פריחת מוחות 65 – ליהי תורג’מן

גיל: 41.

מצב משפחתי: בזוגיות, אמא לילד בן שלוש ועוד אחד בדרך.

איפה גדלת: פתח תקווה.

השכלה: תואר ראשון ושני מבצלאל.

גלריה: גלריה זומר.

כמה שנים כבר בחו”ל: שבע.

תחומי עיסוק/מחקר: ציור.

ליהי תורג’מן, עידן הדלי, מראה הצבה, 2025, צילום: טל ניסים

אמן/ית שאת מעריכה במיוחד: אני נמשכת לאמנים שחוקרים את המרחב דרך הגוף והחומר. היידי בוכר (Bucher) השווייצרית עוסקת בעור הפנימי של חללים באמצעות פעולות של תלישה וחשיפה. מיכאל הופפנר (hopfner) האוסטרי יוצא למסעות רגליים ארוכים, מתעד אותם בצילום אנלוגי ובציור, ומייצר מיצבים מונוכרומטיים שמדברים עם הטריטוריה. אני אוהבת את הנופים שלו, הם לא תמימים אלא מסתוריים, ארכאיים, מלאי יופי והרס, עם קני מידה ומרחקים לא ברורים, וגם הסיפור הגאוגרפי־תרבותי לא ממש מפוענח.

ספרי על האמנות שלך‪:

בגדול אני עוסקת בפני השטח של ההווה על מופעיו השונים, שכל הזמן מבעבעים מתחתיהם עומקים ארכיאולוגיים. לאורך השנים פיתחתי יקום ציורי, שפה ולקסיקון שנולדו מתוך חקירה מתמשכת של המדיום בדגש על הפיזיות של הבד ושל הגוף בזירת הציור. אני עושה מפות מנטליות, נופים קיומיים, פני שטח של פעילות פסיכו־פיזית שבהם הזמן והמקום מופיעים כסדקים שדרכם מהבהבים תקופות ומקומות אחרים. כל תקופה מביאה איתה פקעת קשרים חדשה שמושפעת מתחומים רבים כמו פסיכולוגיה, קוסמולוגיה, מיתולוגיה והיסטוריה, וגם מחומרים ביוגרפיים. אני נאבקת עם אלמנטים של ייצוג, ומתמודדת עם המורכבויות של הנכחת סיפור או ארכיטיפים בתוך הציור. לעיתים אני מחפשת אחר דבר ברור ומובהק, מזוהה, אך למעשה פועלת באמצעות מחיקה, הסתרה ושבירה חוזרת של הדימוי.

ליהי תורג’מן, עידן הדלי, מראה הצבה, 2025, צילום: טל ניסים

על מה את עובדת עכשיו?

לפני חודש וחצי נפתחה תערוכת יחיד שלי במוזיאון בת ים (“עידן הדלי: זירות גופניות של ציור”). בתערוכה העגולה הזו אני חוקרת את הדואליות שבין ממדים מיסטיים נסתרים לבין פרקטיקות גופניות ארציות. הרבה מהעבודות בתערוכה תלויות חלל, והציור מתפקד בו זמנית כאובייקט שטוח שמביטים בו וכפעולה גופנית שמכוננת אותו. המתח הזה – בין החומרי למיסטי, בין הגוף למבט – הוא לב העיסוק שלי.

איך את מתפרנסת או ממה את חיה?

אני עובדת עם גלריה, מענקים ושכר אמן, פרויקטים עם מימון והוראה/סדנאות כשמזמינים אותי.

למה את גרה איפה שאת גרה?

התגלגלתי לכאן בקיץ 2017. עם סיום השנה שלי בארטפורט נסעתי לרזידנסי ב־fondazione spinolla, בין מילנו לטורינו. פגשתי פה את בן זוגי והתאהבתי. זזנו הרבה מאז, ניסינו כל מיני מקומות וחזרנו. הבחירה בטורינו היא גם כלכלית, עלות המחיה בה נמוכה משמעותית מתל אביב ומערים מרכזיות. אנחנו חיים בשכונת מהגרים, שכונת שוק גדולה שהיא ערב רב, וכל אחד כאן הוא פליט של משהו באיזשהו אופן. זה משהו ששזור בעולם היצירתי שלו ובאופן פחות גלוי גם בשלי.

ליהי תורג׳מן, תיאוריית החלונות השבורים, מתוך התערוכה “עידן הדלי”, 2025, צילום: אלעד שריג

איך את חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך שם?

את היהדות שלי אני יותר אוהבת ומרגישה ממרחק, זה ברור לי. בארץ, הדת מסמנת עבורי כל מיני תופעות וקבוצות ותיוג, היא פולשת לחיי הפרט, והממשלה והפוליטיקה מתערבבות ביהדות – אני סולדת מזה. כאן זה אחרת, בעיקר כי אני בוחרת מה לשמור ומה למסור ויותר מזה, כאן יש ביהדות את המסתורין שאבד לה בארץ. כשיש קדושה בלב, תוך כדי המציאות, אני מרשה לעצמי להרגיש אותה.

ישראליות זה משהו אחר. בשלוש השנים האחרונות, מאז שנולד לי ילד והמלחמה, אני נדרשת להתעסק בזה יותר, פתאום עברית זה בלחש, והפגנות וכאפיות וקשרים משפחתיים, ומה זה חגים וכל מיני עניינים בירוקרטיים של הריון ולידה במעמד המהגרת, הרבה דברים שיש להתמודד איתם. מעבר להכל, הבנתי שבשבילי להיות “בחוץ” (גלות) הוא מצב שממנו אפשר לראות אחרת, כנראה ברור יותר.

מי החברים.ות שלך שם?

קומץ אנשים שנכנסו ללב לאורך הדרך, שכנים טובים, ובתקופה האחרונה גם ישראלים שהגיעו לטורינו והפכו לחברים קרובים.

ליהי תורג’מן, עידן הדלי, מראה הצבה, 2025, צילום: טל ניסים

האם את חושבת לחזור בעתיד לישראל‪?

אני חיה כאן, אבל השפה, הקשרים והעשייה שומרים אותי קרובה. אני קוראת בעברית, מדברת הרבה בווידאו עם חברים ומשפחה, נוסעת לארץ לעיתים קרובות. זאת אומרת, אני כל הזמן “חוזרת”, גם כשאני פועלת במרחב אחר.

באיזו מידה את מרגישה שהלימודים והחיים בחו”ל תרמו להתפתחותך המקצועית‪?

הקשרים כאן נבנים לאט ובמידות מדודות. עשיתי תערוכות ופרויקטים, אבל לא התנתקתי מהשבט של האמנות הישראלית. המרחק עוזר לי להקשיב, להאט, ולהביט פנימה והחוצה, ואני צריכה את זה כי הרי הציור הוא שיטה עתיקה של הסתכלות פנימה, פרקטיקה יומיומית של גוף ונפש. צריך בשביל זה מרחק וזמן ואולי גם בדידות.

ספרי בקצרה על אחד הפרויקטים שלך‪:

מאז 2014 אני יוצרת עבודות רצפה, זה לא בדיוק פרויקט אלא מהלך מחזורי־מתמשך. אלו ציורים טריטוריאליים בקנה מידה גדול שמבוססים על מבט על/מעוף הציפור והאפשרות לראות דברים אחרת. עבודות שבהן משהו בעולם משוטח לדרגת אפס, בין שמדובר באתרים קונקרטיים כמו כיפת הסלע או פסל החירות, ובין שבדימוי מדומיין. העבודה האחרונה מהגוף הזה מוצגת כעת בתערוכה במוזיאון בבת ים (“אדישותו של התת קרקעי כלפי היעשותו פני שטח”, 400X400 ס”מ, 2025). היא מבוססת על צילום אוויר של עזה החרבה: במרכזה חור שחור שסביבו מבניות נמחקת. בעבודות האלו ההתבוננות אחרת, היא מפעילה את הגוף במרחב וזה משפיע על קליטת הדימוי ועל ביסוס נקודת הכובד של הציור.

ליהי תורג’מן, Installation view, A matter of perspective (equestria statue), 2021

מה תכניותייך לעתיד הקרוב?

ללדת, לקרוא כמה שיותר, לעבור את החורף.

מה תכתבי בגלויה הביתה?

באנו חושך לגרש.

האם משהו השתנה בך ובחוויית החיים שלך פה בעקבות השבעה באוקטובר?

התכנסתי אפילו יותר מבדרך כלל, בחוץ הורדתי ראש והשתתקתי אבל באופן מאוד אקטיבי. עבדתי יותר, בלי הרבה ידיעה, ונתתי לחומרים סמויים להדהד ולעבור דרכי. בבית שלי, בעיקר עם בן זוגי או ממרחק עם המשפחה הגרעינית שלי, נפתחה הקפסולה הנפיצה שבאה במשא ומתן נוקב עם הזהות והמקום הישראלי־פלסטיני, ויש מצב שהבהרתי כמה דברים לעצמי, עמדות רוחניות ומוסריות שכנראה דרשו שכלול ודיוק.

משהו נוסף שאת רוצה להגיד לנו? תודה ושנה אזרחית טובה.

לאתר של ליהי תורג’מן לחצו כאן.

אינסטגרם: lihi_turjeman@