שלום לכל האמניות והאמנים,
נשות ואנשי התרבות הלחוצים, המוטרדים, העניים והעניים פחות,
הבוקר פורסם שמשרד התרבות ביטל עשרות פרסי יצירה לשנת 2025, כולל פרסים בתחום האמנות הפלסטית. לפי הפרסום, בוטלו פרסים בהיקף של מאות אלפי שקלים, שבשנים קודמות חולקו לעשרות אמנים ומשמשים כאפיק התמיכה הישיר היחיד ביוצרים עצמם. הקיצוץ כולל ביטול פרסים לאמנים צעירים, פרסי מפעל חיים, פרסי עידוד יצירה ופרסים בתחומי העיצוב והאמנות החזותית, בסכום מצטבר של כחצי מיליון שקלים. איגוד האמנים הפלסטיים התריע כי מדובר בפגיעה קשה ביכולת הקיום וההתפתחות של יוצרים, ובמיוחד של אמנים בתחילת דרכם. המהלך מצטרף לביטול פרסים גם בתחומי המוזיקה, המחול והספרות, בהם פרסים ליוצרים צעירים, מתרגמים ויוצרים בשפה הערבית.
ומצד שני, השבוע פרסמנו שבאירלנד משלמים לאמנים פשוט כדי להיות אמנים: 325 יורו בשבוע, ללא תנאים. לאחר תקופת ניסוי, החליטה המדינה להפוך את התכנית לקבועה. למה? כי האמנים שהשתתפו הקדישו בממוצע שמונה שעות נוספות בשבוע ליצירה, צמצמו עבודה בתחומים שאינם קשורים לאמנות, והכנסתם מיצירה עלתה. במקביל, התלות שלהם בקצבאות ירדה, ומדדי שביעות הרצון, הרווחה הנפשית והמצוקה הכלכלית השתפרו באופן מובהק. גם מבחינה כלכלית קרה דבר מפתיע: המודל התגלה כמשתלם למדינה.
בישראל, לעומת זאת, מדיניות התרבות נשענת כמעט לחלוטין על היגיון פרויקטלי: תמיכה ביצירות מוגמרות, במוסדות קיימים ובתוצרים שניתן להציג, למדוד ולדווח עליהם. כמעט שאין תמיכה בזמן שלפני היצירה: זמן החיפוש, הניסוי וההבשלה (ועכשיו עם ביטול הפרסים של משרד התרבות, גם אין כמעט תמיכה ישירה ביוצרים עצמם). בבסיס המדיניות הזו נמצא חוסר אמון עמוק ביוצרים והמחשבה שבלי פיקוח מתמיד אנשים פשוט יפסיקו ליצור. המודל האירי מוכיח אחרת: כשאמנים אינם טרודים בשכר הדירה של החודש הבא, הם יכולים להתמסר ליצירה, להסתכן ולבנות קריירה לטווח ארוך, לטובת התרבות, החברה וגם המדינה. אולי אנחנו צריכים ללמוד ממנו (תמיד אפשר לחלום).
בסדרת המאמרים המקיפה שלו, “אין כסף באמנות”, אלעד ירון מזכיר לנו שבישראל – כמו ברוב העולם – הכסף בעולם האמנות הוא כמו הלורד וולדמורט מהארי פוטר: כולם יודעים שהוא קיים, אבל אף אחד לא רוצה לומר את שמו. במיני־מניפסט שפרסם השבוע, המסכם את הסדרה, ירון טוען שהאמירה “אין כסף באמנות” אינה רק תיאור מצב אלא תנאי יסוד. יש כסף בשוק האמנות, בפילנתרופיה ובתמיכה ציבורית, אך המבנה הכלכלי של השדה מעוצב כך שהשליטה בכסף מכתיבה כיצד האמנות נראית, פועלת ומתפרשת. שוק האמנות חושב במונחי תשואה, פילנתרופיה נמדדת במדדי “השפעה” והתמיכה הציבורית הפכה לכלי פוליטי. העיסוק בכסף, טוען ירון, אינו סטייה מהדיון האמנותי אלא תנאי הכרחי לו. רק כשנפסיק להתייחס אליו כאל טאבו, נוכל לשאול את השאלות הדוחקות באמת: למה אנחנו יוצרים? עבור מי? ואיזה ערך יש ליצירה מלבד ערך כספי?
כשמשה צוקרמן כותב על התערוכה “להקה” של תמר בן שאול בבית האמנים בתל אביב, הוא מזכיר לנו מדוע אנחנו עוסקים באמנות (חוץ מהכסף, כמובן). בן שאול עוסקת בפן האלים ביותר של יחסים מגדריים – מעשה האונס הקבוצתי – ומשתמשת בדימויים סימבוליים של זאבים חושפי שיניים המשולבים בדמויות גבריות כדי לבחון דינמיקות של אלימות, סמכותנות וקולקטיב גברי. צוקרמן מראה כיצד היצירה משלבת בין הסימבולי לממשי־קונקרטי באופן המחייב פיגורטיביות: כדי “לכבד” את ממד הגופניות המעונה שביחסי קורבן–מקרבן, אין די בהפשטה. יכולותיה הטכניות המרשימות של בן שאול משרתות את המחויבות הפוליטית־חברתית של עבודתה. כאן מתגלה כוחה של האמנות: חיבור בין תיאוריה פילוסופית־פסיכולוגית (אסכולת פרנקפורט, פרויד) לבין ביטוי חזותי עכשווי המתמודד עם טראומות אישיות וקולקטיביות.
במדור לחקר החלל, דוד (דוכי) כהן מבקר בבית האמנים ירושלים, מוסד שההיסטוריה שלו מתפרשת על פני יותר ממאה שנה. עם יותר מאלף תערוכות שהוצגו בו, בית האמנים אינו רק אתר היסטורי חשוב אלא גלריה חיה ורלוונטית. בין פעולותיו החשובות ניתן למנות את סדרת “נדבך”, המתקיימת מאז 1992 וממשיכה להציע פלטפורמה משמעותית לאמנים בראשית דרכם, ואת הביאנלה הארצית לרישום, הפועלת מאז 2001 והפכה למפעל אמנותי מקיף וייחודי בקנה מידה מקומי. אצלם התשובה לשאלה איך להציע תערוכה אינה סוד – באתר שלהם אפשר למצוא טופס בקשה לתערוכה. ועדת תערוכות מבוססת אמנים מתכנסת פעמיים בשנה ומחליטה אילו הצעות יתקבלו. כל אחד יכול להגיש.
במדור בדיקת מציאות: ענת בצר מתוך הסדרה “רוּחַ”.
ובחדשות:
העיסוק האמנותי בעזה ממשיך לייצר כותרות. דרום אפריקה ביטלה את השתתפותה בביאנלה בוונציה בגלל עבודה העוסקת בעזה. האמנית גבריאל גוליית נבחרה לייצג את המדינה, אך שר התרבות התערב וטען כי העבודה “מקוטבת ושנויה במחלוקת”.
יעקב אגם זכה בפרס ישראל לאמנות בגיל 97. אגם, שפרץ את גבולות האמנות הפלסטית וחידש שפות של אמנות קינטית ופופ־ארט, מייצג דור של אמנים שפעלו בשנותיה הראשונות של המדינה, בזמן שגם גבולות האמנות עצמה עוד נבחנו. כן, זה היה צריך לקרות מזמן. ברכות.
פיטר יעקב מלץ זכה בפרס אלימה לאמנות ההדפס.
ולסיום: קול קורא לגיליון הבא של ערב רב.
אנו שמחים להזמין אמניות, אמנים, כותבות וכותבים להגיש עבודות לגיליון מודפס שיעסוק באופנים שבהם אמנות מתמודדת עם מצבי קיצון והשפעותיהם המתמשכות. הגיליון יוצא מתוך ההכרה בכך שאנו חיים במשבר מתמשך, שבו “החורבן אינו רק אירוע אלא תנאי”.
אנו מחפשים עבודות וטקסטים העוסקים בקריסה ובתיקון, בשתיקה ובדיבור, במתח שבין הישרדות לפעולה ולבנייה, ובין תקווה כהבטחה לתקווה כבעיה, וכן טקסטים הבוחנים את המתח שבין קטבים אלה. הקול הקורא פתוח למגוון פורמטים: מאמרים, מסות, ראיונות, טקסטים ניסיוניים, יומנים, קומיקס ופרויקטים אמנותיים חזותיים.
קראו עוד על הנושאים האפשריים כאן
דדליין להגשת מאמרים סופיים: 1 במרץ 2026
להתייעצות עם העורכים: erevravmail@gmail.com
עד השבוע הבא,
צוות ערב רב
“Looking at the Suns” | נטע מוזס
גלריה בארי, בית רומנו, דרך יפו 9, קומה ראשונה, תל אביב
פתיחה: שישי, 16.1.26 בשעה 11:00
אוצרת: סופי ברזון מקאי
בית בובות בנוי עץ מתעורר לחיים בשרשרת זיכרונות או חלומות בהקיץ. מיצב וידאו וסאונד, שמוקרן על ובתוך החדרים השונים, מתפשט אל מחוץ לגבולות הבית דרך חלונות קמורים וחדרים ריקים מאדם, ונשפך אל קירות הגלריה. הבית הקטן גדל מעבר לעצמו, נושא זיכרון טיפות על חלון, נופי דרך צרובים ושמש מתפרקת לרסיסים. במקצב שגדל ומתכווץ חזרה הבית מגלה את חומרי חייו. חלקם שייכים לאמנית ולאחיה התאום – אמן הסאונד גיא מוזס, שעימו עבדה על התערוכה – וחלקם שייכים לבית עצמו. הבית הוא שחולם מבעד לזמן, עוזב את גבולות הגשמיות הקטנה שלו ועובר אל מחוזות הקוסמוס כולו. השמש בוערת בתוכו. פעם הוא חלון ופעם הוא שער, פעם הוא אש ופעם הוא ים.
התערוכה נדדה מסטודיו משלך (אוצרת: מיטל מנור). גרעין הבית שנוצר שם מתפשט למבוך שמקופל לתוך עצמו וצומח לתוך החלל החדש.
“אֵלֶּה כָּרֶגַע חַיַּי”
מידד אליהו, רעיה ברוקנטל, נגה גרינברג, אלקנה לוי, אלון קדם
גלריית בית אבי חי בירושלים
אוצרים: עמיחי חסון וריקה גרינפלד ברנע
אילו עקבות הותירה המציאות המלחמתית, בעורף ובחזית, בשדה האמנותי המקומי?
חמישה אמנים ואמניות ירושלמים בולטים מציגים עבודות שנוצרו במהלך שנתיים של מלחמה מרובת זירות: מהטבח ומתקפת הפתע על ישראל ביום שמחת תורה תשפ”ד, ועד הפסקת האש בערב שמחת תורה תשפ”ו.
אלה היו שנתיים ישראליות שההתרחשויות בהן יכלו לכלכל שנים ארוכות של היסטוריה בכל מדינה אחרת, ופגשו את המעשה האמנותי בצורות שונות: ישירות או עקיפות, מפורשות או מופשטות. העבודות, שנוצרו במדיומים מגוונים – ציור, רישום, צילום והדפס – מאפשרות להסתכל על המעבדה האמנותית: תגובות כמעט ראשוניות שחוקרות ובודקות, עדויות לרוחות ולרגשות שחדרו את קירות הסטודיו המוגן וטלטלו אותם טלטלה עזה.
שם התערוכה לקוח מתוך שורה של המשורר הירושלמי ישראל אלירז (בספרו “האם צפויה התבהרות”). אלירז לימד אותנו להביט במציאות באמצעות האמנות, לבודד את הרגע על הסתירות והרגשות שהוא מביא עימו. זהו המבט שאנו מבקשים להציע גם כאן, לאחר שנתיים של מלחמה שלא לגמרי הסתיימה. “כל החשבון עוד לא נגמר”. אלה כרגע חיינו.
שעות פתיחה:
ראשון–חמישי בשעות 10:00–18:00, שני 10:00–22:00, שישי 9:00–13:00
הכניסה לתערוכה ללא תשלום ובהרשמה מראש באתר בית אבי חי: www.bac.org.il
בית אבי חי, המלך ג’ורג’ 44, ירושלים
חניה חינם לבאי האירועים
אלון קדם, עוד מעט נגיע
גבורות לגדעון עפרת
אירוע מיוחד לרגל יום הולדתו ה־80
בית לאמנות ישראלית, האקדמית ת”א יפו
שישי, 23.1.26 בשעות 09:30–13:30
הנחיה: עידית עמיחי
ברכות: הדס עפרת
במעמד פרופ’ גליה צבר, נשיאת האקדמית ת”א יפו
בהשתתפות (לפי סדר הדוברים): ד”ר גליה בר אור, פרופ’ זלי גורביץ, פרופ’ לארי אברמסון, ד”ר טלי תמיר, פרופ’ אלחנן ריינר, טמירה ירדני, ד”ר יונתן אמיר, ד”ר אסנת צוקרמן רכטר, ד”ר גדעון עפרת
האירוע ללא עלות – בהרשמה מראש
התכנית המלאה
התכנסות
פרופ’ גליה צבר, נשיאת המכללה
הדס עפרת: מילות פתיחה
ד”ר גליה בר אור: גדעון עפרת, אוצר גרילה
פרופ’ זלי גורביץ: גדעון עפרת כאוצר בלום
פרופ’ לארי אברמסון: גדעון עפרת – היוצר האוצר
ד”ר טלי תמיר: גדעון עפרת – עם הגב אל הים וכנגד כיוון הפרווה
הפסקה
פרופ’ אלחנן ריינר: “חלום ושברו” ו”נמרוד בתפילין”, על אברהם אופק וגדעון עפרת
טמירה ירדני: נקודות בחייו של גדעון, מהבחינות ללהקה צבאית ועד ימינו
ד”ר יונתן אמיר: האנציקלופדיסט
ד”ר אסנת צוקרמן רכטר
ד”ר גדעון עפרת
גדעון עפרת. צילום: עליזה אורבך
אירוע מכירת עבודות של אמני גלריה עינגע
לכבוד השנה החדשה
גלריה עינגע, בר יוחאי 7, תל אביב
פתיחה: 9.1.26
נעילה: 24.1.26
אירוע מכירה שיתקיים במשך שבועיים. מבחר עבודות של אמני הגלריה יימכרו בהנחה של 25–50 אחוזים.
אמנים משתתפים: ולרי בולוטין, הדי בן נון, אופיר בגון, קטיה גלי, מאשה זוסמן, שי זילברמן, נטע לאופר, נעה יקותיאלי, רותי אגסי, אירית חמו, דניאל צ’ציק ועוד.
טלפון לבירורים: 03-5181812
שעות פתיחה: שלישי–חמישי בשעות 12:00–18:00, שישי ושבת בשעות 11:00–14:00
ולרי בולוטין ומאשה זוסמן, Fitting In, 2016
שתי תערוכות חדשות בסדנאות האמנים
האומן 26, קומה 3, א.ת תלפיות, ירושלים
פתיחה: רביעי, 21.1.26 בשעה 19:00
“בסחור המעלות” / הדס חי ושחר מזרחי
אוצרת: תמר מרגלית
“בסחור המעלות” היא תערוכה זוגית העוסקת בטרנספורמציה כמצב מתמשך: לא כנקודת התחלה או סיום אלא כהתרחשות שקטה המתקיימת ברגעי המעבר עצמם.
האמניות, בוגרות המחלקה לצילום בבצלאל, מתמקדות באזורי ביניים שבהם דבר אחד חדל להיות מה שהיה, אך עדיין אינו מתייצב מספיק כדי להיות דבר אחר. הדימויים והאובייקטים פועלים מתוך נוכחות מצומצמת ולעיתים חמקמקה, כזו שאפשר לפספס.
העבודות נוצרו באמצעות טכניקות מגוונות של צילום ועיבוד דימוי: מצילום ישיר של פורטרטים שבהם המצולמים מקבלים הנחיות בימוי, דרך אנימציית סטופ־מושן ועד הדפסות תלת ממד והדפסות לנטיקולריות, היוצרות אשליה של תנועה או שינוי בדימוי בהתאם לזווית ההתבוננות.
“הר תבור ברקע דומם” / סלע קורן
קיר אמן
אוצרת: רחל קיני
אוצרת ראשית: לי היא שולוב
בתערוכה “הר תבור ברקע דומם” מציג סלע קורן ארבע קבוצות של ציורי שמן מהשנים האחרונות.
סלע קורן, החיה הזאת אני לא יודעת איך קוראים לה ,2019
