פתח הדבר לגיליון המודפס הקודם נכתב בשלהי המלחמה ונחתם במילים הבאות: מה יכולים בתי ספר לאמנות לתרום במצב כזה? ברמה הראשונית ייתכן שמעט מאוד. המוזות אינן שותקות בהכרח, אולם לעתים הן חסרות אונים לנוכח הכוחות המעצבים את המציאות. עם זאת לכל מלחמה, איומה ככל שתהיה, יש יום שאחרי: תקופה שבה נדרשים משאבים לשיקום, ריפוי, צדק ובנייה מחדש. בתקופות הללו שדה האמנות הופך לנייר לקמוס לתופעות החברתיות שנולדו בעקבות מלחמות אלו.
האם אנו נמצאים כעת ב״יום שאחרי״? שאלה קשה. מצד אחד, הפסקת האש מחזיקה מעמד כבר כמה חודשים, ונכון לכתיבת שורות אלה, מלבד חלל אחד כל החטופים החיים והמתים שבו. מצד שני, הארץ והעולם נתונים בסחרור אלים, וקשה להיפטר מהתחושה שאנו חיים במשבר מתמשך שבו החורבן אינו רק אירוע אלא תנאי.
כתב העת ערב רב מזמין אמניות, אמנים, כותבות וכותבים להשתתף בגיליון מודפס שיעסוק באופנים שבהם אמנות מתמודדת עם מצבי קיצון והשפעותיהם המתמשכות. אנו מחפשים עבודות וטקסטים המתמודדים עם קריסה ותיקון, עם שתיקה ודיבור, עם המתח שבין הישרדות לפעולה ובנייה ובין תקווה כהבטחה לתקווה כבעיה, וכן טקסטים הבוחנים את המתח שבין קטבים אלה.
בין הנושאים האפשריים:
- אמנות במצבי קיצון: מלחמה, משבר מתמשך, קריסה חברתית
- חורבן אישי ולאומי
- טראומה, זיכרון ופצע מתמשך
- ישועה, גאולה ותקומה כממשות, כמיתוס או כאשליה
- אובדן, הגירה, עקירה, בריחה ופליטות
- אמנות כטיפול, כהישרדות, כהתנגדות וכעדות
- יחסי גוף, חומר, נפש ומרחב במצבי משבר
- נושאים נוספים
את ההגשות יש לשלוח לכתובת: erevravmail@gmail.com
הקול הקורא פתוח למגוון פורמטים: מאמרים, מסות, ראיונות, קומיקס, וכן הצעות להצגת פרויקטים אמנותיים חזותיים. אנו מעוניינים במיוחד בקולות מורכבים, ביקורתיים ובלתי צפויים המתעקשים לשהות בתוך סתירה, כאב ושאלה.
דד־ליין להגשת תקצירי מאמרים: 1.2.26
דד־ליין להגשת מאמרים סופיים ודימויים: 1.3.26
לשאלות ניתן לפנות בכתובת: erevravmail@gmail.com
השבוע עמד בסימן מלחמות עצמאות: בישראל איים שר התרבות לשלול את אזרחותם של יוצרי סרט ביקורתי; ראש מכון סמיתסוניאן בארה"ב הודיע על פרישה בעקבות לחץ פוליטי מתמשך; בריטניה שוקלת לגבות דמי כניסה מתיירים במוזיאונים הלאומיים; ובהודו שללו זכויות יוצרים מעבודה שנוצרה באמצעות בינה מלאכותית. 
הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב. 
