המדור לחקר החלל: גלריה ימה, נהריה

המדור לחקר החלל: שאלון למפעילי חלל האמנות

ברוכים הבאים ל”מדור לחקר החלל”, מסע בין קירות לבנים, תאורת ספוטים וחזונות אמנותיים. בכל פעם נחשוף בפניכם חלל אמנות אחד על כל רבדיו: מהסיפור שמאחורי הקמתו, דרך המודל הכלכלי שמקיים אותו ועד לקו האמנותי הייחודי שמגדיר את זהותו. באמצעות שאלון קבוע יחסית נפרוש את המפה המלאה של כל חלל, מהתנאים הפיזיים והטכניים ועד להזדמנויות להציג בו. זוהי הצצה אל מאחורי הקלעים של המקומות שמעצבים את נוף האמנות העכשווית בישראל. מפעילים חלל אמנות ורוצים להשתתף במדור גם אתם? כתבו לנו

איפה אנחנו:

הגלריה נמצאת בתחנה המרכזית של נהריה, במבנה בטון עם אתיקה ברוטליסטית בלתי מתפשרת. התחנה נמצאת על שדרות הגעתון, במקום שבו זורם (לפעמים) נהר הגעתון, על שמו קרויה העיר. התחנה קרובה מאוד לצומת שבה עוברים מסילת הרכבת וכביש 4. יש בה חנויות (בזאר בגדים, מאפייה, שלוש פיצוציות, קליית פיצוחים, דוכני מזל, חנות שטיחים ועוד), ותנועה ערה מאוד של אוטובוסים ואנשים עם שקיות.

היסטוריה של המבנה בקצרה

התחנה, בתכנון של יצחק מור ובועז ברקאי, נחנכה ב־1968. בגדול היא נקודת קישור ותעבורה פנימית ובין עירונית. אנחנו מצאנו את החלל שלנו בתוכה בדיוק 50 שנה אחרי הקמתה.

תולדות האמנות

ב־2018 גיבשנו קבוצה של אמניות מקומיות (“קולקטיב עמה” שפועל עד היום), ובסוף תהליך יצירה ארוך חיפשנו מקום להציג בו. נתפסנו על המרחב הציבורי. היה לנו דחף להגיע לקהלים חדשים ורחבים, אלו שפחות מגיעים לגלריות ולמוזיאונים. עשינו כמה סיבובים בעיר ואיתרנו מקום מעניין: חלל מקורה, גדול וחשוך, ריח של שתן, פנים פתוחות לרווחה לרחוב הראשי וגב לתחנה המרכזית. ישר הרגשנו שזה מקום מצוין לאמנות. תכננו תערוכה של שבועיים ופנינו להנהלת התחנה המרכזית, שאישרה לנו להשתמש בחלל. ניקינו, הארנו, תלינו.

הסיפור היה יכול להסתיים שם, אבל אז קרו כמה דברים חשובים:

הדבר הראשון הוא שהגיעו לפתיחה 250 איש. הפתעה מוחלטת. לא ידענו שיהיה כזה צמא. הדבר השני הוא שהנחנו מראש שבמהלך השבועיים יהיו השחתות, גניבות ושאר נזקים, ושהתערוכה לא תשרוד, הנחה שהתבררה כשגויה לגמרי. לא רק שהתערוכה נשארה בשלמותה, בכל יום ראינו אנשים שהיו בדרך למקום אחר עוצרים, עושים סיבוב, מתעכבים ליד העבודות, קוראים את הטקסטים, מצלמים, עוברים לקצב של חלל תצוגה. הפינה הזנוחה הזו הפכה פתאום לנקודת משיכה ושהות בתוך שטף החיים. והדבר האחרון (והמכריע) שקרה הוא שהתחילו לשאול אותנו מי ומה יהיה בתערוכה הבאה. מאז אנחנו ממשיכות.

מראה הצבה של עבודתו של רעי רביב מתוך התערוכה “חלום מתוק על ירח דבש”, שנוצרה בחממת הפיס. צילום: נטע קונס

מי הנפשות הפועלות?

יש לנו ריבוי מעגלים: צמד, קבוצה, קהילה ותנועה חברתית. את הגלריה הקמנו ואנחנו מפעילות כצמד אוצרות־יוצרות (סתיו אבן זהב ומאיה פרת), עם עוד הרבה שותפים ושותפות לאורך הדרך. אנחנו חברות בתנועת תרבות, תנועה שפועלת בכל הארץ לחיזוק ופיתוח פלטפורמות לתרבות מקורית ומקומית. אנחנו הגענו לנהריה ב־2016, קבוצה קרובה של 25 חברים וחברות. ומאז כבר עשור (!) אנחנו חיות כאן באופן שיתופי, מתחברות לאינספור אנשים ויוזמות מהעיר והאזור ודואגות שהחיים יהיו יפים, מלאים ועשירים בעניין.

ספרו לנו בקצרה על כמה תערוכות בולטות שהוצגו בגלריה:

התערוכה הכפולה “עת ליפול ועת לקום” של חנה אסתר חברוני ו”גדי בחלב אמו/אוכלת יושביה” של מיכל נאמן, היא דוגמה נהדרת לניסיון הדו כיווני שלנו: מצד אחד להציג אמנות מעולה (משדה האמנות הישראלי ובכלל) במרחב הציבורי והצפוני, ומצד שני לגלות אוצָר מקומי ולמנף אותו. מיכל נאמן שמחה לחשוב איתנו ולייצר עבודה חדשה בסדרת “גדי בחלב אמו”, שהותאמה למרחב הציבורי בהצבת רדימייד. חנה אסתר חברוני, שחיה בנהריה, עבדה כמטהרת נפטרים בחברה קדישא בעיר וגידלה תשעה ילדים, יצרה במשך שנים עבודות מלאות מתח שמעולם לא פותחו והוצגו. יחד עם האמנית מאיה עשור היא יצרה את התערוכה לגלריה ימה (שנדדה אח”כ גם למכון ון ליר בירושלים), ומאז היא יוצרת בשטף גם בווידאו.

חוץ מזה אנחנו מאוד אוהבות להפיק ולארח תכניות שהות וחממות לאמנים מקצועיים:

החממה הראשונה שאירחנו הייתה חממת מפעל הפיס לאמנים, ובמסגרת נוצרה התערוכה “חלום מתוק על ירח דבש” בהשתתפות האמנים רעי רביב, שי זילברמן, נועה שוורץ, בר רוסו ועפר רומנו. האמנים חקרו ויצרו עבודות מבוססות מקום, מחלל הגלריה ועד השפך הגעתון. לכמה חודשים נוצר מסלול אמנות ששאב מהיסטוריה וטראומה, מרגעים וזיכרונות אישיים, מהומור ומוזרות של אדם וטבע ומהמילון החזותי של לב העיר.

לאחר מכן אירחנו חממה עם רשת הבוגרים של מרכז אדמונד דה רוטשילד, שבמסגרתה נוצרה התערוכה “צייר/י 8 חצים מתחת לכפות רגליך” בהשתתפות האמנים שלומית לק, רוקסי מונטאנו, דועא בסיס, טטיאנה וינר, רז ליז דיגמי, טניה טור, אווה אלירן ושרון הלפרין. האמניות יצרו אמנות חיה ומשתפת עם ועבור אנשים: טוטם לרגעי פרידה, נקודת איסוף אשמה, יציקות ידיים מושטות ללחיצה, סירות נייר לקיפול ועוד שלל הזמנות לפעולה עבור האמניות ועבור הקהל.

מראה הצבה בתערוכה הקבוצתית “קופסה כחולה”, צילום: רותם פליטמן

כשאמנים מתכננים תערוכה הם מחפשים לא פעם חלל מתאים לאופי או לגודל של העבודות שלהם, אז בואו נדבר קצת טכני:

מטראז’: 120 מ”ר, שלושה קירות, קיר רביעי פתוח לרחוב.

גובה תקרה: 4.7 מ’.

סוג רצפה: ריצוף רחוב ישן וקצת עקום.

חלונות: אין. אפשר אולי לומר שהקיר הרביעי הוא חלון גדול.

תאורה: אור שוטף, זה כנראה המקום הכי מואר בעיר.

בסקאלה שבה 1 הוא קובייה לבנה סטרילית ו־10 הוא מפעל לייצור תחמושת מהמאה ה־17 שהוסב להצגת אמנות, איפה תמקמו את האופי של החלל שלכם מבחינת אדריכלית?

10 – אמצע הרחוב, תחנה מרכזית, חלל לא סטרילי בכל המובנים שאפשר לדמיין.

כמה תערוכות מוצגות בדרך כלל במקביל בגלריה:

בדרך כלל תערוכה אחת, לפעמים שתיים שמתקשרות. מאז שהתרחבנו עם סטודיו ימה וקפה יונה התחלנו להציג גם בפנים, תערוכות קטנות או של עבודות שדורשות חלל מפוקח ושמור יותר.

יש חלומות לשינוי ושיפוץ החלל? אם כן, ספרו לנו עליהן:

מפנטזות על רצפת בטון מוחלק ועל מאוורר תקרה ענק לימות הקיץ.

שובל הכסף – מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך:

של מי הבעלות על המבנה?

המבנה שייך לחברת נצב”א, שבעבר הייתה חלק מאגד, ומחזיקה היום את רוב התחנות המרכזיות בארץ. לנו יש אישור שימוש במקום, ומאז 2023 אנחנו שוכרות לצד גלריה ימה גם שתי חנויות צמודות שמשמשות היום כסטודיו ימה וקפה יונה. כל החגיגה הזו נקראת “מרכז ימה לאמנות ותרבות במרחב הציבורי”.

מה המודל הכלכלי שמחזיק את הגלריה?

גלריה ימה היא מוסד עצמאי, ציבורי וללא מטרות רווח. אנחנו לא עוסקות במכירה של יצירות ולא גובות עבור השתתפות בתערוכות. עם הזמן נהיינו טובות יותר בגיוס כספים (אפשר גם לרחוב!) ובמיוחד בשיתופי פעולה שזה גם הכי טוב וכיף. עולם התמיכות  מאוד לא יציב וחשוב לנו שהמקום יהיה בר קיימא. בעקבות זאת החלטנו לפתוח לצד הגלריה סטודיו לאמנות: מקום לארח שיעורים, סדנאות, קורסים, סיורים ואירועים, ובית קפה שבו הסצנה תוכל להתפתח ואנשים יוכלו לבלות. את ההקמה והשיפוץ עשינו בעזרת גיוס המונים ובהמון כוחות של מתנדבים. יש פה אלף ידיים.

קפה יונה (בצד השני סטודיו ימה), צילום: שחר טישלר

החלל נתמך על ידי גופים ציבוריים?

כן, בעיקר קרנות ושיתופי פעולה. אנחנו חברות בקואליציית מוסדות התרבות והמורשת בנגב ובגליל שהיינו חלק מהקמתה ב־2020, ומייצרת הרבה הזדמנויות לשיתופי פעולה ותמיכות מקרנות וגופים ממשלתיים. המקורות שלנו מגיעים גם מגופים שתומכים בתחום התרבות, למשל מפעל הפיס, הקרן ליוצרים עצמאיים, מכון גתה ועוד, אבל גם גופים שמקדמים רעיונות שאנחנו מאמינות בהם וקשורים בפעילות הגלריה: פיתוח קיימות עירונית (כדוגמת פרויקט “העירה” הנפלאות), קק”ל ועוד. העירייה איתנו, לא תמיד בכסף אבל כן תמיד בצביעה, בהובלות בתוך העיר, בניקיון ועוד.

האם יש לכם אפיקי הכנסה נוספים?

בתקווה בקרוב. תחזיקו אצבעות.

האם נגבים דמי כניסה לביקור בחלל? אם כן, כמה ולאן הולך הכסף?

לא, הרחוב הוא של כולם.

האם אמנים נדרשים לשלם בעבור הצגה בחלל?

לא, אנחנו חושבות שזה פסול לבקש מאמנים תשלום עבור תצוגה בחלל ציבורי. זו עבודה מקצועית חיונית לכל דבר.

האם אמנים מקבלים שכר על השתתפות בתערוכות?

אנחנו מקפידות לשלם לאמנים שכר אמן. עובדות לפי התעריפון המומלץ של איגוד האמנים והאוצרים. מבחינת חומרים/הפקה של העבודות, ההיקף משתנה מפרויקט לפרויקט ומתערוכה לתערוכה, גם ביחס לצרכים וגם ביחס לכמה הצלחנו לגייס.

סתיו אבן זהב ומאיה פרת, צילום: נדב יהלומי

במוסד יש מקבלי משכורות קבועים? אם כן, באילו תפקידים?

בשנים הראשונות הכל היה בהתנדבות מלאה. עכשיו בכל תערוכה יש שכר עבור אוצרות והפקה ואנחנו מקוות שבעתיד גם יהיה עבור צוות טכני, שיווק, חינוך ועוד ועוד. הרבה חלומות.

האם אתם מסתמכים על עבודה של מתנדבים? אם כן, באילו תפקידים?

כן! לא יכולנו להגיע לנקודה הזו בלי כל מי שנרתם ובא מאהבה ורצון אותנטי לעשות כדי שיהיה. אנחנו מאמינות מאוד במעורבות והשתתפות של הרבה אנשים. זאת הקהילה של המקום. העזרה היא בכל מה שאפשר לדמיין, הקמה של תערוכות ופרויקטים, ארגון של אירועים, עזרה בניהול הכספי, סחיבות, ניקיון, סידור, תכנון, הכל.

מה גודל התקציב/המחזור הכלכלי של המוסד?

התחלנו בהתנדבות ובמימון יצירתי מאוד, והגענו פה ושם לתקציב שלא נופל מגלריות מוכרות. הבנו שכשמתייחסים לחתיכת רחוב בשיא הרצינות, כמו למוסד אמנות משמעותי, אפשר לגייס לא מעט כסף. עד כה לא היינו גלריה מוכרת (ובתקווה השנה נוכר סוף סוף), אז בינתיים התקצוב לא קבוע ותלוי בגיוס ובאישורי מענקים, שלצערנו רובם חד פעמיים. אם רוצים מספרים אפשר להגיד שהמחזור השנתי שלנו בשבע השנים האלה נע בין 5,000 ל־500,000 ש”ח.

אמנות וסביבה:

האם מתקיימת פעילות קהילתית בגלריה או מטעם הגלריה?

ברור. קודם כל קולקטיב עמה ממשיך לפעול פה. וכל הזמן מתקיימים פה אירועים, סיורים, סדנאות. הכל פתוח לקהל הרחב בחינם או בעלות סמלית וחברתית.

כשמגיעים אמנים לתכניות ארוכות של שהות אמן או חממות, אנחנו מזמינות אותם לפתח רעיונות מבוססי מקום, קהילה והשתתפות, ונוצרים חיבורים מאוד מעניינים. נגיד פנויים־פנויות מהעיר, קהילת נשים סורגות, מספרי סיפורים, מורי דרך, עובדי הגן הבוטני, עולים חדשים, עובדי מפעלים, הקהילה הגאה בעיר ועוד.

האם אתם עובדים גם עם השכנים – הקהילה הגאוגרפית הקרובה?

ב־2020 כשפרצה הקורונה יצרנו תערוכות שכנים בחדרי מדרגות וחצרות, ביחד עם הדיירים, בבניינים סמוכים לגלריה שבהם גרנו אז. כל שכן ושכנה הביאו מהבית מה שהיה חשוב להם להציג.

ב־2022 יצרנו תערוכה ששאלה את השאלה “מה עושה פה גלריה”, והשתתפו בה צוות הגלריה דאז וצוות התחנה המרכזית: נהגים, מאבטחים ומאבטחות, צוות טכני, מנקים, ובעלי העסקים. פעלנו זה לצד זה במשך כמה שנים במסלולים מקבילים בלי לעסוק בזה באופן מודע וישיר, והרגשנו שזו הזדמנות חשובה.

בבית הקפה אנחנו מפתחות קו מוצרים של עסקים מקומיים מהסביבה – נהריה והגליל המערבי –  כדי ליצור שיתופי פעולה ולתמוך בעסקים סופר איכותיים שיש פה.

האם מתקיימת אצלכם פעילות חינוכית או חברתית?

גם וגם. אנחנו מארחות סיורים וסדנאות של תלמידים אצלנו, ולפני שנה גם פתחנו מגמת אמנות בתיכון אורט בנהריה, שמגיעה לימי למידה והתנסות בסטודיו ובגלריה.

בסטודיו שלנו מלמדים מורים ומורות מצוינים מנהריה ומהסביבה, במגוון תחומים. מקורסים מקצועיים ועד סדנאות חוויה חד פעמיות. זה משתנה כל הזמן ואנחנו עוד לומדות את זה, אבל אפשר להתעדכן על כל מה שקורה ברשתות שלנו.

מראה הצבה של העבודה “נע ונד”, עפר רומנו. מתוך התערוכה “חלום מתוק על ירח דבש”, שנוצרה בחממת הפיס, צילום: נטע קונס

מי קהל היעד שאליו פונות התערוכות בחלל?

הקהל הרחב ביותר – כל מי שעובר ברחוב. כמובן, גם חובבי אמנות שבאים במיוחד, אבל ממש לא רק. תושבי נהריה והסביבה ומבקרים ותיירים מכל סוג שמזדמן לכאן. בתחנת הרכבת נהריה, הסמוכה מאוד לגלריה, עוברים כמעט ארבעה מיליון בני אדם בשנה: ילדים, מבוגרים, אזרחים ותיקים, עולים חדשים, אמנים ולא אמנים. אין לנו את הפריבילגיה לא לפנות לקהל מסוים – אנחנו בחוץ. לרוב אנחנומתרגמות את הטקסטים לארבע שפות שמדוברות פה: עברית, אנגלית, ערבית ורוסית.

מה חסר בעיר/יישוב שלכם?

חניה (בואו ברכבת). וחיי לילה, אבל בקרוב נתחיל לעבוד גם על זה.

ולסוד השמור ביותר של שדה האמנות בישראל: אם אני רוצה להציע תערוכה לגלריה, איך אני עושה את זה?

בשמחה! מוזמנים לשלוח לנו מייל, stav.evenzahav@gmail.com maya.prat@gmail.com. הכי טוב לכתב את שתינו. לפעמים הדברים מתחברים בול ולפעמים עולה לנו דווקא חיבור אחר, ואם לא מתאים אז גם נגיד ונשמור בראש להזדמנות שתבוא. בכל מקרה אנחנו אוהבות לדעת ולהכיר דברים חדשים וטובים שיכולים להתחבר.

האם יש קול קורא לתערוכות שיוצא בזמנים קבועים?

לא, אבל מאמינות שבקרוב יצא. כדאי לעקוב.

באתר הגלריה קיים מייל לשלוח אליו תיקי עבודות?

כן, אבל שוב, הכי טוב לשלוח לנו אישית ולכתב את שתינו stav.evenzahav@gmail.com maya.prat@gmail.com

ישנם חומרים, טכניקות, נושאים וסוגי תערוכות שהגלריה מתמקדת בהם? (החל ב”אנחנו חלל שמתאים בעיקר להצבת ציורים” וכלה ב”הגלריה מתמקדת באמנות הנוצרת סביב משבר האקלים”)

מהלכים אמנותיים מבוססי מקום ומחקר ושמערבים הרבה אנשים יקרים לנו באופן מיוחד.

בכלל, מדובר במרחב הציבורי על כל המשתמע מכך. אי אפשר ולא כדאי להתייחס אליו כמו אל קובייה לבנה. הוא דורש עבודות שמתאימות לתצוגה בחוץ – עמידות, יציבות, מקובעות ומותאמות –  עבודות שחושבות מראש על אינטרקציה עם קהל ועל ונדליזם ובלאי של רחוב.

איך עוקבים אחרי הפעילות שלכם? קישורים לאתר, פייסבוק, אינסטגרם וכו’:

לאתר הגלריה לחצו כאן.

פייסבוק:tarbutcomun

אינסטגרם: yama_gallery_nhr@