על האקדח שבציור והשלד שמאחורי הצייר

טל גפני היא אשפית של תרגומים מדיומליים ומימדיים (ושל מילים). בתערוכת היחידה הקודמת שלה במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית (2022), שנקראה ״ערכים אישיים״ על שם ציורו של רנה מגריט, היא דגמה והשלימה דיגיטלית את פיסת השמיים המכסה את קירות החדר בציור הסוריאליסטי, ופיתחה את עיוותי קנה המידה וקידוד החפצים היומיומיים ליצירת שני מיצבים משלימים במוזיאון. ליבה של תערוכתה הנוכחית של גפני בלובי מקום לאמנות הוא יצירת מופת מתקופה ומקום אחרים בתולדות האמנות. מדובר בציור “The Love Sick” של הצייר הגרמני ג׳ורג׳ גרוס, שצויר בברלין בזמן מלחמת העולם הראשונה, בקו התפר בין האקספרסיוניזם הגרמני והאובייקטיביות החדשה.

בציור נראית דמות של גבר צעיר וקירח, אוחז מקל הליכה, יושב לשולחן קפה ולצידו כלב מכורבל. על רקתו קעקוע של עוגן, בדש הז׳קט שלו לב אדום ואקדח, ומאחוריו שלד הנראה ככפיל מורבידי שלו. הכתמיות העזה והפרספקטיבה השטוחה אופייניות כמובן לציורי סצנות בית הקפה הסאטיריות של האובייקטיביות החדשה, שביקשה לתאר, בין השאר, את הנהנתנות והשחיתות ברפובליקת ויימאר. אך הציור, שצוייר ב-1916, עוד לפני סיום המלחמה, הקמת הרפובליקה והתערוכה המכוננת של גוסטב הארטלאוב שהעניקה לתנועה את שמה, מתייחד גם באיכויות אוטוביוגרפיות וסוריאליסטיות – גרוס האקסצנטרי היה ידוע במופעיו בבתי קפה, מצוייד במקל הליכה.

טל גפני, מראה הצבה מתוך התערוכה, צילום: דניאל חנוך

גפני מבקשת לחזור לציור זה על מנת לשאול איך אפשר ליצור בזמן מלחמה (יש לציין כי בשבוע שעבר נפתחה במוזיאון ת״א לאמנות התערוכה ״סוף היום״, לציון 100 שנים לתנועת האובייקטיביות החדשה, באוצרות נעם גל). שם התערוכה, ״חלב שיבולת נשפך כמו מים״, לקוח מטור של עפרי אילני שפורסם ב״הארץ״ כחודשיים לאחר ה 7 באוקטובר, בתום הפסקת האש הראשונה, ועסק בשגרת החיים תחת המלחמה ובעיוורון שאפשר את שגרת החיים הזאת עוד לפניה. ¹ בתל אביב, כשהקפה זורם וחלב השיבולת נשפך, האם אין טעם לבכות, או ליצור?

בלובי הבניין הגובל בטיילת תל אביב פיזרה גפני שולחנות קפה אירופאיים, מהסוג שנראה בציור של גרוס, עם רגל מעוטרת ומשטחים עגולים. המשטחים, המצופים בפורמייקה דמוית שיש – חיקוי זול של המקור האירופי, מוטים על צידם ופונים לרחוב, כמו מעין צלחות לוויין מוקטנות. כל אחד מקבל טיפול אחר: על שולחן בשם ״מחסום כתיבה/חלב שיבולת שועל נשפך כמו מים״, דבוקים מקבוק דלוק שבו סמן שחור מהבהב על מסך לבן, ופסל כוס קפה כחולה שממנה נשפך לב קפה הפוך (כל העבודות נוצרו ב-2025). בשולחן השני, ״סמול טוק״, סותתה ב MDF הרך המילה ״אמת״ בינות כתמים עגולים של כוסות קפה, בפונט פתק הקלפי של מפלגת העבודה (ה-א׳ של מפא”י, מ׳ של מפ”ם ו-ת׳ של אחדות העבודה). זו מצבה קומית-טרגית לשמאל, שזירתו האחרונה היא הסמול טוק בבית הקפה. בשולחן השלישי המשטח הפך לירח וחצאי ירחים. בין סהר האיסלאם למצבת ״הסמול״, יושב ההיפסטר התל אביבי ומנסה להתמודד עם מחסום כתיבה, או לביים ״עבודה״ (שמאלנית?).

טל גפני, מראה הצבה מתוך התערוכה, צילום: דניאל חנוך

בעומק החלל, כל שנותר משולחנות הקפה הן הרגליים, שהופכות לפדסטלים עבור פסלים גאוניים. מה שהיה יכול להסתיים בכניסה לתערוכה כהערה מבודחת על הבועה התל אביבית, מעמיק והופך בהמשך התערוכה למהלך אמנותי מורכב וביקורתי. مقام כשמו כן הוא, דגם קטן של מקאם, כלומר קבר שיח׳ – אותם מבני אבן מרובעים בעלי כיפה עגולה, הפרושים ברחבי הארץ, שרבים מהם נהרסו בעת הקמת יישובים ישראליים. המקאם של גפני בנוי מאותה פורמייקת שיש של שולחנות הקפה, וכיפתו היא פסל זהה לכוס הקפה הכחולה, רק הפוכה וללא הידית שנתלשה ממנה והותירה כתמים לבנים. על המקאם משקיף פסל רדי מייד של משקפת מכוסה, עשוי משתי כוסות טייק אווי שחורות וסגורות, שמהן נוזלות דמעות פלסטיק מלשוניות של כוסות משקאות קרים. תחת הכותרת ״אובייקטיביות חדשה״, הבדיחה על חשבון שר הביטחון עמיר פרץ בתמונה המפורסמת (אפי שריר, ידיעות אחרונות, 2007) הופכת להערה נוקבת על ראייה ועיוורון בעידן בו לא רק הצירוף ״אמת״ של העבודה, אלא גם אמת אובייקטיבית, היא מטבע פוליטי חסר כל ערך.

האמת, זו הסובייקטיבית שבלב וזו האובייקטיבית כביכול שבמשפט, נמצאת במוקד זוג פסלים הקרויים ״לשכה אפלה״ ו״לשכה אפלה 2״ כאילו היו סדרת סרטי מדע בדיוני, או, סדרת תיקים משפטיים ממוספרים שלצערנו אינם מדע בדיוני. הפסל הראשון הוא של תיבת קלפי כחולה ונעולה מקרטון, שבה נגזר פתח בחזית, במקום בו אמור להופיע סמל המדינה. מן הפתח מציצה קונכיית נאוטילוס מעולמות מלכותיים ורחוקים. הפסל השני עשוי מצנצנת פח אייטיזית כתומה של קפה האג, שנקב קטנטן בלוגו הלב וידית חצובה הופכים אותה למעין מצלמת קמרה אובסקורה, ומשליכים אותנו חזרה לציור של גרוס – ללב ולאקדח שבמערכה הראשונה (לצד ״The Love Sick״ צייר גרוס את “Suicide”, שבו מופיעה אותה דמות לאחר שנהרגה מירייה). לא הקלפי – כלי לייצוג הציבור, המצלמה – כלי לייצוג המציאות, או האג – כלי לייצוג הצדק, יושיענו עם אובייקטיביות חדשה.

טל גפני, “אובייקטיביות חדשה”, צילום: דניאל חנוך

את הפסלים מלווים ציורי פנדה המבוססים על דימויים מהרשת בכלל ומהרשתות החברתיות בפרט, מכאן ומאירופה הרחוקה: נער פלסטיני יושב על הריסות מחנה פליטים בעזה, תחת הכותרת האירונית במפגיע ״הרצל״; שתי ה״לבניות״ של בז״ן, אותם מגדלי קירור איקונים מחיפה, שאחד מהם קרס לפני חמש שנים, הופכים למעין ציור של מופשט גיאומטרי (״בזן״); נוף טירה ויער שכמו יצאו מאיור של ספר אגדות (״רְאָיָה״); ספינה שעלתה על שרטון (״One of Us is Lying״); משקפת עתיקה (״כל העולם במה״); כף יד מושטת לפרפר (״Curator’s Pick (לנעמה)״), וסצנת שטיפת ידיים תחת מים הנשפכים מאותה קונכיית נאוטילוס, הנהוג במסעדת המישלן נומה בקופנהגן. הציור האחרון, ״ניקיון כפיים״, הופך את הטקס האינסטגרמי הנהנתן לאקט של טהרנות רליגיוזית.

הציורים המוצלחים יותר הם דווקא אלו ״הלא גמורים״, כמו שני הקלוז אפים מהציור של גרוס, הממלאים רק חלק מהדף, כאשר חלקו השני משמש כמעין ״פלטת צבעים״ (״Grosz Fatigue (אחרי ג׳ורג׳ גרוס)״). בשונה מצבעי שמן, פלטת הצבעים של הפנדה משמשת לא לערבוב, אלה דווקא לניקוי, כלומר טיהור אצבע הצבע מצבעים אחרים שדבקו בה. חשיפת התהליך הציורי קשור מהותית למדיום הפנדה – אותם צבעים ילדיים, ראשוניים. בתערוכה ״פנדה״, שאצר יהושע נוישטיין ב-2017 במוזיאון תל אביב לאמנות, טען האמן ששדה האמנות הישראלי ייחודי בכך שצבעי הפנדה שימשו בו, בתקופה מסוימת במחצית השנייה של המאה ה-20, כפרקטיקה מרכזית ליצירת גופי עבודה שלמים. ² על אף שאפשר להתווכח עם טענה זו, כפי שכתב שאול סתר בביקורת על התערוכה, נוישטיין הציע רעיון מרתק – ״מחשבה מושגית על כוחו של הפסטל־שמן, כעיסוק בחומר שניתך על מצע הציור אך נמשך עד ספו ומסמן את גבולותיו של הציור.״ ³ סתר היטיב לתאר גם את האיכויות החומריות והאסתטיות של הפנדה:

״ההתבוננות המצטברת בעבודות הללו מגלה את הריתמוס המהיר שלה, האינטנסיביות העזה, צורות ההערמה וההכברה ואי־אפשרותה של החסרה או מחיקה. גירי הפנדה מיידיים יותר, מצמצמים את הפער בין היד למצע הציור, מדגישים את מחוות הגוף המצייר. הם מחוללים תנועה לא מוכרעת בין רישום לציור, בין קו למשטחי צבע.״ ⁴

טל גפני, “הרצל”, צילום: דניאל חנוך

הפנדה עניינה את נוישטיין דווקא בגלל האיכויות החומריות האלו, כי הן בדיוק אלו שאפשרו גם את איכויותיה המושגיות, כלומר אלו המדגישות את גבולות הציור, את היות הייצוג ייצוג. גפני מודעת לכל אלו, ולכן ציורי הפנדה שלה, המבוססים בעצמם על צילומים או ציורים אחרים, הולמים בצורה מופתית את הפסלים בתערוכה. על ידי פירוק ציורו של גרוס לפסלים העוסקים במושגי האמת, הייצוג, הראיה והרְאָיָה, והקפתם בציורים מתורגמים שנעשו מראש במדיום אנטי-ציורי, הצליחה גפני ליצור גוף עבודות קוהרנטי בתקופה בה עצם פעולת היצירה עומדת בסימן שאלה אל מול החיים (או המוות) עצמם.

למעשה התערוכה הנוכחית, על ליבה המחורר, האקדח שבציור והשלד שמאחורי הצייר, ממשיכה את עיסוקה של גפני במוות כמימד ייצוגי נוסף (תערוכתה הקודמת במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית עסקה בין השאר בשאלת המעבר בין העולם הזה לעולם הבא, ותערוכות ומיצגים אחרים עסקו במוות של אימה). בהקשר זה, מצמרר במיוחד הציור ״נאמן למקור״, המבוסס על צילום מה-7 בנובמבר 2023, בו נראה לוחם שלדג יונתן חצור מצייר על לוח בבית ספר נטוש בעזה, בין מילים בערבית, פורטרט של כלב הזאב שלו, אוסקר, שמת כמה ימים קודם לכן. כמה שעות לאחר מכן ייהרג חצור. המהלך של ציור-צילום-ציור, שבמרכזו כלב – מוטיב המסמל נאמנות בתולדות האמנות ומופיע גם בציורו של גרוס, וספציפית כלב זאב – המגן על האדם אך גם קרוב למהותה הפראית של החיה, עמוס משמעויות לגבי מושג המקור.

טל גפני, מראה הצבה מתוך התערוכה, צילום: דניאל חנוך

ציור זה גם עונה בצורה כמעט מיתממת על השאלה שאיתה פתחנו – איך אפשר ליצור בזמן מלחמה? חצור צייר בלב התופת, שעות לפני שנהרג. בקצה האחר והכה קרוב של ציר תל אביב-עזה, מחליפה גפני את הגיר והלוח בפנדה ונייר על מנת לצייר את אותו דימוי ואניטס, לא רק ככלי לציור ריאליסטי-מושגי, אלא גם ככלי מיידי ובלתי-אמצעי. בראיון לרגל פתיחת התערוכה, אמרה האמנית שהיא מחפשת אחר ״דרך פעולה שיכולה להיארג לתוך חיי היומיום שלי, דרך עבודה גמישה יותר, עם מתח עשייה עקבי ומתמשך״. ⁵ גפני התכוונה לחיי היומיום של אימהות לשני ילדים קטנים ופרנסה משעות הוראה מרובות, אך הציטוט תקף בוודאי גם לחיי יומיום הטבולים בשגרת מלחמה וטובעים בדיסוננס. גפני מצליחה לעסוק בשאלה לגבי יצירה בעת מלחמה בצורה שאינה מוסרנית או דידקטית, מפני שהיא מבינה ששאלה זו קשורה בהכרח בשאלת היחס בין האמנות לחיים, ובשאלת האובייקטיביות של הייצוג.

*

״חלב שיבולת נשפך כמו מים״ / טל גפני

אוצרת: אירית מור

הלובי מקום לאמנות

נעילה: 20.12.25