מצר-מייסר, 1972 / 2025: שיחזור-תיקון-פרשנות

פרויקט מצר-מייסר המיתולוגי, שהתקיים ב-1972 במרחב הביניים שבין קיבוץ מצר והכפר מייסר (שניהם במועצה אזורית מנשה), נחשב בהיסטוריוגרפיה של האמנות הישראלית לפעולת אמנות ראשונה שסימנה מרחב יהודי-ערבי משותף, וככזה הוא תויג נחרצות בקטגוריה של ״אמנות פוליטית״. מבט מאוחר ובירור עמוק יותר מגלים שהשיוך הברור לפוליטי נעשה בדיעבד, ושגורמי התנעת הפרויקט כללו, במינון גבוה למדי, מגמות אקולוגיות, סביבתיות ופנים-אמנותיות, שהתגבשו סביב הרצון לפרוץ את גבולות האמנות הישראלית הקנונית אל שפה אמנותית חדשה. השפה החדשה, על-אף שהייתה פוליטית מעצם מהותה, עדיין לא הוגדרה ב-1972 ככזו, ובמקרה הספציפי של פרויקט מצר-מייסר לא התלכדה בהכרח ובאופן הומוגני סביב רעיונות של דו-קיום ערבי-יהודי. אולם האתר הגיאוגרפי שבו בוצע הפרויקט, הכותרת שחורזת את שמות שני היישובים הסמוכים – מצר ומייסר – ואופי הפעולות עצמן, התפרשו לימים באופן שאינו משתמע לשתי פנים כפעולה בעלת איפיון פוליטי מובהק, אך כזו שמדגישה ערכים אזרחיים של חיי יומיום, יחסי שכנות ומפגש אקראי בין תושבי שני היישובים, שכביש גישה אחד מחבר אותם עד היום.

פרויקט מצר-מייסר המקורי בוצע באוקטובר 1972 בידי ארבעה אמנים צעירים ומרדנים לזמנם: אביטל גבע, מיכה אולמן, משה גרשוני ודב אור נר. סביבם התקבצו אמנים נוספים, שהיו מקורבים אך לא לקחו חלק פעיל בפעולה עצמה: יחזקאל ירדני, נחום טבת, אפרת נתן, תמר גטר ואחרים. מעל כולם ריחפה דמותו ומשנתו של יצחק דנציגר, פסל נודע ומורה בטכניון, שהחל מ-1971 העביר את מרכז פעילותו אל הפריפריה הפתוחה ופעל בבוסתנים פלסטיניים, במחצבות, בקברי שייח הפזורים בהרי הגליל ובגנים פרטיים, כשהוא מתבסס על רעיון המקום כאתר מקודש. האוצר יונה פישר ממוזיאון ישראל בירושלים היה דמות נוספת שקידמה ותיווכה את המודוס האמנותי החדש הקרוי ״אמנות מושגית״, מונח שפישר עצמו המציא וחידש כתרגום ל״אמנות קונספטואלית״, ששגשגה בניו יורק באותן שנים. התערוכה ״מושג + אינפורמציה״ שאצר פישר במוזיאון ישראל ב-1971, שנה לפני פרויקט מצר-מייסר, כללה את ״הגנים התלויים״ של דנציגר – חיזיון חקלאי אוונגרדי בלב המוזיאון – והובילה לפרויקט המיתולוגי של שיקום מחצבות נשר. עבודות שיקום המחצבה, שכללו שיקום תבניות נוף, פיזור רשתות, שתילה, השקיה ופעולות נוספות, הגדירו מחדש את המושג אמנות כפעולה בקנה מידה גדול המתרחשת במרחב ובנוף, ויש בכוחה לשנות מציאות ולתקן עולם. דנציגר היה הראשון שסימן את הפריפריה הכפרית והחקלאית כאתר רלבנטי של עשיית אמנות, לצד המוקדים המסורתיים של תל אביב וירושלים, שהיו קשורים, עדיין, לציור ולמדיות שמרניות.

מצר מייסר, מיכה אולמן, החלפת אדמות

ברוח זו, גילם גם פרויקט מצר-מייסר חיבור מהודק בין אמנות וחיים וסימן נטישה של חלל הסטודיו וקירות המוזיאון לטובת טבע, סביבה ומרחב גיאו-פוליטי. במקום מדבריות נבדה שהיוו במה רומנטית-ארכאית לעבודות של אמני האדמה האמריקאיים בשנות ה-70, ינק פרויקט מצר-מייסר מהסביבה הקיבוצית הפריפריאלית החולקת את המרחב הישראלי עם היישוב הערבי-פלסטיני, וקיבל השראה מיחסי השכנות היומיומית בין תושבי האזור.

חדר הלידה של פרויקט מצר-מייסר היה גינת ביתו הפרטי של אביטל גבע בקיבוץ עין-שמר, שהוחלפה באוטובוס ישן ומקורקע שהפך, ביוזמת הקבוצה, למקום מפגש, שיחות וחילופי רעיונות. גבע, אז בוגר טרי של בית ספר אבני ותלמידם המוערך של שטרייכמן וסטימצקי, ביקש למרוד בציור הלירי של מוריו, ונאלץ להדוף את פניותיהם אליו לבל יזניח את כשרונו כצייר ו״יעשה שטויות״, כדבריהם. לעומתם, נמשך דנציגר דווקא למרחב הקיבוצי הפריפריאלי ומצא בגבע ובביתו בעין-שמר אתר מושלם לפיתוח רעיונות חדשים, ולמתן השראה לאמנות המתקיימת בסביבה חיה ומשתנה. גבע הזמין חברים נוספים למעגל השיחות, וכל מי שהצטרף כבר הוטען, ככל הנראה, במוכנות פנימית, להטמיע רעיונות חדשים ולפתח שפה אוונגרדית: אולמן וגרשוני הגיעו מהמחלקה לאמנות בבצלאל בשנותיה היותר מהפכניות, ודב אור נר האוטודידקט, שפעל בשפה המושגית החל משלהי שנות השישים, הצטרף מאוחר יותר. במוקד השיחות שהתנהלו בחלל האוטובוס, לצד כוסות הקפה, עמדה השאלה כיצד עושים אמנות בכלים אחרים, שאינם ציור או פיסול, ואולי חשוב לא פחות: כיצד פועלים במרחב הפתוח ובפריפריה היישובית-תרבותית, מחוץ לחסותו של הממסד האמנותי בירושלים או בתל אביב.

גרשוני מודד קרקעות בשדות מצר, 1972

פרויקט מצר-מייסר נולד, אפוא, בקיבוץ עין שמר, התממש בשטח הפתוח שבין קיבוץ מצר לכפר מייסר, וניזון מהאידיאולוגיה הקיבוצית, מהשפה המושגית ומהקיום היומיומי של האוכלוסייה המעורבת בעמק חפר. הוא כלל כאמור ארבעה אמנים שביצעו ארבע פעולות נפרדות: הפעולה של מיכה אולמן – ״חילופי אדמות״ – זכתה לחשיפה הרחבה ביותר והפכה לסמל הפרויקט: חפירת שני בורות, האחד במצר והשני במייסר, והחלפת האדמות ביניהם. החופר היה תלמיד של אביטל גבע, והפעולה, בעיקר במייסר, משכה אליה ילדים ונערים מהכפר, שהתגודדו במקום והונצחו בתצלומים; אביטל גבע פעל עם ספרים פגומים שקיבל מבית חרושת לנייר ״אמניר״ בחדרה, ופיזר אותם בתוך מיכלים גדולים בצומת מצר-מייסר. תושבי שני היישובים הגיעו למקום, עיינו בספרים ובחרו מתוכם את אלה שאספו לבתיהם. פסולת הנייר נטמעה באדמה והפכה למעין דשן של טבע ותרבות, אדמה וידע; דב אור נר פנה בקול קורא בעברית ובערבית לתושבי מצר ומייסר, וביקש שיעבירו לו חפצים אישיים שאינם בשימוש לצורך קבורתם המעורבת בפיר שנחפר באדמה, כמשקע ארכיאולוגי לעתיד; משה גרשוני התעלם מהממד היהודי-ערבי ופעל רק במצר. הוא ביצע פרצלציה (סימון חלקות) בשדות הקיבוץ, וחילק לכל משפחה חלקת אדמה משלה. זו הייתה פעולה נבואית-רדיקלית, שהקדימה בעשרות שנים את ההפרטה בקיבוצים ועוררה התנגדות וכעס בקהילה.

לצד ארבע הפעולות המאז׳וריות של הפרויקט, יצרה אפרת נתן הצעירה אירוע פרפורמטיבי צדדי שהונצח על רקע המרחב הפתוח שבין מצר למייסר בצילום שצילם דב אור נר. ״שושנת הרוחות״ של נתן – מבנה מרובע של ארבעה אנשים הניצבים גב-אל-גב ומצביעים בזרועות מורמות אל ארבע רוחות השמיים – מעידה יותר על תודעת המרחב מאשר על הכרה פוליטית. הפריפריה והחקלאות נחשפו דרך העבודות המושגיות כגיבורות בפני עצמן.

דב אור נר, קבורת חפצים, פרויקט מצר-מייסר, 1972

לפיכך, המונח ״פוליטי״ התגלה כשנוי במחלוקת בין האמנים שהיו שותפים לפרויקט: מבחינת אביטל גבע, למשל, מהות הפרויקט לא הייתה פוליטית אלא סביבתית והוא עסק בעיקר בבניית מודוס אמנותי חדש ומאתגר, ברוח משנתו של דנציגר. גם אור נר לא נקט בפנייתו לתושבים ז׳רגון פוליטי, אלא כיוון למוטיב חוזר בעבודתו של יצירת ארכיאולוגיה אזרחית לעתיד, שתחשוף בבוא העת מרקם חיים יומיומי, שלא ידע להבחין בין יהודים לערבים. בפעולות הגניזה והקבורה שלו, החליף אור נר ארכיאולוגיה ממלכתית ומקראית בארכיאולוגיה ביוגרפית, יומיומית ואזרחית. גרשוני, כאמור, לא התייחס בכלל למיקום הגיאוגרפי או להיבט הדו-לאומי והתמקד באדמות הקיבוץ ואולמן לבדו הכיר במלוא המשמעות הסמלית-פוליטית של מעשה חילופי האדמות, הכרה שאולי מסבירה את העובדה שדווקא הפעולה שלו, צפה ובלטה כדימוי שיסמל, לימים, את הפעולה כולה. חפירת הבורות של אולמן במצר-מייסר, לא הייתה סימבולית למקום ולזמן בלבד, אלא התגלתה כתבנית-יסוד בשפתו המושגית-סביבתית לעתיד. הבור, החפירה וסימון מגרעות גיאומטריות באדמה היו לכלים עקרוניים בפיסול הסביבתי שלו, החל במצר-מייסר ועד בור ״הספרייה הריקה״ בכיכר בבל בברלין (1995).

אולם, השזירה של מצר במייסר ושל מייסר במצר לא הייתה, מתברר, מקרית כל כך. מחקר ארכיוני והיכרות עם היסטורית היחסים בין הקיבוץ של השומר הצעיר, שנוסד ב-1953 על ידי גרעין ארגנטינאי לבין הכפר הערבי מייסר, שנוסד כמאה שנה קודם לכן, מגלה מערכת יחסים יוצאת דופן במונחים של דו-קיום יהודי-ערבי בישראל. העובדה שהכפר מייסר לא נכבש על ידי הצבא הישראלי במלחמת העצמאות, אלא הועבר לישראל במסגרת הסכמי רודוס לסיום המלחמה ב-1949, חסכה מתושביו את משקעי הטינה מחמת איום צבאי, תוקפנות וגירוש, עד כדי כך שעם ייסוד הקיבוץ בשכנותם, בסמוך לשדותיהם, הסכימו להעביר אליו מים מן הבאר שלהם ולהשקות את שדותיו עד שיפתח מערכת השקיה עצמאית. ארכיון קיבוץ מצר מגלה מסכת של יחסי שכנות, שיתופי פעולה, עזרה הדדית וגילויי אבל וסולידריות גם ברגעים קשים של פיגועים ומלחמות. בתערוכה מוצגים שני מכתבים שנשלחו לקיבוץ מצר מטעם שלושת הכפרים הערביים במועצה – מייסר, אום אל-קוטוף ואל-עריאן בעקבות הפיגוע הקשה שביצע מחבל פלסטיני שחדר לקיבוץ ב-10 בנובמבר 2002 ורצח חמישה אנשים, כולל אם ושני ילדיה, ובדרכו פגע גם בתושב בקעה אל גרבייה ובבתו הפעוטה. ״גורלנו משותף וחיינו שזורים ושלובים יחד״, כתבו חוסיין אבו ראקיה, סופיאן כבהה וסולימאן כבהה, נציגי שלושת הכפרים לחברי הקיבוץ, ״פיגועים אינם מבדילים בין דם לדם״. והם ממשיכים ו״מגנים בתוקף ובכל לשון חריפה את מעשי הפיגוע והפגיעה״. אעידה אבו ראקיה, מנהלת פורום נשים שפעל במצר ובמייסר כתבה אף היא מכתב גינוי והשתתפות בצער: ״ביישובי המועצה התושבים היהודים והערבים הפנימו שבדרך ההידברות והסובלנות אפשר לחיות זה לצד זה מבלי לוותר על דעות ועמדות. מסר זה כנראה לא הגיע לתושבי האזור ואולי לא למנהיגי האזור״. בלי לגמגם או להסס אעידה מבקשת ״לדון ולגנות את האלימות בכל צורה שפוגעת ברקמה העדינה עליה מושתתים החיים המשותפים שלנו במדינה הזאת״.

אביטל גבע, פיזור ספרים בשדות מצר-מייסר, 1972

החוקרת אילה פלר-ונגרוביץ טוענת שחידת שיתוף הפעולה בין שני היישובים קשורה בסובלנות של אנשי כפר מייסר ובאידאולוגיה השיתופית הרדיקלית שהביאו עמם חברי גרעין השומר הצעיר מארגנטינה, שהקימו את מצר והקפידו על יחס הוגן ומכבד לשכניהם גם בעתות מצוקה. אנשי מייסר השתלבו בעבודה בענפי הקיבוץ ונוצרו יחסים הדדיים שהתעכרו רק בשנתיים האחרונות, כשדורות צעירים יותר משני הצדדים איבדו את המוקד האידיאולוגי של דור ההורים והושפעו מהלך הרוחות הקיצוני מאז אירועי השבעה באוקטובר 2023. אך על-אף השינויים הפוליטיים והחברתיים, וגלי ההקצנה בחברה הישראלית שהעכירו את היחסים בין יהודים לערבים, השכנות הטובה בין מצר למייסר עמדה במבחן הזמן והתמיכה ההדדית נשמרת גם היום.

על-אף העובדה שהפרויקט התקיים בפריפריה הכפרית, הרחק מהמרכז ומחוץ לממסד, העניקה לו זהות האמנים, הילת הרדיקליות ומידת החידוש שהיה בו ממד מיתולוגי בהיסטוריוגרפיה של האמנות הישראלית שהלך וצמח עם השנים. קל ונוח היה לחוקרים ולהיסטוריונים לייחס לו כוונות פוליטיות מעצם מיקומו, הקשר שהעצים את חשיבותו ובנה את משמעותו הייחודית. דמות הערבי נוכחת, אמנם, רבות באמנות הישראלית מימי ראשיתה, אבל עד 1972 לא נוצרה אף יצירת אמנות שהציבה מקף מחבר בין שתי הזהויות כמשוואה אזרחית.

מיכה אולמן, חילופי אדמות (כפר מייסר), 1972

מצר-מייסר: Take 2 1972 / 2025

הרעיון לחזור אל הפעולה המקורית מסתיו 1972 עלה בעקבות שיחה של מיכה אולמן עם תושב מייסר, שחשפה אגדה אורבאנית מפתיעה שצמחה בכפר: במיזוג מתעתע של שתיים מהפעולות שנעשו ב-1972 צמח זיכרון מסולף לפיו אנשים ממצר הגיעו עם שקים מלאים בספרים (״ספרי קודש יהודיים״, אמרה השמועה), וטמנו אותם בבאר של מייסר במטרה להוכיח את שייכותם העתיקה למקום. זיכרון מופרך זה, שאין לו כלל בסיס מציאותי, עורר באולמן פליאה רבה. בשיחות עם ענת לידרור, המנהלת של המרכז המשותף לאמנות בגבעת חביבה ואוצרת הגלריה במקום, ועם נילי שחר, הארכיונאית של קיבוץ מצר שניהלה תיקייה מפורטת על האירוע ופרסומיו השונים, עלתה התובנה שבמהלך השנים נוצר מעין רשומון לפיו כל יישוב צבר זיכרון שונה, בהתאם לפחדיו הלא-מודעים ולתבניות מחשבה טיפוסיות. אי-ההבנה, או פיצול הנרטיב המקורי לזיכרונות נפרדים, עורר רצון לחזור למקום, לחזור לפעולה המקורית ולשחזר את הרגע של שיתוף הפעולה בין שני היישובים. בד בבד נוצרה כאן חזרה לרגע הראשון שבו האמנות הישראלית התמקמה בקו התפר ובמרחב הביניים בין יהודים לערבים, ופעלה בתוכו. היתה הרגשה שבזמנים בהם השותפות עם ערביי ישראל מאויימת יותר מתמיד ונהדפת אל מחוץ לתחום האפשר, חשוב יהיה לחזור אל פרויקט מצר-מייסר ולרוח השיתופית שעלתה ממנו, בזכות המעשה עצמו ולא בסיסמאות מופרחות באוויר.

עבד סבע, בנשימה אחת, מצר מייסר טייק 2, 2025, צילום: נווה נויפלד

מצר-מייסר: Take 2 מתבוננת במודל הדואלי של מצר-מייסר מארבעה כיוונים: ההיבט האידיאולוגי של אנשי מצר וגרעין המייסדים הארגנטינאי שלו, שהיה שוחר שלום וידידותי במיוחד; מבט מכפר מייסר – שלא נבחן עד עתה, וחושף מורכבויות של פרשנות והטעיות זיכרון; מבט כללי יותר של התנועה הקיבוצית, המפוזרת במרחב הפריפריאלי של ישראל, ומקיימת יחסי שכנות וקירבה יומיומית עם יישובים ערביים. ההיבט הרביעי מתייחס לשפה האמנותית המושגית של ראשית שנות השבעים, שבתערוכה הנוכחית מתכנסת חזרה אל קירות הגלריה ואל ייחודו של האובייקט האמנותי הנוכח.

מיכה אולמן ואביטל גבע, הציבו עבודות שמתכתבות עם עבודותיהם בפרויקט המקורי ועם המצב הנוכחי בארץ:  אולמן (“שני כיסאות”, 2025) חפר בחזית הגלריה שני בורות בצורת כיסאות והניח את ערמות החול שהוצאו מהם בחלל הגלריה, כשהוא רומז למודל הדו-משפחתי שהציב בעבר; שני הכסאות מופנים זה אל זה, כהצעה לשיח ולדיאלוג. אביטל גבע מתכתב עם עבודת הספרים שפיזר בשדות ב-1972, ומתייחס למצבו הנוכחי העגום והטרגי של ארון הספרים היהודי-ציוני. שתי העבודות שלו בתערוכה – “ספרים טבועים בביצה”, המוצגת בחזית הגלריה ו”ארון הספרים היהודי בתוך בטון”, המוצג בחלל הפנימי של הגלריה – עוסקות בהסתאבות ובאיבון של תרבות הספר היהודי-ציוני-ישראלי, ובאובדן הערכים שייצגו בעבר: הספרים, קרועים ותלושי-דפים בחלקם, משוקעים בבטון, חסומים לשימוש.

סאהר מיערי, עמוד, מצר מייסר טייק 2, 2025, צילום: נווה נויפלד

סאהר מיעארי מתכתב עם עבודת האדמה של אולמן ועם קבורת החפצים של אור נר ומציג בתוך עמוד שקוף את תכולת הבורות והחפצים (“עמוד”, 2025). בעבודה נוספת הוא מתכתב עם הפסל יחיאל שמי, ומציג את “המערה”, שמתוכה בוקעים קולות שיח של חופרים. עבד-אלסלאם סבע מציג ציור נוף גדול ממדים שמבוסס על צילום אוויר של המרחב המשותף בין מצר ומייסר הדומה לשתי ריאות, תחת הכותרת “נשימה אחת”. מיצב נוסף של סבע נבנה על איסוף בגדים משני היישובים ותלייתם על חבל כביסה, כהד לאיסוף החפצים האישיים של אור נר. פאתן אבו עלי מציגה גרסה נוספת לפעולות ההרכבה הבוטנית שלה בין עצי זית לעצים נוספים, כמטפורה להסתגלות ותיאום בין זנים שונים, או, כדבריה, ״כיצד פעולה חקלאית-ביולוגית הופכת למרחב תרבותי ופוליטי״. בבסיס הפעולה של אבו-עלי מצוי גם זיכרון ביוגרפי מהגינה שגידל אביה ומלימודי חקלאות בבית הספר, בהשראתם היא מרכיבה הפעם עצי זית ועצי חרוב, ואינה שועה למומחים הטוענים בפניה שזה בלתי אפשרי. אסאלה חסן ראיינה צעירים וצעירות ממייסר לגבי הקשר שלהם למרחב שבו הם גרים ולשכנות, ומתרגמת מתוך דבריהם משפטים נבחרים לאיתות מורס. שאלת ההבנה / אי-הבנה, מצוקה או רווחה, ניצבת במרכז עבודת הסאונד שלה. ציבי גבע, בן עין שמר, העתיק את התבנית הדואלית של מצר-מייסר למודוס ביוגרפי ורשם על לוח עץ שני שמות של ידידים אישיים שלו – יואב, נג’יב – האחד ממצר והשני ממייסר. העבודה “יואב נג’יב” ממשיכה את עבודותיו המוקדמות של ציבי גבע, בהן הציף שמות יישובים ערביים מהאזור כמו “בקעה אל גרבייה”, “אום אל פחם” כחלק מתמהיל גיאוגרפי של ילדותו. הציירת מריון פוקס, חברת קיבוץ מצר, עוקבת בציוריה אחרי אנשי מצר ומייסר הצועדים את צעדת הבוקר שלהם משני עברי הגדר, שהוקמה בעקבות פיגוע שהיה בקיבוץ. הדמויות הצועדות מבעד לגדר ומחליפות מבטים מנכיחות את הדואליות של קירבה וזרות במבט ההדדי. פיטר יעקב מלץ מציג סדרה בת ארבעה חלקים המורכבת מגיליונות נייר הנושאים עליהם מרקמים, צורות ועקבות של חפצים וטקסטורות שנלקחו באמצעות גרפיט וטכניקת פרוטאז’ (איחוי) משני היישובים בקיץ 2025, ושולבו יחד. האסמבלאז’ שנוצר, אומר יעקב-מלץ, “איננו רק תיעוד של מסע או של חומר, אלא מעשה של חיבור – בין נוף ופוליטיקה, בין אדם למקום, בין היסטוריות לתרבויות”. הצלם דרור בן נפתלי, בן קיבוץ מצר, מציג שלושה צילומים מרחביים של סמיכות בין יישוב יהודי לערבי, הממוסגרים יחד בתוך הנוף: ג’סאר א זרקא וקיסריה; אום אל-פאחם ומי-עמי; קיבוץ מצר וכפר מייסר. הכותרת: “הדרך הביתה” מרמזת על החוויה המעורבת העולה מן הנוף המוכר, בתנאי שהמבט קולט את הנוכחות המלאה: בית יכול להיות גם ערבי-יהודי. הדוקומנטריסטיות  נועה קרוון וסמדר תימור יצרו סרט מיוחד לתערוכה שבו ראיינו שישה אנשים על פרשנותם לאירוע וזיכרונותיהם האישיים. מיכה אולמן ואביטל גבע העלו, כל אחד בדרכו, את נקודת מבטם כמשתתפים פעילים באירוע ההיסטורי. נילי שחר, הארכיונאית של מצר ופעילה חברתית ויואב בן נפתלי, חבר הקיבוץ, העידו על היחסים בין שני היישובים והעלו זיכרון אישי מהאירוע עצמו. נאיף עראדה וחאג’ אבו אלואיל מכפר מייסר מספרים על ההיסטוריה של יחסי השכנות בין שני היישובים ועל משקעי הזיכרון שהותיר אחריו האירוע ב-1972. הרשומון שנוצר, על פעריו ואבחנותיו השונות, כפי שכל צד חווה אותם, מעורר מחשבה לגבי הנחות יסוד מובנות מאליהן שמתבררות כמוטעות. הסרט והתערוכה מתקנים את הזיכרון שהסתלף, ומדגישים את העובדה שיחסי השכנות הטובים בן מצר למייסר שרדו את כל המהמורות.

יחסי שכנות אלה באים לידי ביטוי גם בקיר הארכיוני שמוצג בתערוכה וכולל מכתבים הדדיים, הזמנות לאירועים והודעות על שיתופי פעולה. החלק הארכיוני בתערוכה מבנה מחדש את ארבע הפעולות המקוריות כבסיס למהלך המאוחר בגבעת חביבה.

***

מצר-מייסר Take 2

אוצרות: ענת לידרור וטלי תמיר

גלריה גבעת חביבה לאמנות

נעילה: 17.1.26

לקראת סיום התערוכה יערך ביום שישי ה-2.1.26 בבית לאמנות ישראלית יום עיון שיסמל את העיסוק ההיסטוריוגרפי המתמשך באירוע מצר-מייסר. יום העיון ירחיב את גבולות הדיון המוכר, ויעסוק במכלול מערכות היחסים בין שני היישובים, בין המדינה והחברה הישראלית ליישוב הערבי, ויתייחס לממד הפרפורמטיבי והמושגי של הפרויקט על רקע הזמן והתקופה. ד”ר עומר עינב, מנהל ארכיון יד יערי והשומר הצעיר, היסטוריון וסופר בפני עצמו, יבחן את מערכת היחסים של תנועת השומר הצעיר עם הישוב הערבי בארץ וישאל האם התנועה נשארה נאמנה לערכי “אחוות העמים” שהציבה לעצמה. ד”ר דרור הררי יאיר את הפרויקט מן הכיוון של היסטורית הפרפורמנס הישראלי ומיכה אולמן ידבר על הרלבנטיות והחשיבות של פרויקט מצר-מייסר  לאור יחסי יהודים-ערבים במציאות הישראלית של היום. מתוך ההקצנה, הייאוש והעוינות הרבה הנוכחת באוויר, פרויקט מצר-מייסר יכול להזכיר שגם מתוך אי הבנות ופרשנויות נפרדות אפשר לייצר מקף מחבר ופרקטיקת המגורים של הבית “הדו-משפחתי”, כפי שעולה מעבודתו של אולמן, יכולה להוות השראה למציאות טובה יותר.