כל אחד מחברי הגלריה. אבל – בשנים האחרונות פיתחנו פורמט שנקרא סלון חנינא, שבו אנחנו מציעים מעין פרס: תערוכת יחיד לאמן או אמנית שלא הציגו אחת כזו במשך שבע שנים, ונבחרים על ידי ועדת שיפוט מקצועית בלתי תלויה, כמעט חיצונית אפילו.

באתר הגלריה קיים מייל לשלוח אליו תיקי עבודות?

Haninanew@gmail.com

ישנם חומרים, טכניקות, נושאים וסוגי תערוכות שהגלריה מתמקדת בהם?

חד משמעית לא. בחנינא הוצגו תערוכות אמנות מכל הסוגים. אין לנו שום קו, העדפה למדיום, לסגנון או לנושאים.

איך עוקבים אחרי הפעילות שלכם? קישורים לאתר, פייסבוק, אינסטגרם וכו’:

לאתר הגלריה לחצו כאן.

פייסבוק: hanina.new

אינסטגרם: haninagallery@

2 תגובות על המדור לחקר החלל: גלריה חנינא

    מקום לאמנות
    האם החללים האלטרנטיביים ברחבי הארץ שרטו ולו שריטה עדינה את המיינסטרים, את הבון-טון האמנותי, הפרו, ולו לרגע, את השגרה המנומנמת שלו? האם הם תרמו לשינוי כלשהו, הצליחו לערער את ביטחונו של שוק האמנות, או להבדיל, את יהירותם של קובעי הקאנון? ובלשון מודרניסטית ארכאית: האם הם ביקרו, קטלו, מרדו, אתגרו, פרצו דרכים חדשות, ערערו, סימנו גבולות ויעדים חדשים כנגד או למען קודקודי מוסדות האמנות?
    כלום ושום דבר. הכול נבלע בשאון הוולגרי של הסחר-מכר ובכאוס רטורי, לעיתים מבריק אך ברובו פסאודו אינטלקטואלי – מתממש בצורה מרהיבה ביריד “צבע טרי”. בעידן הפוסטמודרני “הניצחון” היחיד של האלטרנטיבה נמדד בהצלחתה להשתלב, להיות חלק מהמרכז, להיות מחובקת על ידו, להניח לעצמה להיבלע בתוכו.
    אומר את הדברים ללא ריכוך או ייפוי: המוטיבציה היחידה להקמתה של “חנינא” הייתה להעניק חלל תצוגה לאלה שלא שפר עליהם מזלם ולא הצליחו להשתחל לגלריות “החשובות”. נקודה. זאת מטרתה היחידה של “חנינא” ושל כל שלל החללים “האלטרנטיביים”.
    בקיבוצים (בארי, כברי, ראש הנקרה, גבעת חיים איחוד) החליפו הגלריות את פינות החי והליטוף ואת החגים הפתוחים לקהל העירוני, טו’ בשבט ושבועות, ואת הצפייה במיטב הנערים והנערות מחוללים לפניהם יחפים. כך יכולות משפחות מערי המרכז לארוז את הילדים ולצאת בסופי שבוע. לא כדי להסתובב סתם כך בקניון. מדובר במסעות אקזוטיים לאזורי הכפר המשלבים מפגש והצצה חטופה בתרבות ועל הדרך סיפוק תאוותם ותשוקתם לריגושים קולינריים.
    “בארי” בתל- אביב, למה? כך נוסעים שוחרי התרבות, בשמיניות אינסופיות, מאות קילומטרים כדי לצפות באמנות “תל אביבית”, בחללים מוקפים במדשאות ולחש צמיגי קלנועיות גולשות על שבילי הבטון.
    לא נותר לנו אלא לצפות (אטומים בהכרח בהכחשה ובהדחקה) בחפצים ובפעולות זהים לחלוטין לאלה שבגלריות המסחריות, אבל אפופים באיזושהי לוזריות, ברעד של נכות אסתטית וקונספטואלית, שקשה לשים עליהן בדיוק את האצבע ולעמוד על טיבן.
    לי אין ספק שהם אכן נוכחים בחללים הללו ובטח בחללה של “חנינא”, לפחות בפעמים שאני פסעתי בתוכו. כל מה שמוצג בגלריות האלטרנטיביות הוא לא יותר מעודפים פרובינציאליים – אחים תאומים ומוחלשים, לשאריות הפרובינציאליות בעלות האגו שבמרכזים הגדולים, אלה המוצגות ב”זומר”, “גבעון”, “דביר”, “רוזנפלד”, “ברוורמן”, “נגא” ו”גורדון” והלאה.

    אנחנו בחנינא שומעים פה ושם תגובות כאלה לאורך השנים וזה רק מדרבן אותנו להמשיך. חלקן תוקפניות בסגנון המעייף והמיושן של ביקורת הניינטיז כמו של גליה יהב ז”ל ובסגנונך, שכאילו מנסה לזרוק איזה גפרור למדורה שאינה קיימת בתקוה להדליק מסיבה, וחלקן יותר תיאורטיות ואקדמיות. אבל המשותף לכולן שהן מתקיימות בספירה של הכתיבה ולא של העשייה.

    אחרי 17 שנה של פעילות לא הייתי רוצה לדמיין שדה אמנות ישראלי שלא מתקיימות בו חנינא ודומותיה, כי בלעדיהן היה זה שדה קטן, מצומצם, קטנוני ומורכב משיקולים מסחריים כמעט נטו, עם הרבה פחות קולות. את הדיון ושיקולי הכן לבעוט-לא לבעוט, כן למרוד-לא למרוד במיינסטרים אפשר בהחלט לקיים אבל זה לא השיקול שמנחה את הפעילות. בנוסף, המחשבה או הציפייה שלקיים בציפורניים, בטח במצב הנוכחי במדינת ישראל, גוף תרבות איכותי עם תקציב זעום, שתפקידו להיות איזה אנטי-מובנה, היא טינאייג’רית ומיושנת בעת ובעונה אחת. היא גם מחטיאה לגמרי את המטרה שלנו – אנחנו לא נגד, אנחנו בעד: להרחיב את השדה ולפתוח את עצמנו לעוד דברים מבלי לחשוב אם זה כן יימכר או לא יימכר או אם זה מיינסטרים או לא מיינסטרים. זה סטייט אוף מיינד שכדאי לך לנסות פעם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



אלפי מנויים ומנויות כבר מקבלים את הניוזלטר שלנו
ישירות למייל, בכל שבוע
רוצים לגלות את כל מה שחדש ב
״ערב רב״
ולדעת על אירועי ואמנות ותרבות נבחרים
לפני כולם
?