פריחת מוחות 66 – רותם רוזנטל

גיל: 44.

מצב משפחתי: נשואה +2.

איפה גדלת: תל אביב.
השכלה: דוקטורט.

גלריה: The Los Angeles Center of Photography (LACP).

כמה שנים כבר בחו”ל: 14.

שיוך אקדמי: University of Southern California, Roski School of Art and Design.

תחומי עיסוק/מחקר: המחקר שלי בוחן את ההיסטוריות, נקודות החיבור וההשפעות של טכנולוגיות דיגיטליות וצילומיות על תרבות חזותית, זהות ושייכות חברתית ולאומית.

אמן/ית שאת מעריכה במיוחד: למזלי הרב אני עובדת עם עשרות אמנים בכל רגע נתון. זכיתי ואני עדיין זוכה לעבוד עם אמנים ואמניות יוצאי דופן. בעשור האחרון גיליתי לא מעט אמנים מעוררי השראה שהתמסרו לפרקטיקה שלהם בשלב מאוחר יותר בחיים או עשו הסבה בין תחומי יצירה, והיום הם יוצרים שמציגים בכל העולם. ג ׳ניפר פריצ ׳רד היא אחת מהן.

אני חושבת גם על אמנית צעירה, אמילין אורוזקו, שזכתה השנה בפרס שלנו, The Aline Smithson Next Generation Award, ויצרה גוף עבודות שמזהה קשרים בין הקהילה היפנית והקהילה המקסיקאית בלוס אנג׳לס, קשרים שנרשמים בנוף ועוברים דרך טראומה בין דורית וידיים עמלות.

עלי לירוי, Scene Not Heard, מתוך התערוכה Everybody Hates Exhibitions, פתיחה במרץ 2026

ספרי על האמנות שלך: המדיום שלי הוא מילים. העשייה שלי מבוססת מחקר וכתיבה ואני בוחנת רעיונות באמצעות טקסטים, תערוכות ופרויקטים ארוכי טווח.

על מה את עובדת עכשיו? הדוקטורט שלי התמקד בארכיוני צילום ציוניים, ובראשם ארכיון קק״ל. בחנתי את היווצרות הארכיונים במקביל להתבססות התנועה הציונית בפלסטינה-א״י עד 1948, וניסיתי לראות כיצד הארכיון ניסח דימוי גוף, דימוי של מדינה ואת הדימוי של מערכת היחסים ביניהם. התעניינתי מאוד באופן שבו ארכיון קק״ל פעל בזמן עתיד, כמערכת שמנסה לייצר את המרחב הלאומי שהיא פועלת בשמו בזמן אמת.

הדוקטורט, שניסח פרספקטיבה פנורמית על פעילות ארכיונית־צילומית באזור, הפך לספר Pre-State Photographic Archives and the Zionist Movement, שפורסם ב־2023. עכשיו אני כותבת ספר שמתבונן בתרבות חזותית ודיגיטלית עכשווית מנקודת מבט דורית, ומשלב מחקר עם כתיבה אוטוביוגרפית.

כריכת הספר “Pre-State Photographic Archives and the Zionist Movement” מאת רותם רוזנטל

איך את מתפרנסת או ממה את חיה? אני המנכ״לית והאוצרת הראשית של LACP. בנוסף ל־USC, אני כותבת עבור Artforum וכתבי עת ומגזינים נוספים. אני אוצרת, כותבת עבור קטלוגים מפעם לפעם ועובדת עם אוצרים, אמנים וארגונים כיועצת ומנטורית.

למה את גרה איפה שאת גרה? כשעברנו לאפסטייט ניו יורק, אמרנו לעצמנו שננסה את החיים בארה״ב למשך שנתיים, הזמן שבו נדרשתי להשתתף בסמינרים בקמפוס. עדיין עבדנו עם ארגוני אמנות בישראל ובילינו את הקיצים בארץ לטובת פרויקטים שונים. לאט לאט מוקד החיים החל להשתנות. בעלי השלים לימודי מאסטר במכון פראט בניו יורק, עברנו לביקון בהאדסון ואלי, שם גם עבדתי במחלקת החינוך של דיה ביקון וקיבלתי מלגת מחקר ל־Center for Jewish History שבמנהטן. יזמנו פרויקטים עצמאיים, עבדנו עם יותר ארגונים בארצות הברית והרגשנו מקורקעים יותר. מצאנו מקום ודרך שהרגשנו שהם נכונים עבורנו, אבל האמת היא שרק אחרי שהבן הבכור שלנו אליוט נולד ב־2015, הבנו שמרכז החיים שלנו השתנה. זה היה תהליך ממושך מאוד ולא תמיד פשוט. במקביל, ועדיין במסגרת הלימודים שלי, התחלתי להתראיין לעבודות בניו יורק, ממחלקת הצילום במומה ועד לעמותות שתומכות באמנים. מעמד ההגירה שלי היה בהחלט מכשול להזדמנויות פוטנציאליות. American Jewish University הציעו לי הזדמנות מרתקת: להפוך פורטפוליו של אמנות חזותית, חללי גלריה, לימודי אמנות, סדרות מופעים, גן פסלים, מענקים לאמנים ואוסף לתכנית קוהרנטית שמתפרשת על שני קמפוסים בלוס אנג׳לס. אחרי שביקרתי ופגשתי את הצוות, ההחלטה לעבור לחוף המערבי הייתה קלה מאוד. בארה”ב מקובל לעבור לצד השני של היבשת בשביל עבודות בתום הלימודים, והייתי בין הראשונות מבין הסטודנטים שסבבו אותי שמצאו עבודות תוך כדי כתיבת הדוקטורט. כמעט אף אחד לא נשאר באפסטייט אחרי תום הלימודים.

ב־AJU הייתי האוצרת הראשית הראשונה של האוניברסיטה, ובמהלך הזמן שלי שם השקתי חלל גלריה נוסף, ארגנתי תערוכות לאמנים ישראלים ועם שותפים מישראל, בנוסף לתערוכות קבוצתיות ותערוכות יחיד של אמנים אמריקאים, סייעתי במימון עשרות פרויקטים לאמנים יהודים מקומיים, הובלתי תהליך מיתוג לתכניות האמנויות ואת ההתמקצעות של האוסף, השקת תכניות לקהל הרחב בגן הפסלים, ובזמן קוביד הובלתי יחד עם הבוסית שלי בזמנו תכנית לימודים מקוונת שהגיעה ליותר ממאה אלף איש בשנתה הראשונה. הדרך לא תמיד הייתה פשוטה, אבל באמת שלא היה משעמם לרגע.

לוס אנג׳לס בכלל לא היתה על הרדאר שלנו אבל היא התגלתה כמקום שמתאים לנו מאוד. עברנו לכאן ברגע שבו היא הפכה לאחת הערים הדומיננטיות בעולם מבחינת אמנות ותרבות, מקום שלא נגמר עם היסטוריה מרתקת של אמנים שיצרו שינויים מרחיקי לכת. בשיא הכנות, בחיים לא חשבתי שאגור כאן, אבל בחג ההודיה האחרון ציינו תשע שנים מאז שעלינו למטוס קטן עם הבן שלנו. יש לנו בית שאנחנו אוהבים בברבנק, שני ילדים, חתול, קריירות שחשובות לנו, קהילה תומכת. השנה הבנתי שכבר יש לנו שורשים כאן וזו תחושה שלא חוויתי מאז שעזבנו את הארץ. תל אביב היא חלק מהדי־אן־איי שלי ושום דבר לא יחליף אותה, אבל שום דבר גם לא צריך להחליף אותה. היחסים שלי עם לוס אנג׳לס שונים, והרבה מההחלטות שקיבלנו בשנים האחרונות מתבססות על הצרכים והחיים של הילדים שלנו, שאמנם אוהבים ביקורים אצל המשפחה בישראל יותר מכל דבר אחר, אבל אומרים לנו כל יום כמה הם אוהבים את החיים שלהם כאן.

תערוכות ואירועים מ-LACP, 2024-2025

איך את חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך שם? באופן יומיומי ושונה מאוד מחוויית היהדות שלי בישראל. יהדות לא הייתה חלק רצוני מחיי היומיום שלי בארץ מכיוון שחוויתי אותה כמכשיר דכאני שמנסה לשלוט בחיי היומיום, בתנועות הגוף הלאומי והאישי ולבטל כל סמן לחשיבה עצמאית (בטח ובטח של נשים). עסקתי בה רק במסגרת מחקר אקדמי, בסמינרים שבחנו מיסטיקה יהודית או את כוחו הפוליטי של הציווי האלוהי (שהעביר בזמנו פרופ׳ עדי אופיר). רק אחרי שעברנו לארצות הברית גיליתי דרך אחרת לחוות ולחשוב על יהדות: ככוח מעגן של קהילה החולקת זהות היסטורית ותרבותית. גילינו קיום יהודי שמונע על ידי שאילת שאלות והטלת ספק ולא ככוח פוליטי ומפלג. אני אתאיסטית מוחלטת, אבל מודה שהתרגשתי לגלות נשים חובשות כיפה (יפה במיוחד !) ורבות שמובילות קהילות פרוגרסיביות. הילדים שלנו משתתפים היום בקהילה יהודית שגם בעלי עובד בה, משהו שבחיים לא היה קורה בישראל בגלל האופן שבו חילונים גמורים כמונו נדחים ומוקצים מהשיח היהודי המיינסטרימי.

הישראליות שלי מגדירה אותי בכל המרחבים שבהם אני פועלת. היא האופן שבו אני רואה את העולם (והעולם רואה אותי). במשך רוב הקריירה שלי נשאלתי לגבי הזהות שלי, או העמדה שלי כישראלית לגבי הכיבוש כתנאי מקדים לשיתוף פעולה יצירתי. היו אמנים שסרבו לעבוד איתי כי אני ישראלית, והמגמה הזו ממשיכה ומתחזקת מאז השבעה באוקטובר.

מעבר לעולם האמנות והתרבות, כשגרים בעיר גדולה כמו לוס אנג׳לס קל למצוא נקודת מפגש לישראליות, בין שמדובר בחיבור קולינרי (אפילו השף של הביסטרו הטבעוני החביב עלינו הוא ישראלי לשעבר, שלא לדבר על החומוסייה הנבחרת שלנו) או תרבותי.

מראה הצבה מתוך התערוכה Glowing Earth: A Century of Photography, Immigration and Resilience in Little Tokyo, LACP, 2025, צילום: ראש וארלה

מי החברים.ות שלך שם? אנשים מופלאים. אמנים, כותבים, צלמים, אנשי הוליווד, אנשי תל אביב, אנימטורים, עורכי וידאו, מוזיקאים, אוצרים, מנהלים בתעשיית הבידור, הורים, ישראלים, מהגרים, ילידי אל־איי, אדריכלים, אנשים שיבואו להרכיב איתך רהיטים מאיקאה, שייחנקו איתך מסופגניות גם אם הם נוצרים, שיאספו בשבילך את הילד מהמועדונית אם נתקעת ושיתחילו לבשל בשבילך אוכל טבעוני.

האם את חושבת לחזור בעתיד לישראל? כרגע לא, אבל אין לדעת.

באיזו מידה את מרגישה שהלימודים והחיים בחו”ל תרמו להתפתחותך המקצועית? לעולם לא הייתי מגיעה לאן שהגעתי אם הייתי נשארת בארץ. באופן כמעט אירוני, אם לא הייתי יוצאת מישראל נושא המחקר שלי לא היה ציונות. ההתפתחות הזו קרתה במהלך לימודי הדוקטורט ובעידודו של המנחה שלי, פרופ׳ ג׳ון טאג.

מעבר לנקודות ציון במחקר או בקורות חיים, התחושה שיש אופק – תמיד יש עוד ארגון, עיר, קהילה, קבוצה, או מדינה לגלות – היא משהו שמעולם לא חוויתי בישראל.

ספרי בקצרה על אחד הפרויקטים שלך: השנה יזמנו ב־LACP תכנית בינלאומית ששמה Reservoir: Photography, Loneliness and Well Being. בחרתי שישה מנטורים (פנלופי אומבריקו, מישקה הנר, אלין סמית׳סון, רודריגו ולנזואלה, ג׳ורג׳ נוביצ׳י ואריק קסלס) ועם כל אחד גיבשנו עמדה כלפי בדידות, מהגירה ועד טכנולוגיה. יחד עם כל מנטור בחרנו והזמנו אמנים שיכולים להגיב לתמות השונות, ובמשך תשעה חודשים כל מנטור סייע לאמנים לפתח עבודות חדשות. במרוצת התכנית, האמנים – שמגיעים מכל העולם – ערכו מפגשים משותפים אונליין, שכללו גם הרצאות אורח של פסיכולוגים, חוקרים ואמנים. מלבד המנטורים הקבוצה כוללת 37 אמנים, וגופי העבודות שהם יצרו יוצגו בתערוכה אצלנו בחלל בלוס אנג׳לס ואז ינדדו למקומות אחרים בעולם, מדרום אפריקה ועד יפן.

פנלופי אומבריקו בשיתוף עם אנט לימיי בורק, מתוך התערוכה Reservoir

מה תכניותייך לעתיד הקרוב? לפתוח את התערוכה של Reservoir ב ־29 בינואר, להתחיל סמסטר חדש ולעבוד על תערוכה שתיפתח בתחילת אפריל: Ali LeRoi: Everybody Hates Exhibitions, הכוללת צילום תיעודי של הבמאי והכותב שיצר את התכנית Everybody Hates Chris עם כריס רוק, שחוגגת עכשיו שני עשורים של שינוי ייצוג הקהילה האפרו־אמריקאית בטלוויזיה. אנחנו גם מתכוננים לאירועי סגירת התערוכה Glowing Earth: A Century of Photography, Immigration and Resilience in Little Tokyo, המציינת מאה שנה של פעילות צילומית בטוקיו הקטנה ואת האופנים שבהם ההיסטוריות הללו משפיעות על צלמים עכשוויים.

מה תכתבי בגלויה הביתה? מתי אתם באים?

האם משהו השתנה בך ובחוויית החיים שלך פה בעקבות השבעה באוקטובר? אוי. מאיפה מתחילים. ניצוצות הייאוש שחשנו כלפי ישראל כשעזבנו ב־2011 הפכו לשלטי ניאון. תחושות זעם וחרדה הפכו לחלק מתנועת הגוף. חברים נעלמו, זרים הפכו לחברים, הייאוש לא נעשה יותר נוח. הוא רק נעשה. כואב וקשה לראות מרחוק את מה שקורה, ולא פחות קשה להסביר למי שנמצא בישראל איך המדינה נראית בעולם.

משהו נוסף שאת רוצה להגיד לנו?

בואו לסאבסטק?

קישורים לפרויקטים:

אינסטגרם: rotroz@

תערוכות עתידות לבוא:

https://lacphoto.org/exhibition/reservoir/

https://lacphoto.org/exhibition/ali-leroi/

תערוכות נוכחיות:

https://lacphoto.org/exhibition/glowing-eyes/

https://lacphoto.org/exhibition/the-worlds-greatest/

תערוכות עבר:

https://lacphoto.org/exhibition/if-memory-serves-photography-recollections-and-vision/