מדינות בדרך כלל לא סומכות על אמנים. הן סומכות על טפסים, על ועדות, על קריטריונים ועל פיקוח. הן מוכנות לממן פרויקטים, מבנים ומוסדות, אך מתקשות מאוד לממן זמן, אי־ודאות ותהליך, ומעדיפות לתמוך בתוצרים שניתן להגדיר, למדוד ולבקר מראש. במובן הזה, התמיכה הציבורית בתרבות אינה רק שאלה של תקציב אלא גם של אמון.
על רקע זה, הניסוי שהשיקה אירלנד בשנת 2022 היה נועז במיוחד: 2,000 אמנים ועובדי תרבות החלו לקבל 325 יורו בשבוע, ללא תנאים, למשך שלוש שנים וחצי. לא כדי לממן פרויקט מסוים, לא בתמורה לתוצרים מדידים, אלא כהכרה פשוטה בכך שעבודה אמנותית היא עבודה בעלת ערך חברתי גם כשהיא לא מניבה הכנסה מיידית בשוק. התכנית, שנקראת Basic Income for the Arts, התבססה על הגרלה: מי שנבחר קיבל את התשלום השבועי ללא תלות בהכנסות אחרות, ומי שלא נבחר שימש כקבוצת ביקורת. כעת, לקראת סיום הפיילוט, התוצאות מרשימות וברורות דיין כדי שהממשלה האירית תקבל החלטה היסטורית: החל מ־2026 תהפוך התכנית לקבועה, לחלק מתקציב התרבות הלאומי.
אז מה באמת קרה לאמנים שהשתתפו בניסוי? הנתונים מדברים בעד עצמם. על פי צוות המחקר הרשמי של התכנית, מקבלי התשלום הקדישו שמונה שעות נוספות בשבוע ליצירה, השקיעו בין 500 ל־550 יורו נוספים בחודש באמנות שלהם, והפחיתו את היקף העבודה בתחומים שאינם קשורים לאמנות. ההכנסה שלהם מאמנות עלתה, התלות שלהם בקצבאות ירדה, ומדדי שביעות הרצון, הרווחה הנפשית והמצוקה הכלכלית השתפרו באופן משמעותי.
מנקודת מבט כלכלית, ניתוח עלות־תועלת מצא שעל כל יורו שהושקע, החברה קיבלה בחזרה ערך של כ־1.39 יורו. כאשר מביאים בחשבון את הגידול בהכנסות ממס ואת הירידה בתשלומי רווחה, רואים כי העלות הפיסקלית נטו של הפיילוט ירדה מכ־105 מיליון יורו לכ־72 מיליון יורו. אבל המספרים מספרים רק חלק מהסיפור. בראיונות עם יותר מ־50 משתתפים, שנערכו במסגרת מחקר שפרסמה ד”ר ג’ני דאג במאי 2025, עלו ארבעה נושאים חוזרים: הקלה באי־הוודאות הכלכלית, זמן כמשאב ליצירה, אוטונומיה גדולה יותר בעיצוב הקריירה ותחושת מסוגלות חזקה יותר.
חלק גדול מהמשתתפים בפיילוט הגיעו מתחום האמנות החזותית: כ־700 אמנים, בהם ציירים, צלמים, פסלים ומאיירים. אחריהם, הקבוצה השנייה בגודלה הייתה מוזיקאים ומלחינים, שמנתה כ־585 משתתפים. לצד אלה נכללו גם יוצרים מתחומי הקולנוע, הספרות, התיאטרון, המחול, הקרקס ואף אדריכלות, אך בהיקפים קטנים יותר. אך התוכנית כוונה בראש ובראשונה לאמנים עצמאיים הפועלים בשדות יצירה שבהם חוסר היציבות הכלכלית הוא מבני ומתמשך.
אמנים משתתפים מתארים את התכנית כמשנת חיים. אחד מהם אמר: “לפני התכנית, ההכנסה שלי עלתה וירדה כל הזמן; זה הוביל לתקופות של עוני ממשי ודיכאון. תשלום יציב כל שבוע כמעט ביטל את המשברים האלה והקל מאוד על ניהול החיים שלי״. אחרים סיפרו שהתכנית נתנה להם לגיטימציה לסרב לעבוד בתנאי ניצול או ללא תשלום, תמורת “חשיפה”, ואפשרה להם להתמקד בפרויקטים שחשובים להם באמת מבחינה אמנותית במקום במה שישלם את שכר הדירה של החודש הבא. רבים הדגישו שהשינוי הגדול ביותר הוא תחושת ההכרה, כפי שאמר אחד המשתתפים במחקרה של דאג: “עכשיו אני מרגיש שמכירים בי כעובד, לא כמישהו עם תחביב. התשלום קטן, אבל לכך שהמדינה אומרת ‘לעבודה שלך יש ערך’ יש השפעה פסיכולוגית עצומה”.
השינוי לא היה רק נפשי. אמנים דיווחו שהם יכלו לרכוש כלי נגינה, תוכנות ושעות אולפן שהיו מחוץ להישג ידם בעבר, ושההשקעה הזו ניכרת באיכות ובכמות של העבודה שלהם. רבים תיארו את העבודה שלהם כעמוקה יותר, ממוקדת יותר ומונעת פחות מלחצי הישרדות קצרי טווח. עם הכנסה צפויה, הם יכלו להקדיש זמן רציף ליצירה במקום לדחוס פעולות יצירתיות למרווחים שבין עבודות מזדמנות או הופעות מסחריות. רבים גם דיווחו גם על שינויים איכותיים בסוג האמנות שהם יוצרים. עם הפחתת הלחץ הכלכלי, הם מוכנים יותר להתנסות, לקחת סיכונים ולעסוק בפרויקטים ארוכים או שאפתניים יותר שנדמו בעבר לא ודאיים או לא שיווקיים. חלקם מזכירים שסירבו להצעות נצלניות או בשכר נמוך, מה שדחף אותם לפעול מערכים במקום לרדוף אחרי כל הכנסה.
למרות התמיכה הרחבה ברעיון, התכנית זכתה גם לביקורת. סוגיה מרכזית היא שהפיילוט כיסה רק כ־2,000 אמנים מתוך יותר מ־8,000 מועמדים, מה שיצר תחושה של “מנצחים ומפסידים” בקהילה מעורערת ממילא. חלק מהמשתתפים דיווחו שהם לא יכלו לחגוג בפומבי את השתתפותם כי כל כך הרבה עמיתים, מוכשרים לא פחות, נשארו בחוץ.
ביקורת נוספת נוגעת לאמנים מקבלי קצבאות. על פי מדיניות הרווחה האירית הנוכחית, התשלום מהתכנית נחשב כהכנסה עצמאית, ולכן הם מסתכנים בהפחתה של קצבאות קיימות אם הם מצטרפים לתכנית. אמנים רבים עם מוגבלות טוענים שהדבר הופך את ההשתתפות לבלתי אפשרית עבורם. כמו כן עלה חשש שהתכנית תבוא במקום חיזוק מדיניות תרבות רחבה יותר, כמו הגדלת תקציב מועצת האמנויות, שיפור הנגישות לדיור או הרחבת הגנות חברתיות כלליות.
כאמור, הצלחת הפיילוט הובילה להחלטה שהחל מ־2026 התכנית תהפוך לקבועה ותהיה חלק מתקציב התרבות הלאומי של אירלנד, ולא עוד ניסוי חד פעמי. העקרונות המרכזיים יישארו: תשלום שבועי של כ־325 יורו ללא תנאים ומבחני הכנסה, והתמקדות באמנים ויוצרים בודדים (לא ארגונים). בשלב הראשון יהיו 2,000 מקומות, עם אפשרות להרחיב ל־2,200 אם יימצא תקציב נוסף.
השינוי המשמעותי הוא הרחבת קריטריוני הזכאות. 1 הממשלה האירית הודיעה שהתכנית הקבועה תכלול דיסציפלינות אמנותיות נוספות שלא נכללו בפיילוט המקורי, עם כוונה להרחיב את המעגל בהדרגה. במקום קבוצה קבועה אחת, יתקיימו סבבי הגשה חוזרים שיאפשרו לאמנים נוספים להצטרף לאורך זמן. הבקשות לסבב הראשון צפויות להיפתח בספטמבר 2026. בניגוד לפיילוט המחקרי המבוקר, התכנית הקבועה תפעל כתכנית תמיכה שוטפת, ללא מבנה ניסויי של קבוצות ביקורת והערכה אינטנסיבית.
דימוי בבינה מלאכותית: רונן אידלמן
לקחים לישראל: בין אמון למשמעת
בישראל כמעט שלא מתנהל דיון על הכנסה בסיסית, ותמיכה ישירה באמנים נחשבת לרעיון שולי במקרה הטוב ומסוכן במקרה הרע, לא בגלל היעדר נתונים אלא בגלל הנחות עומק: שאמנים צריכים פיקוח, שיצירה חייבת להצדיק את עצמה מראש ושכסף ציבורי חייב להיות כרוך בתנאים, מדדים ובקרה מתמדת. מדיניות התרבות הישראלית נשענת במידה רבה על היגיון פרויקטלי: תמיכה ביצירות מוגמרות, במוסדות קיימים ובתוצרים שניתן להציג ולדווח עליהם, וכמעט אין תמיכה בזמן שלפני היצירה – בזמן של חיפוש, ניסוי, כישלון והבשלה. זו אינה מגבלה טכנית אלא בחירה פוליטית: התמיכה הפרויקטלית אינה רק כלי ניהולי, היא מנגנון משמעת שמאלץ אמנים להגדיר את עצמם דרך שפה מוסדית, למדוד הצלחה מראש ולתרגם יצירה להצעות, דוחות ומדדים. במודל הזה, היצירה נדרשת להצדיק את עצמה עוד לפני שהתחילה. אמנים נדרשים להוכיח תרומה, רלוונטיות ולעיתים גם נאמנות בתמורה לכמעט כל שקל ציבורי, והרעיון שאפשר פשוט לסמוך עליהם נשמע רדיקלי, אולי רדיקלי מדי.
ההתנגדות העקרונית ל”כסף ללא תנאים” חושפת חוסר אמון עמוק ביוצרים – ובעבודה בכלל. כאילו בלי פיקוח מתמיד בני אדם פשוט יפסיקו ליצור או לתרום. החשש הזה משקף תפיסה רחבה יותר של עבודה כמשהו שדורש בקרה מתמדת ולא כפעולה שמונעת גם ממשמעות, מחויבות וזהות.
המודל האירי מערער על הנחות אלו. הוא מניח שלא חייבים לנהל יצירה באמצעות טפסים ושערך תרבותי לאו דווקא ניתן לחיזוי או למדידה מראש. התשלום הלא־מותנה אינו מתגמל תוצר מסוים אלא מאפשר תנאים שבהם תהליך יצירתי יכול להתרחש. הוא מחליף פיקוח באמון ודיווח בתוצאה מצטברת שלא ניתן לחזות. התוצאות מראות שזו אינה נדיבות נאיבית אלא מדיניות אפקטיבית – כזו שמגדילה תפוקה, משפרת רווחה ומייצרת ערך חברתי ותרבותי. כאשר אמנים לא צריכים לדאוג משכר הדירה של החודש הבא, הם יכולים להתמקד ביצירה, לקחת סיכונים ולפתח קריירה לטווח ארוך – מה שמועיל לא רק להם אלא גם לקהילה, ואולי אף לכלכלה.
חשוב להכיר בהבדלים: לאירלנד מדיניות רווחה רחבה יחסית, והחישובים הכלכליים שלה כוללים חיסכון בתשלומי רווחה והגדלת הכנסות ממסים. בישראל, שבה מערכת הרווחה מצומצמת יותר, ייתכן שהתועלת הפיסקלית הישירה תהיה מוגבלת. אבל דווקא כאן עולה שאלה עקרונית: האם מדיניות תרבות נבחנת רק לפי החזר תקציבי, או גם לפי סוג החברה שהיא מבקשת לעצב?
פיילוט ישראלי, בקנה מידה מוגבל ומבוקר, יכול לשמש לבדיקה אמפירית של השאלה הזו. לא כהצהרה אידאולוגית אלא כניסוי מדיניות: מה קורה כשנותנים לאמנים שקט כלכלי בסיסי, בלי תנאים ובלי דרישות תוצר. פיילוט כזה יכול להתחיל בקנה מידה קטן: 500 עד 1,000 אמנים עצמאיים ויוצרי תרבות, שייבחרו בהגרלה מבין מועמדים שעומדים בקריטריונים מוגדרים מראש. תשלום חודשי קבוע למשך שנתיים עד שלוש, ללא תנאים, לצד מעקב שוטף אחר השפעות על היצירתיות, ההכנסות והרווחה. כך ניתן לאסוף נתונים ישראליים אמיתיים ולקבל החלטות מבוססות מחקר.
הניסוי האירי הפתיע את מבצעיו בהיקף ההשפעה. אמנים דיווחו על שיפורים שהחוקרים לא צפו: בריאות נפשית, יציבות משפחתית, תחושת שייכות לחברה. בהקשר הישראלי, שבו אמנים רבים שוקלים לעזוב את הארץ בגלל עלויות המחיה וחוסר היציבות הכלכלית, תכנית כזו עשויה גם לתרום לשימור כוח אדם יצירתי – תועלת שקשה למדוד אבל משמעותית מאוד למרקם התרבותי והחברתי של המדינה. האמנים הם לא מקרה חריג – הם הקצה החשוף של שוק עבודה שבו חוסר יציבות הפך לנורמה. מה שנבחן באירלנד על אמנים נוגע בפועל בשאלה רחבה הרבה יותר: איך מדינה מתייחסת לעבודה שאין לה שכר חודשי קבוע?
אירלנד אינה לבד בעניין הזה. התכנית כבר משפיעה על דיוני מדיניות במקומות אחרים ברחבי העולם. גורמים רשמיים וגופי תרבות בוויילס, אוסטרליה וקוריאה הדרומית מתעניינים בניסוי האירי, ושוקלים להתחיל, או כבר מפעילים, פיילוטים משלהם. ויילס, למשל, השיקה פיילוט הכנסה בסיסית לצעירים שיצאו ממערכת האומנה (שהם לאו דווקא אמנים, אבל התכנית מושפעת ולמדה מהניסוי האירי) מה שהזין דיונים רחבים יותר בבריטניה על הכנסה בסיסית ממוקדת, כולל עבור אמנים. בינתיים, חוקרי מדיניות באוסטרליה ובקוריאה הדרומית מצטטים את המקרה האירי כמודל קונקרטי לטיפול בחוסר היציבות של עבודה אמנותית.
כשהתכנית הקבועה באירלנד תיפתח להגשת בקשות בספטמבר 2026, העולם בהחלט יִצְפֶּה. השאלה אינה אם אירלנד תמשיך להשקיע באמנים שלה – על כך כבר הוחלט. השאלה היא אם מדינות אחרות, כולל ישראל (מותר לחלום), יבחרו ללמוד מהניסוי הזה וליצור גרסאות משלהן. ייתכן שהלקח החשוב ביותר מאירלנד הוא פשוט זה: כדאי לנסות. כדאי למדוד. כדאי לתת לנתונים להפתיע אותנו. במקום להניח שאנחנו יודעים מה אמנים צריכים אפשר לשאול אותם ולבדוק מה באמת עובד. כי בסופו של דבר, כפי שאמר אחד המשתתפים בתכנית האירית: “כל מדינה צריכה אמנים, אבל אמנים לא ניתן לייצר, הם צריכים לצמוח. התכנית הזו היא צעד עצום לקראת זה”.
*
מקורות:
Dagg, J. (2025). Basic Income for the Arts in Ireland: Qualitative report. Boekman Foundation. https://catalogus.boekman.nl/pub/BIA_Report_2025.pdf Catalogus Boekmanstichting
IMRO. (2025). Artists share powerful stories in new Basic Income for the Arts report. https://imro.ie/featured-article/artists-share-powerful-stories-in-new-basic-income-for-the-arts-report/ IMRO
Department of Culture, Communications and Sport. (2025, September 22). Basic Income for the Arts pilot produced over €100 million in social and economic benefits [Press release]. https://www.gov.ie/en/department-of-culture-communications-and-sport/press-releases/basic-income-for-the-arts-pilot-produced-over-100-million-in-social-and-economic-benefits/ gov.ie
האם אף אחד.ת לא מעלה בדעתו.ה לעשות ככל האפשר – לגייס את כל הדימיון ואת מירב הכישורים היצירתיים, כדי לצמצם את מספרם של האמנים?
ליאורה
| |לצמצם? כלומר לשלוח לתאי הגזים?
יוצרת
| |