ענת בצר, רוּחַ, שמן על בד 60×60 ס”מ, 2025, צילום: אלעד שריג
את הסדרה ״רוח״ ציירתי בשנים האחרונות, שנים בהן נשבה בנו ועלינו רוח עזה.
הרוח הרעה שבאה עלינו לכלותינו מבפנים ומבחוץ, הרוח האנושית ורוח האדם להן נדרשנו, הצורך להישיר מבט או הרצון להפנות את הגב למציאות הכל כך קשה, הם שעומדים בלב סדרת ציורים זו. באמצעים הקפואים של הציור ניסיתי לתאר את הסערה, את העמידה בתוך המסתחרר, המשתנה, המאיים והמנחם. האופק, הטבע, השמיים והעננים, כמשתנים קבועים ואדישים וכהדהוד לנפש המסוכסכת, האבלה והחרדה. ובתוך כך, היופי. איך והאם ניתן גם לדבר על יופי, על האפשרות החמקמקה כמו עננים, להתעכב רגע, לעצור, ולנשום.
יותר מכול משכה את תשומת ליבי השמלה הכבדה והמגוחכת, והניסיון הנואש של ‘נערת הרוחות’ להרים את שוליה הנשרכים מאחוריה, פן תמעד חלילה ותיפול ישר על הפרצוף. האם זו נערה חרדית מבית שמש שנסה אל שדות חבל לכיש? האם היא נערה מעיירת כורי זהב במערב, שבורחת כל עוד נפשה בה מחבורת בוקרים גסי רוח ומדיפי ריחות אלכוהול? האם היא בת-טובים מרדנית שנטשה את משפחתה הבורגנית בפריז של סוף המאה ה-19, ותשוקתה היחידה היא להירשם לקורס ריקודי קאן-קאן?
דבר אחד בטוח: לא ראיתי כמוה מעולם. ועלי להתוודות – שגם את ‘הילד הבוכה’ לא יצא לי לפגוש.”
ליאורה
| |