הייתכן שהגבעות, שהיו התפאורה של טיולים שלווים שהרגשתי בהם חופשי יותר מאשר בכל מקום אחר, יהיו בסופו של דבר לאזורים כולאים, מסוכנים, ולמקור של חרדה מתמדת?”
“טיולים בפלסטין, רשימות על נוף הולך ונעלם”, רג’א שחאדה“[…] הפלסטינים לא נטשו רק את בתיהם, אלא גם את חייהם, והמתינו שאחרים ינהלו אותם. השירות הציבורי, מערכת המשפט, השוק, השירותים החברתיים, הכל הושאר לניהולם של אחרים, אונר”א וארגוני סיוע שונים […] כל מה שנותר היו חיי צל, חיים של חלומות, ציפייה וזיכרון”.
“זרים בבית: התבגרות בפלסטין הכבושה”, רג’א שחאדה
אחד הספרים האהובים על אירית סגולי – שליווה אותה הן במסעותיה בגדה, במסגרת מחקרה על מקומות תפילה מוסלמים היסטוריים שלאוכלוסייה הפלסטינית אין גישה אליהם, והן כשכתבה את המסמך המטלטל שסיכם כמה ממסעות אלו, “השתלטות ישראל על אתרי מורשת ודת פלסטיניים בגדה המערבית”, המתאר 40 אתרי מורשת ואת הפעולות שננקטו כדי לנשל את הפלסטינים מהם – היה “טיולים בפלסטין” של רג’א שחאדה. אירית עשתה כל שביכולתה, כאדם בעל מצפון וכאשת מקצוע בתחום האמנות והתרבות, לקדם את שימור התרבות הפלסטינית, שבמו עיניה ראתה כיצד היא הולכת ונרמסת תחת גלגלי הכיבוש הישראלי בגדה. אירית תיארה באוזניי לא פעם כיצד הכתיבה של שחאדה השפיעה עליה ונתנה לה כוח להמשיך ולפעול למען מתן גישה לאוכלוסייה הפלסטינית לנופים ולמקומות הקדושים שהולכים ונחנקים בין התנחלויות, ערים ליהודים בלבד ובסיסי צבא בגדה המערבית. הספר של שחאדה העניק לה כוח להמשיך להשמיע את קולה של האוכלוסייה הפלסטינית בגדה ולהחזיר לעמיתיה החיים בשטחים הכבושים את תחושת השייכות לאדמת פלסטין.
במבט לאחור, ניתן לראות בפעולותיה מניפסט לאפשרות של חיים משותפים בגדה ובכלל, וליצירת מרקם רב תרבותי מקומי שיאפשר לשתי האוכלוסיות בעלות השורשים ההיסטוריים, הגיאוגרפיים והתרבותיים השונים אשר חיות במרחב המשותף לקיים ביניהן מערכת של זיקות פורות מתוך כבוד, קבלה וחופש מחשבה וביטוי. אירית, שהיה בה חיבור נדיר בין תפיסה רב תרבותית עמוקה לבין שאיפה לקדם זכויות אדם, פעלה מתוך ערכים של חברות וסולידריות ומתוך מחויבות עמוקה ליצירת אקלים שיאפשר למערכת הזיקות הבין קהילתית לפרוח. היא האמינה שצריך לקדם מרחב רב תרבותי ישראלי שבו משמרים אורחות חיים קדומים ומקומות קדושים עבור שלל האוכלוסיות והאמונות שנמצאות במרחב שלנו, ותירגלה פרקטיקות כגון נוכחות מגינה והקשבה עמוקה. היא חששה מאוד מההתעמרות ההולכת וגוברת של המתנחלים בגדה המערבית בתושבים הפלסטיניים ומפגיעתם במקומות קדושים (מקאמים).
סיפור חייה המקצועיים של אירית החל באוצרת שנאבקה להשמיע את קולם של מי שנעדרו משיח האמנות הישראלי ולפתוח את הצוהר למי שאין לו בהכרח גישה לחינוך לאמנות, והסתיים במאבק עיקש נגד ההתנכרות של עם שלם לאדמתו. לכאורה שני פרקים נפרדים, אבל אני מציעה לראות במפעל חייה של אירית סיפור המשכי שבליבו נמצא המאבק לשיוויון זכויות בנגישות למקומות תפילה ולתרבות לכלל האוכלוסיות בישראל/פלסטין.
בפרקטיקה האוצרותית שלה במגוון חללי תצוגה, וכשהקימה ואצרה את גלריה קו 16 – כיתה סטנדרטית במתנ”ס בשכונת נווה אליעזר שאירית הפכה למרחב תוסס לתצוגת אמנות ולתוספת חשובה לשדה האמנות הישראלי – השכילה אירית לשלב בין תערוכות של אמנים ואמניות ממרכז השדה (כמו גלעד אופיר, משה גרשוני ויואב בן דוד) ובין תערוכות של אמנים צעירים או כאלו שהתמקמו בשוליים של השדה (גיל ומוטי, גל קינן, תערוכת היחיד הראשונה שלי ועוד). בדרך זו היא יצרה פלטפורמות שהציעו אמנות איכותית בלי לעשות “הנחת פריפריה”, מרחב אמנותי שהיה חלופה איכותית לגלריות מסחריות ולמוזיאונים של מרכז השדה.
אירית פיתחה שיטת אוצרות שדגלה מצד אחד בשיתוף פעולה מלא עם גופים ציבוריים ועיריות כדי להבטיח פלטפורמה יציבה ובת קיימא, ומצד שני היא ידעה לשמור על קו אמנותי עצמאי עם אופי רענן ואף משחקי. באמצעות מהלכים אוצרותיים־פדגוגיים היא התבוננה על הסביבה שבה היא פעלה במבט כפול: כמוסד שיש בו עצמו ריבוי קולות, ובה בעת כמוסד שהוא חלק מהמרקם הקהילתי הקרוב. היא פיתחה מודוס אוצרותי של קשב פעיל כלפי קהילות בתל אביב, ומתוך תפיסה רבודה ובלתי היררכית היא הצליחה לייצג את הפסיפס הקהילתי המורכב של המקום. במסגרת עבודתה במחלקת החינוך במוזיאון תל אביב, אירית שכללה את סדנאות המוזיאון ופיתחה אמצעים חינוכיים ששימשו מצע למגוון הקולות של אוכלוסיות תל אביב יפו ומעבר. היא ייסדה תכניות ששילבו בין צעירים משולי תל אביב ובין שוחרי אמנות ממרכזה. תפיסתה החינוכית דגלה בהסרת חסמים שעמדו בפני אוכלוסיות מיעוט שאין להן נגישות לשדה התרבותי הישראלי, והיא האמינה שרב התרבותיות הישראלית היא נכס שיש לחזקו ולשמרו. לאורך שנות פעילותה, היא שמרה על איזון בין הפעילות המקצועית שלה לבין קריאה וכתיבה בתחומי האמנות, הספרות והפוליטיקה. היא כתבה מסות וחיבורים שעסקו בשאלת הייצוג של סוגיות פוליטיות באמנות הישראלית והתפרסמו בקטלוגים ובכתבי עת שונים בהם “מטעם” ו”ערב רב”.
אחד האמנים שריתקו אותה הוא יצחק דנציגר. היא עסקה רבות בגוף עבודותיו, כולל התחקות אחר מסעותיו בגדה. אירית חשה שהקריאה הרווחת של גוף עבודותיו לא נעשתה כראוי, והציעה קריאה חלופית שמזהה את דאגתו מהרס התרבות המקומית הפלסטינית ואת הצלחתו לקשור בין אמנות ביקורתית לאקטיביסטית כשני המוטיבים העיקריים של עבודתו; התנהלות נדירה בשדה אמנות שמתכחש באופן עיקש לכך שהכיבוש הוא חסם יסודי ליכולתו לפרוח. אירית תיארה (כאן ב”ערב רב”) כיצד דנציגר הפך להחמצה הגדולה של האמנות הישראלית, שהייתה יכולה להרוויח לו הייתה מכירה בו כאמן פוליטי־סביבתי פורץ דרך במקום סמל קולוניאליסטי־ציוני. הכתיבה של אירית על דנציגר ובכלל הושפעה מהרצאות ששמעה באוניברסיטת תל אביב מפי מרצים כגון חגי כנען, ענת מטר וגלילי שחר. זכור לי במיוחד שהעסיקו אותה סוגיות שעלו במסגרת סמינר אגמבן בהובלת שאול סתר, שבו השתתפה באביב 2020. הסמינר התמודד עם סוגיות שעלו בעקבות סגר הקורונה, כגון הומו סאקר, מצב החירום, לשון ומוות, תוך כדי שהיא עצמה מושפעת מהביו־פוליטיקה של המגפה ומשתתפת בסמינר דרך זום. בנוסף, הם קראו מידי שבוע בזמן אמת את התמודדותו של אגמבן עם ההשפעות של מגפת הקורונה. אירית חשה שכתיבתו של אגמבן אקטואלית לאמנות ואנטי־אסתטיקה באמנות הישראלית. היא השתתפה באופן פעיל בסמינר שבמסגרתו הציגה פרקים מתוך ״מה שנותר מאושוויץ״ של אגמבן, ודנה בעדויות מהמחנות ובאפשרותו של הארכיון להכיל אותן. מעל הכל, אירית חשה שאלו שאלות אקטואליות ודחופות היום, אל מול הקטל וההרס בגדה, שאותם חשה על בשרה. היא עסקה רבות בשאלה כיצד עם שחווה אסון מסוגל לעשות דבר דומה לעם אחר, כאן על אדמת ישראל/פלסטין.
הכרתי את אירית כבוגרת תואר ראשון לאמנות מבצלאל, כאשר היא אצרה את תערוכת היחיד הראשונה שלי “סיפוקיישן” (1998) בגלריה קו 16. מאז שמרנו על יחסי חברות קרובים מאוד. רקמנו יחסים של אהבה, הקשבה ונתינה שאנצור בליבי לעולם. היכולת שלה להעניק – במובן הכי עמוק של המילה – הענקה רגשית וגם גשמית הייתה יוצאת דופן. היא אהבה לבשל ועוד יותר אהבה להאכיל את משפחתה וחבריה. ארוחות הערב אצל אירית היו אירוע של שיח אקטואלי, הנאה קולינרית, נדיבות ונתינה. כל מפגש דילג בין הפרטי, הציבורי והפוליטי. אירית דאגה לכל מי שסובב אותה, למשפחה, לחברים, לחברים בגדה, לשותפיה במחסום ווטש, לשכנים ולדרי הרחוב. בין עמדתה שכל אדם הוא בעל זכויות שוות לבין פעילותה היומיומית לא היה שום פער. גם כאשר שכללה את המסד התיאורטי שלה, שהפך מילות מפתח טרנדיות מלקסיקון של ספרות פוסט־קולוניאלית לתפיסת עולם מורכבת במציאות מקומית של כיבוש אכזרי, היא ידעה לעגן ולהטמיע אותו בפרקטיקה של שיוויון, מגוון ורב קיומיות בישראל/פלסטין. חוכמתה, תבונתה וניסיונה המחקרי, הפדגוגי והאוצרותי העשיר, לצד הפרקטיקה של נוכחות מגינה והקשבה עמוקה בגדה, אפשרו לה לפתח וליישם את הערכים שהיו קרובים כל כך לליבה. אירית הצליחה לבטא את תפיסות עולמה בכל המסגרות שבהן פעלה, ואני מאמינה שתרומתה לשדה התרבותי בישראל/פלסטין תמשיך לתת ביטוי לחופש מחשבה, פולחן ויצירה על בסיס נוכחות שיוויונית של קבוצות מיעוט באקלים של סקרנות וקשב.
