סיכום 2025 | ערב רב
2025 הייתה שנה קשה של מלחמה, טילים, ממשלת חורבן כושלת ומושחתת ואובדן אנושי עצום. אמנם הכריזו על סיום המלחמה, אך מלחמת עזה אינה עוד ״סבב״ ואינה רק כישלון צבאי־מדיני מתמשך. היא תהליך הרס שיטתי שלא מחריב רק מרחבים, ערים וחיים פלסטיניים אלא גם אותנו כחברה, כאומה וכתרבות.
מיליון וחצי בני אדם בעזה חיים באוהלים וטובעים במי הגשמים, והצבא ממשיך להרוס את המעט שנותר. בשטחים נמשכים יום־יום האלימות, הגירוש, ההרג והאדישות, ובתוך ישראל נמשכת הרדיפה של מי שמעזים לדבר נגד כל זה. בתוך כך, החרם הבינלאומי על אמנים ותרבות ישראלית הפך כמעט טוטאלי.
נדמה שעדיין לא הפנמנו שמלחמת עזה מסמנת נקודת שבר עמוקה: שינוי יסודי של כללי המשחק ושל המושגים שדרכם הבנו פוליטיקה, מוסר, תרבות ואמנות. החוקים השתנו, ואנחנו ממשיכים להתנהל כאילו הם לא.
ובעולם האמנות, לכאורה, הכל נמשך כרגיל: תערוכות, קולות קוראים, לימודים, פרסים. אמן נבחר לייצג את ישראל בביאנלה בוונציה; פרס ישראל מוענק לאותו אמן, ובראש שתי הוועדות מכהן אותו יו״ר – אבנר בר־חמא. לא ברור כיצד אמן שולי יחסית צבר כוח כזה, או שאולי הכל ברור מדי. הבחירה להפוך ל״ספרטה״ – מדינה צבאית, אטומה לביקורת, מוקפת אויבים אמיתיים ומדומיינים – מחלחלת גם למוסדות התרבות והחינוך. תלונות במשטרה נגד סטודנטית על מעשה שלא עשתה בשיעור, איומים על מרצים והתחמקות מוסדית מאחריות, איומי סגירה, שלילת תקציבים ואף פשיטות משטרתיות על אירועים ומוסדות הפכו לאירועים יומיומיים.
ומעבר לכאן: המלחמה באוקראינה נמשכת וערים מופצצות כמעט מדי לילה; אסונות אקלים קיצוניים מוחקים אזורים שלמים כמעט בלי כיסוי תקשורתי (חיבוק לג׳מייקה); אנטישמיות גוברת בעולם מימין ומשמאל. המציאות העולמית כולה מצויה בהאצה אלימה, ואנחנו מתכוננים כבר למלחמה הבאה – בוונצואלה? בטייוואן? או שוב באיראן?
ובתוך כל זה, ערב רב המשיך לפעול: פרסמנו ביקורות, מאמרים וידיעות; ניסינו, גם אם בזהירות, להציע מרחב לחשיבה, להשהיה ולעיבוד, לעיתים כבריחה, לעיתים כניסיון לשמר שארית של נורמליות, ובעיקר כהתעקשות לא לוותר על שפה ביקורתית.
סיכום השנה שלפניכם כולל המלצות קריאה ונתונים שמספרים סיפור משל עצמם: אילו טקסטים נקראו יותר, אילו חרדות משותפות עלו מהם ומה זה אומר על המקום שבו התרבות הישראלית מצויה כעת. לא כסטטיסטיקה אלא כאבחון.
לא ברור למה דווקא 11 במאי 2025 היה היום עם מספר הכניסות הגבוה ביותר באתר ערב רב. לא היה זה יום של אירוע חריג, ולא פורסם בו טקסט מקומי יוצא דופן. ובכל זאת, באותו יום פרסמנו ידיעה על זכייתו של ביתן בחריין באריה הזהב בביאנלה לאדריכלות בוונציה, ויום קודם לכן דיווחנו על מותה הפתאומי של קויו קואו, אוצרת הביאנלה לאמנות בוונציה 2026. ייתכן שהביאנלה – דווקא בשנה של מלחמה מתמשכת, חרם תרבותי ושבר פוליטי – ממשיכה לשמש מוקד לשאלות עמוקות על לאומיות, ייצוג וכוח, ועל מי מדבר בשם מי ובאילו תנאים.
לא מפתיע, אם כך, שהמאמר הנקרא ביותר השנה עסק בדיוק בכך. עידית עמיחי כתבה על לאומיות ואמנות בביאנלה בוונציה, והציעה להסיט את הדיון משאלת ההשתתפות או החרם לשאלה מה מציגים ואיך מציגים בימים שחורים. הקוראים לא מצאו בטקסט הזה תשובות אלא מסגרת לחשיבה – ואולי זה בדיוק מה שחיפשו.
המאמר השני הנקרא ביותר, של דוד גורביץ’, קרא את החרדה הישראלית דרך מיתוסים של חורבן וממלכות נופלות. זו אינה חרדה מופשטת: היא נובעת מהידיעה ההיסטורית שמדינות צבאיות, הבנויות על כוח ועל צדקת הדרך, נוטות להתפורר מבפנים. הקריאה הרחבה במאמר הזה אינה עדות לפסימיות תרבותית אלא להכרה בכך שהסיפור שאנו מספרים לעצמנו על יציבות, ביטחון ונצחיות הפסיק לשכנע.
המאמר השלישי הנקרא ביותר, של פיטר יעקב מלץ, חזר אל ההווה במלוא כובדו: פחד, שחיקה, עייפות מהחיים בצל חרדה מתמשכת, ומתוך כל אלה – התעקשות על דחיפותה של האמנות.
שלושת המאמרים הנקראים ביותר השנה אינם אסקפיסטיים. הם אינם מציעים נחמה קלה. להפך – הם מתעקשים להישאר בתוך הסדק.
במהלך השנה השקנו גם את מדור ״בדיקת מציאות״. הוא נולד ברגעים שבהם הרגשנו שאין עוד מה לכתוב: שהשפה נשחקה, שהמילים חוזרות על עצמן. במקומות האלה נתנו לאמנות לדבר. לא כהסבר, לא כקישוט – אלא כנוכחות. אולי לכן המדור זכה לפופולריות לא מבוטלת ולזמן שהייה גבוה יחסית: פחות קריאה וגלילה, יותר התבוננות.
באנגלית פרסמנו שני מאמרים: From Venice with Love: Notes from the 61st Venice Biennale, 2026 מאת מוחמד סלאמי (זמין גם בעברית בגיליון 08): מאמר ספקולטיבי־סאטירי, המעוצב כהתכתבות מדומיינת שנוטרה כביכול בידי המוסד, בין מבקר אמנות איראני לאהובו, ומתאר את תצוגות הביאנלה לאמנות בשנת 2026 (כן, שוב ונציה). וכן את מאמרו של רונן אידלמן, Unintended Masterpiece: Trump’s AI Gaza as Accidental Art, על משמעויות הסרטון “טראמפ גאזה” (זמין גם בעברית). מתברר שיש ביקוש לטקסטים באנגלית ואנחנו נשתדל לפרסם עוד בשנה הבאה.
למרות הכל, ולמרות מדור “פריחת מוחות”, רוב הקוראים של ערב רב עדיין נמצאים בישראל – 82.9%. התרבות הישראלית אולי מתערערת ואולי מתכנסת, אך היא עדיין נקראת מתוך המקום. אחרי ישראל רוב הקוראים נמצאים בארצות הברית (כמעט 6%), ואז – ואין לנו ממש הסבר לזה – בסין, שם היו קרוב ל־4,000 כניסות.
יש גם נתונים קטנים, שוליים לכאורה, שקשה להתעלם מהם: שני קוראים ממולדובה שנשארו באתר כמה דקות טובות; קורא אחד ממלאווי שנכנס שלוש פעמים, ובילה בממוצע כעשר דקות בכל ביקור; עשרים ושבעה קוראים מפלסטין; וכניסה אחת ממיאנמר, שנמשכה שנייה אחת בלבד. כל אחד מהמספרים האלה משקף רגע של מגע, של הדהוד, של קריאה במקום רחוק – לפעמים רחוק מאוד.
בסופו של דבר, המספרים של ערב רב אינם מספרים של צמיחה מסחררת או של ויראליות. הם מספרים של קהילה קטנה ומחויבת, שמבקשת לא רק לדעת מה קורה אלא להבין איך אפשר לחשוב על זה ואיך לחיות בתוך זה.
2026 לא מבטיחה שקט ולא הקלה. אבל אם יש משהו שכדאי לקחת מהשנה היוצאת, זאת הידיעה שהצורך באמנות, בביקורת ובחשיבה איטית לא נעלם בזמן משבר. להפך – הוא נעשה דחוף יותר. גם כשלא ברור למה – וגם כשברור מדי.
שעות אחרונות למבצע
רגע לפני תום השנה האזרחית וברוח חיסול המלאים:
כל הגיליונות המודפסים (01–10) ב־390 ש”ח | משלוח עלינו | בתוקף עד 31.12.25
כל הגיליונות כבר ברשותכם? צ’פרו חבר, אמא או קולגה – כולם יכולים להרוויח מזה.
שעות אחרונות למימוש ההטבה! עד הערב (רביעי) בחצות. צרו איתנו קשר במייל חוזר כדי לרכוש את כל גיליונות ערב רב בהנחה משמעותית.
“נתיב פנימי”
תערוכה קבוצתית שנתית של מיזם “נפשות”
מרכז עמיעד, רחוב עמיעד 12, תל אביב יפו
פתיחה: שישי, 2.1.26
נעילה: רביעי, 14.1.26
אוצרות: ורה גייליס, ורה קוניאשוב, ליליה גויזמן, נטליה נאלטוב, ילנה שניפר, מריה סטארובויטובה
התערוכה “נתיב פנימי” מערערת על מוסכמות ומכוונת מבט אמפתי אל הניווט בסערות הנפש. היא מזמינה לשיחה כנה על מצבי נפש דרך אמנות החורגת מהגדרות רפואיות וחברתיות, והופכת למעשה של עזרה עצמית וחמלה משותפת.
מיזם “נפשות” הוא גוף מוביל בישראל לקידום שיח ציבורי על בריאות הנפש באמצעות אמנות וקהילה, הפועל שמונה שנים. קבוצת הפעילים המגוונת כוללת מתמודדי נפש, יוצרים, אנשי מקצוע ובני משפחה.
התערוכה נאצרה על ידי צוות של שש אוצרות בגישה קהילתית ומציגה עבודות של כ־50 אמנים מקצועיים ולא מקצועיים, שרבים מהם חוו מצוקה נפשית. התהליך האוצרותי היה ניסוי בהקשבה ויצירה משותפת.
התערוכה היא מפת חוויות אנושיות – מפירוק לשלמות – העוקבת אחר הניווט הפנימי: מ”ערפל” ו”סערה”, דרך “השכבה התת ימית” (טראומה וזיכרון), ועד “אור המגדלור” (ניווט והתחדשות).
פרטים מלאים על התערוכה, המשתתפים ואירועים >>> https://www.nefashot.com/post/annualart
