״אני חובשת את פצעיך״

יש רגעים שבהם האמנות חדלה להיות ייצוג והופכת לפעולה.
לא מרחק אסתטי, אלא התקרבות מסוכנת – כמעט גופנית – אל מה שאי אפשר לשאת.
התערוכה ״ואולי״ נולדה מתוך רגע כזה, לאחר השבעה באוקטובר, לא כתגובה מאוחרת אלא כהמשך ישיר של מצב קיומי שבו הפצע טרם נסגר, והזמן עצמו ממשיך לדמם.

הפעולה הראשונה היא כתיבה:
יד נשלחת אל קערת אמייל רפואית, כלי שנועד לאסוף דם, להכיל כאב, לאפשר ריפוי.
על פניה הלבנות נכתב תאריך אחד, שוב ושוב: 7.10.23.
הדיו אדום־סנגווין, כמו דם שכבר אינו ממהר, כמו פצע שהחל להיקרש אך מסרב להיסגר.

אין זה מעשה של זכירה.
זהו מעשה של החזקה.

הכתיבה אינה מתקדמת, היא מסתובבת.
ספירלה של מספרים, של זמן שנשאב פנימה.
כל חזרה אינה העתק אלא נשימה נוספת.
התאריך – הכתוב בפנים הקערות ועל שפתן – הופך ללחש אישי:
דרך לעכל אך גם להתגונן מפני אותו יום נורא.
קללה נגדית ליום מקולל.

לילה שלם טפטף דיו אדום מתחבושות גזה ספוגות
שנתלו מעל הקערה.
הדיו נזל לתוכה לאט,
כמו זמן שאינו חדל לטפטף.

כך נולדה קערת ההשבעה הראשונה,
בלי ידיעה מוקדמת, בלי ציטוט, בלי היסטוריה.
רק מעשה של חבישה.

רק מאוחר יותר סופר לאמנית על קערות ההשבעה הבבליות:
על יהודי בבל, בין המאה הרביעית לשמינית,
שכתבו לחשים ותפילות בספירלה על קערות חרס
כדי להרחיק מזיקים ולהישמר מפני אסון,
והפכו אותן על פיהן וקברו אותן מתחת לבית.
הידע הזה הגיע כהדהוד,
לא כמקור אלא כאישור בדיעבד:
שגם אז, וגם עכשיו,
כשהשפה קורסת – היד חובשת.

עבור ליטמן, אלו היו המלמולים האמנותיים הראשונים
לאחר ימים של הלם ושיתוק.
חזרה זהירה לחיים
בצל אותו יום,
עם הכאב על אחיות ואחים שנרצחו,
על חטופים שטרם שבו,
על חיילים שנפלו,
ועל חברה אזרחית יוצאת דופן שקמה, שוב ושוב, מתוך האפר.

שלוש־עשרה קערות נוצרו,
שלוש־עשרה פעולות של חבישה
כנגד שלוש־עשרה מידות של רחמים.
עם הזמן התברר
שהלחש אינו פועל רק בסטודיו
אלא גם מחוצה לו,
במבט של מי שעומדים מול הקערות ומבינים בלי הסבר.

מן הקערות נולדת שפה.
שפה שבה משיכות המכחול הן תחבושות.
שפה של חבישה,
שפה הנולדת מול פצע.

ליטמן חובשת.
היא נוגעת בפצע, מכירה בו,
וממשיכה לחבוש גם כשהריפוי אינו מובטח.

כבר בשנים שבהן פעלה כצלמת אירועים פוליטיים וחברתיים
הלך וגבר עיסוקה במפות ובמושג הגבול.
מפות היסטוריות של ישראל וירושלים נחבשו, כוסו ונחשפו.
קווי גבול נתפרו בחוטים צבעוניים.
אזורים הודגשו,
לא כדי לקבע, אלא כדי לטפל.

בעין הסערה, מסע סביב הכינרת, 2025 (12:55), הכנרת, קיבוץ גינוסר, צילום: גל מוסנזון, הסרט נעשה בשיתוף מוזיאון אדם בגליל – בית יגאל אלון ובתמיכת מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

מן החבישה בסטודיו נולדה הפעולה הפרפורמטיבית:
מעשה טקסי, גופני, הנעשה בזמן,
פעולות שתועדו בווידאו באתרים היסטוריים
ונקראו בעולם בהקשרים פמיניסטיים, אקולוגיים וקרטוגרפיים.
לא כשליטה במרחב
אלא כהחזקה מתמשכת שלו.

לאחר השבעה באוקטובר,
החבישה נטענת בדחיפות אחרת.
לא אלגוריה.
לא הבטחה לריפוי.
אלא סיסמוגרף,
פעולה שאומרת:
אני כאן.
אני לא עוזבת.

השפה הזו מקבלת ביטוי כבר בפתח התערוכה.
רשת דיג, שנעשתה בידיו של דייג, תלויה בכניסה,
מלאה בתחבושות גזה (“רשת ריפוי למסע”, 2025).
הרשת, שנועדה ללכוד שפע,
הופכת כאן לכלי של עטיפה,
מיכל של פצעים.
הרשת תלויה מול המזוודה.

“מזוודת פליט” (2023) היא מזוודה אחת, פתוחה.
בתוכה תחבושות גזה מגולגלו,
ועליהן מונחת קערת השבעה קטנה.
המזוודה נטועה במסורת אמנותית רחבה
של שימוש במזוודות כסימן לפליטות, לגלות, למסע כפוי.
אלא שכאן ליטמן אינה ממלאת אותה בחפצים, בזיכרונות או בשרידים,
אלא במצע של חבישה
ובסימן לפצע עצמו.

הגזה אינה נישאת בתוך המזוודה.
היא הסיבה לנשיאתה.

העבודה הוצגה לראשונה ביוני 2023 בברלין.
אז הייתה המזוודה זיכרון של תנועה היסטורית,
של גוף שנאלץ לשאת את עולו ולעזוב.
לאחר השבעה באוקטובר
המזוודה משנה את פעולתה:
היא חדלה להיות אובייקט של מסע,
והופכת לאובייקט של החזקה.
לא מה שנארז
אלא מה שנישא.

ומכאן –
החבישה ממשיכה להיצמד לגוף.

הדגלים של ליטמן הם גופים.
בדים שנישאו פעם ברוח נעשים עור.
הכחול־לבן עורבב בגבס לבן, נחבש בגזה, נצבע באדום־סנגווין
ונתפר בחוטים צהובים.
הדגל כאן אינו מסמן ריבונות,
הוא מסמן פצע.
הצהוב אינו צבע דגל,
הוא צבע של היעדר,
של חטופים ושל מי שלא חזרו.
זהו דגל שאינו מבקש לנצח
אלא להחזיק מעמד.

כך גם המפה:
ב”ארץ מדממת” (2024–2025), מתחילת המלחמה,
המפה ביקשה ריפוי
אך היד לא יכלה לגעת.
רק כעבור שנה החלה החבישה:
שכבות גזה וגבס; צבע שנמחק ונכתב מחדש;
ומאות חוטים צהובים שנתפרו
מתחת ל״בשר החי״, כסימון של החטופים בעזה.
זו אמנם מפה,
אך לא כזו המסמנת קרטוגרפיה של גבול
אלא קרטוגרפיה של פצע.
מפה מצולקת.

ארץ מדממת, מפה, גזה רפואית, גבס, בד, דיו וחוט רקמה, 2025-2024, צילום: מיכאל עמר

אך החבישה אינה נעצרת באובייקטים.
היא נעה שוב ושוב אל הפעולה החיה.

ב”החורשה הנאלמת” (2024)
יוצאת פעולת החבישה אל החוץ.
העבודה נכללת בקטלוג זה,
אף שאינה מוצגת פיזית בתערוכה עצמה,
על פצעי מקום,
על שבר אקולוגי.

בתוך חורשת אורנים קטנה בפארק בתל אביב
מתבצעת פעולה בידי מטפל עצים מקצועי,
זה שיודע היכן העץ נשבר.

אך לאחר חודשים של מלחמה
החבישה משתנה.
היא אינה מבטיחה ריפוי.
היא אינה סוגרת את הפצע.
היא נשארת לידו.
לא תיקון, אלא שהייה.

ומן התנועה הזו
היא ממשיכה הלאה.
מן העץ
אל הגוף.

בעבודת הווידאו “בעין הסערה”  (2025)
מופיעות שלוש נשים.
שלוש אימהות: האמנית, ולצידה שתי אימהות ששכלו את בניהן.

האמנית הולכת.
לא כמטיילת אלא כבעלת תפקיד:
תפקידה אינו של מי שמבקשת לרפא, אלא של מי שמוליכה:
מדריכה, עדה, כלי מעבר.
היא נעה בין עבר להווה, בין אדמה למים, בין שבר להתחדשות.
פעולות החבישה אינן מוחקות את הכאב,
אלא מתמירות אותו לזיכרון פעיל,
כזה שנרשם בגוף, במקום, ובזמן.

היא פורשת, מציבה, תולה,

כל תחנה במסע נבחרת כאתר המכיל פצע:
חורבה של ארמון אומיי,
בית כנסת עתיק שנבנה על שכבות של חורבן ותפילה,
מעיינות, אנדרטאות, ביצורים נטושים.
אלו אינם רק מקומות, אלא זיכרונות חומריים,
צלקות של זמן
שבהן פעולת החבישה נעשית מחווה של שהייה,
לא של תיקון.

זהו מסע שאין לו יעד, אלא תחנות.
תחנות של שהייה.
של עצירה.
של הקשבה.
של תפילה.

לא תנועה לקראת פתרון
אלא פעולה זהירה בתוך מה שיש.
פעולה שאינה מוחקת את הפצע
אלא מסכימה לשהות בו.

הסאונד, שכתב מרסלו פילבסקי,
עוטף את המסע בשכבה נוספת.
צלילים של אובדן וחמלה,
של פגיעות ועוצמה.
הצליל אינו מלווה את הדימוי,
הוא חובש אותו.

דגל צהוב, בד, גזה רפואית, גבס וחוט רקמה, 2025, צילום: מיכאל עמר

בשלב הבא מצטרפות שתי אימהות שכולות:
אחת יהודייה, אחת דרוזית.
שתי אימהות שאיבדו את היקר מכל: את בניהן.

כאן מתרחש היפוך שקט אך מכריע.
האם־אמנית, זו שחובשת לאורך הדרך,
חדלה לחבוש.
היא מוסרת את תחבושות הגזה לפצועות עצמן.

החבישה עוברת ידיים.

ואז – הפסל.
“אם וילד” של חנה אורלוף (1952).

אורלוף, אם־אמנית בעצמה,
שיצרה כאן את אחד המונומנטים הבודדים
לזכר אישה לוחמת,
חנה טוכמן־אדלרשטיין,
אם שנשאה את ילדיה והקריבה את חייה.
פסל שהוא זיכרון של אימהות כשליחות,
כעמידה אל מול ההיסטוריה.

שתי האימהות ניגשות אל הברונזה
לא כצופות, אלא כמי שיודעות.
הן מביאות איתן גזה.
והן מתחילות לעטוף.

ברגע זה האמנית אינה החובשת.
תפקידה הוא לאפשר, להציע, ולהכיל מרחב,
ואז לסגת.
היא מוסרת את תחבושות הגזה
ואינה נוטלת חלק בפעולת החבישה עצמה.
האימהות הן שפועלות.
האובדן שלהן אינו מיוצג,
הוא מתרחש.

לאט.
בזהירות.

כמו לומר:
״אל תפחד. אני חובשת את פצעיך״ (יענקל׳ה רוטבליט, ״אמא אדמה״)

מה שנחשף כאן
הוא הרגע שבו האמנות חדלה לדבר
ומתחילה להתרחש.

אימהות כאתיקה של החזקה.
לא גבורה.
לא פתרון.
רק נוכחות.

אימהות שיודעת שהכאב לא ייאלֵם.
הפסל החבוש נעשה מומיה ניצבת,
גוף עטוף, קפוא בזמן.
אך הידיים המונחות עליו חמות,
מסרבות לקיפאון.
הן אינן מבקשות להחיות
ואינן מבטיחות נחמה.
הן רק מסמנות נוכחות.

בסיום העבודה
ניצבת האמנית עצמה,
לבושה בלבן שמאני,
מול הים,
דומה באופן כמעט מושלם לפסל.

שני גופים עומדים.
שני עדים.

גם כאן אין הבטחה.
המוות והכאב אינם נעלמים.
אך הנוכחות נשמרת.

״ואולי״ אינה תערוכה של נחמה.
היא גם אינה תערוכה של ייאוש.
היא תערוכה של עמידה.

עמידתה של האם.

ואולי בכך טמון כוחה:
בהתעקשות להמשיך לחבוש,
להמשיך להחזיק,
להמשיך לחשוב את הפצע.

ואולי, מתוך הפעולה הזו,
האיטית, החזרתית, האימהית,
נפתח, ולו לרגע קטן,
אופק של נשימה.

*

“ואולי: מלחמה, זיכרון וריפוי” / אריאן ליטמן

אגריפס 12 – גלריה לאמנים, ירושלים.

שיח גלריה עם ד”ר דוד שפרבר: שבת, 24.1.2026, בשעה 12:00 בצהריים