פריחת מוחות 64 – אור שלומן

בגלגולו החדש של הטור “פריחת מוחות”, שאלון קבוע שמופנה לאמניות, אמנים, אנשי רוח, אקדמאיות ויוצרים מתחומי תרבות מגוונים, כולם ישראלים שחיים כבר תקופה ממושכת מחוץ לישראל, מתארחת אור שלומן. שלומן חיה ועובדת בפרייבורג, גרמניה

גיל: 33.

מצב משפחתי: בזוגיות.

איפה גדלת: גדלתי בקריות ולמדתי בחיפה. שני המרחבים האלה השאירו עליי רושם מאוד חזק שהולך איתי לאורך זמן. המישור של הקריות והמרקם האנושי, המפעלים שבין הערים והמפרץ, הים וההר של חיפה. אלה נופים שכנראה ילכו איתי ותמיד תישאר כמיהה אליהם.

השכלה: תואר ראשון מהאקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, ירושלים, לימודים מתקדמים (שבע שנים) בתיאוריה ופרקטיקה של אסטרולוגיה באקדמיה של מור סאן.

כמה שנים כבר בחו”ל: שנתיים וחצי פלוס מינוס.

תחומי עיסוק/מחקר: כאמנית, העבודות שלי הן תוצר של מחקר בפילוסופיה ואסטרולוגיה. למשל, לפני שהחלטתי לעזוב את הארץ העמקתי ב״מטמורפוזות״ של אובידיוס עבור המחקר האסטרולוגי האישי שלי. מתוך הקריאה נוצרה סדרה של רישומים שנקראת ״מטמורפוזות״. רישום הסדרה נראה כפעולה שולית בסטודיו, דרך להתבונן בסיפורים שעברו מדור לדור עד שאובידיוס ערך וכרך אותם יחדיו. הסיפורים נקשרו ביום יום שלי, במרחבים של תל אביב, בצבעים של הארץ. או למשל בסדרה שיצרתי לאחר השבעה באוקטובר ונקראת ״40 מחקרים בתנועה, גרמניה לייפציג, אפריל–יוני 2024״ שבהם רציתי לבחון את הקרקע ואת אופיה המשתנה ולהתמודד עם האתגר בלראות את האדמה כבלתי משתנה. מה שמחזיר אותי למרחבים של הזמן, לאלמנטים המצויים גם באסטרולוגיה, לבשלאר למשל.

אור שלומן, 40 Attempts of Movements, Germany-Leipzig, April-June 2024, #18. 30×42, crayon on paper, 2024

אמן/ית שאת מעריכה במיוחד: קשה לבחור מישהו אחד שאני אוהבת במיוחד. אספר על מי שהיו שם תמיד. אנה מנדיאטה הייתה איתי מהתחלה – כשפגשתי בה בפעם הראשונה, בספרייה לפני יותר מעשור, נדהמתי שלא סיפרו לי עליה. השירים של אתל עדנאן מספרים לי שוב על מרחבים של טבע אנושי ששכחתי. הספרים של ג’יימס קאסל אוצרים בתוכם חקירה אובססיבית של צורות באמצעים מיידיים. ״אני הוא והיא״ של שנטאל. הסרט ״כחול״ של דרק ג’רמן, המרחב הצלילי מול הסטטיות של הלא־דימוי. ענבל פרלמוטר ומלכה שפיגל. חדוה הרכבי שקיבלתי במתנה מדניאל רוזנקרנץ אחרי שעשיתי לה קעקוע, והרגשתי שהיא מספרת לי על המרחב שאני נמצאת בתוכו אחרי שעזבתי את ירושלים. דוברובקה ורונית מטלון שמספרות סיפורים שבורים, כמחשבה, כנשים.

ספרי על האמנות שלך: העבודות מתארות תנועה לא לינארית בזמן ובמרחב ומזמינות מעורבות של הצופה שמתפתחת בהדרגה. המדיום או החומר עצמו מכוון לעיתים קרובות את הנושא והמדיום העיקרי/פעולת המחשבה היא רישום. כרגע יש שני צירים מרכזיים בסטודיו שמחפשים את דרכם לחיבור. ציר אחד הוא רישומים קטנים בעט. הרישום הוא פעולת מחשבה שלתוכה נכנסים הדמיון ועמימות הזיכרון, ויחד הם מאפשרים ליצור סיפור חדש. הציר השני הוא רישומים צבעוניים ואינטואיטיביים בקנה מידה גדול יותר העוסקים בהווה, בהליכה, בהסתעפויות המרחבים. באמצעות הרישומים הקטנים אני מעצבת את המחשבה ובאמצעות הצבע אני משחררת אותה.

אור שלומן, Metamorphose, 25x36cm, acrylic, gesso, ink and crayon on paper

על מה את עובדת עכשיו? אני עובדת על ספר עם רישומים משבע השנים האחרונות, אסופה של רישומים שלדעתי מייצרים עולם משל עצמם. המבנה של הרישומים מחקה קומיקס אבל הוא יוצא מגבולות הפורמט, ובפועל הם נראים כמו יומן אבל הם לא יומן. בו בזמן, בסטודיו ממשיכים להיערם רישומים חדשים בצבע, מלאי תנועה פנימית וצילומים שמחוברים לתוכם. הם נוצרים תוך כדי קריאה בבשאלר ובתאוריות שלו על האלמנטים (ובפרט על המים). אני קוראת ז’אן אמרי, “הגלים” של וירג’יניה וולף, “איך יערות חושבים” של אדוארדו קוהן ועוסקת במפות אסטרולוגיות של היער השחור שאני חיה לידו.

איך את מתפרנסת או ממה את חיה? זה משתנה. הייתה תקופה שעבדתי מרחוק על המחשב, תקופה של מכירת עבודות, תקופה בבית קפה וניקיון. השנה מחלקת הרישום של מוזיאון תל אביב רכשה מספר רישומים מסדרת ״המטמורפוזות״, זה היה משמח וגם נתן מרחב תמרון. היום אני מחלקת את הזמן בין הסטודיו ללימודי גרמנית, ואני מניחה שאחרי שהשפה תמצא את מקומה בלשון הזדמנויות חדשות יפתחו. בנוסף, אני חושבת על הוראת אמנות כי אני אוהבת לעבוד עם ילדים, או ללמוד כוורנות כי אני אוהבת דבורים.

למה את גרה איפה שאת גרה? הייתה לי תערוכה בשוויץ בשנה שעברה, עברתי בפרייבורג במקרה ומשהו הרגיש ממש נעים, אין לי הסבר לזה. עברה כמעט שנה עד שעברתי לפה. העיר ממוקמת במרכזה של אירופה המערבית ואני מרגישה שטוב לי לנוע בין המרחבים שהיא מציעה: עיר קטנה, קרובה ליער השחור ולערים הגדולות באזל ופרנקפורט, אבל אני לא צריכה לגור בהן.

אור שלומן, מראה הצבה מתוך The Other Character is the Character, מזו חיפה, צילום: אורן קפלן

איך את חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך שם? עבורי, הישראליות היא משהו אחד והיהדות היא משהו אחר. לפעמים יש מפגשים טעונים כי הכאב והאשמה הולכים איתי. קורה שאני מקשיבה לאנשים שלא יודעים הרבה ואומרים לי מה נכון או לא נכון ואני פשוט מכילה את זה, ולפעמים אף אחד לא אומר דבר כשאני אומרת מאיפה אני ורק אני מרגישה את המשקל הפצצתי של המילה ישראל. לעומת זאת, היהדות שלי היא משהו מאוד כמוס. זה קשור לערכים, לזרות והקירבה לכוכבים. אני מרגישה שהיהדות היא סוג של פרקטיקה, לא משהו מיסטי אלא צורה לבחון ולהסתכל על המרחב, והבחינה הזאת היא שיחה פנימית ואישית.

מי החברים.ות שלך שם? חברים ישנים מישראל שפגשתי בזמנים אחרים, וחברים של חברים שהפכו לחברים בעצמם, גם ישראלים וגם גרמנים.

עברתי לפרייבורג רק לפני כמה חודשים אז זה עוד מתפתח, האנשים שמקיפים אותי ביום יום. החברים העיקריים שלי פה הם מהקהילה שאני מתגוררת בה בווילה ליד היער השחור, מיקס אירופאי, דרום אמריקאי ובעיקר גרמני. מהמפגשים הקטנים שנוצרו עם הסצנה של האמנות אני מרגישה עד כה סוג של נדיבות, משהו שאני מזהה מהארץ, אבל עוד לא נכנסתי לשם לגמרי.

האם את חושבת לחזור בעתיד לישראל? הייתי צריכה הרבה זמן כדי להחליט לעזוב לגמרי. התכניות שלי היו אחרות, ביקשתי לבוא וללכת לאט לאט עד שמשהו יקבל צורה, אבל המציאות הייתה אחרת והרגשתי שאין לי ברירה אלא להישאר מחוץ לארץ. ובתוך הלית ברירה הזה הייתי צריכה לבחור, ולקח לי זמן. היום אני פחות חושבת על זה, אני פה.

אור שלומן,Just Black, P.28. 21×26. Pen On Paper, 2019

באיזו מידה את מרגישה שהלימודים והחיים בחול תרמו להתפתחותך המקצועית? למדתי לא להתבייש. אין לי מערכת מסועפת של קשרים אז אני מחוייבת לא להתנצל. נוצרו כמה פרויקטים ומפגשים עם אמניות חברות כי היינו פה ולא בארץ או רק בגלל התנועה עצמה שיצרה מפגש. למשל, פגשתי בפסנתרנית המדהימה אניה קליין מישל, שאיתה חלקתי תערוכה קטנה בפרבריי לייפציג, פגשתי את רגב פרדו בשנית בפריז והתחלנו לשוחח שוב על אמנות ועל החיים, פגשתי בזוג שוויצרים חמודים ביותר, אסתר ופאול, שהזמינו אותי לתערוכה בחלל האמנים שלהם בלוצרן. היו לי הזדמנויות לתערוכות ומפגשים אנושיים יפים שאני שמחה עליהם, שנתנו לי הרבה להמשך.

ספרי בקצרה על אחד הפרויקטים שלך: חזרתי לסדרת ביניים שנעלמה לגמרי מהזיכרון בעקבות המעבר. טמון שם איזה סוד שאני לא מבינה עדיין. לסדרה אין שם אך יש שמות לעבודות: “אדמה צעירה”, “שרירים ודמעות”, “המראה”, “שם ופה”, “נשימת הסיגריה בחלל חשוך”, “המסדרון”, “היום שהתחלתי לבכות”, “חתול בשק”, “נוקאאוט אוקיי (OK)”. זאת סדרת רישומים שהמבנה הפנימי שלהם שבור ומחולק לשניים עם מסגרת פנימית שגם היא מחולקת. יש בהם כמה זוויות הסתכלות. הם מופשטים לגמרי, לפעמים מגיחות בהם צורות אנושיות והעוגן העיקרי שלהם הוא שמותיהם.

מה תוכניותייך לעתיד הקרוב? ללמוד שפה, להסתובב ביער, לעבוד על ספר הרישומים ולעבוד בסטודיו.

אור שלומן, מלאכים בסטודיו

מה תכתבי בגלויה הביתה? אמא, יש מצב את שולחת לי במבה, טחינה וזעתר? בבקשה. אוהבת, אור.

האם משהו השתנה בך ובחוויית החיים שלך פה בעקבות הדבעה באוקטובר? לתחושתי הדברים עוד לא נגמרו ויש עוד דרך. אני חושבת שהדבר שהכי השתנה עבורי הוא השותפים שלי למסע. יש אנשים שהם עמודי תווך ואיזה מזל שהם בחיי ויש כאלה שהלכו. אני מרגישה שגם מבחינה קולקטיבית וגם פוליטית פתאום הדברים זזו ואפשר לראות אנשים עומדים במרחבים שהם לא העזו לעמוד בהם לפני, לפה ולשם. ובאופן כללי יותר, הרבה דברים השתנו, נוצרו הרבה כאבי לב, בגדילה מואצת אבל כזאת שמנקה ומבהירה: מי רוצה לדבר על אהבה, מה נספר בהמשך, איך נספר בהמשך. בעיקר מה חשוב ומה פחות חשוב ואיפה אנחנו נפגשים.

משהו נוסף שאת רוצה להגיד לנו? איי לאב יו.

קישורים לפרויקטים:
הרבה מהעבודות אפשר למצוא באתר (היפה שניר שקד המהמם בנה עבורי) orshloman.com

אינסטגרם: aurora_suleyman@

2 תגובות על פריחת מוחות 64 – אור שלומן

    הכל נשחק: גופים, עצמים, פרסים יוקרתיים וטורים קבועים. ועדות פרסים ומועמדים סופיים נראים ונשמעים יותר ויותר כמו התחלת בדיחה – “מתנחלת, מוסלמית ונוצרייה הלכו” – סובלים באופן טבעי מהתרופפות, הולכים ונחלשים ומאבדים מזוהרם ויוקרתם.
    ניסיונות מגוחכים לגיוון ועדת השיפוט והזוכים לא עוזרים ואולי אף להיפך, חושפים את עומק הצרה. התחתית שויפה וגורדה, עיקר המשאבים מוצו. זה טבעי. ראו פרס טרנר, פרס ספיר, פרס רפפורט לאמן וותיק ולצעיר, תחרות הסיפור הקצר ב”הארץ”, כמו גם הפקרת מוסף “תרבות וספרות” בעיתון בידי עורך/אוצר אחד כבר 40 שנה וגם מדורינו הצנוע “פריחת מוחות”. ככה זה ואסור למערכת “ערב-רב” להתעלם מהטבע ולהתמכר לשגרה מנומקת.
    הימצאותם של זוכת פרס טרנר ננה קאלו (עוצמתית כדרכם של חריגים אותנטיים, אבל “מרחיבה” את הגדרת האמן והאמנות באופן גרוטסקי) ואור שלומן באותו עמוד באתר חושפת את הבעיה.
    קאלו, “אמנית אוטיסטית עם לקויות למידה ויכולת תקשורת מילולית מוגבלת, פורצת דרך כמי שמרחיבה את גבולות ההכרה באמנות של יוצרים עם נגישות שונה”.
    אור, “כאומנית, העבודות שלי הן תוצר של מחקר בפילוסופיה ואסטרולוגיה. למשל, לפני שהחלטתי לעזוב את הארץ העמקתי ב”מטמורפוזות״ של אובידיוס עבור המחקר האסטרולוגי האישי שלי”.
    חיתוך ותנועה, זה כל מה שנדרש.
    1. מצד שני, בחירות פרס טרנר ולהבדיל קריאה ב”פריחת מוחות” מאפשרות קריאה ביקורתית-אכזרית על “מצב האמנות”.
    אני שחוקה.

    תאשימי את דרידה.
    פירק הכל וכבר לא נשארה משמעות לדבר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



אלפי מנויים ומנויות כבר מקבלים את הניוזלטר שלנו
ישירות למייל, בכל שבוע
רוצים לגלות את כל מה שחדש ב
״ערב רב״
ולדעת על אירועי ואמנות ותרבות נבחרים
לפני כולם
?