ציר ישראלי מבוזר: HIT, בצלאל ואמניות־עולות ב־The Wrong

ב־1 בנובמבר 2025 נפתחה בפעם השביעית The Wrong – הביאנלה הדיגיטלית והמבוזרת לאמנות עכשווית – והיא תימשך אונליין (כשלצידה “שגרירויות” פיזיות) עד 31 במרץ 2026. בניגוד לביאנלה קלאסית, The Wrong בנויה כרשת של ביתנים מקוונים באוצרות עצמאית מכל העולם, שלעיתים מתחברים אליהם מוקדים מקומיים (“שגרירויות”) במוסדות, גלריות וחללים אלטרנטיביים. זהו מודל שמתייחס למסך לא כאל תחליף מאולתר אלא כמרחב תצוגה בעל שפה, קצב ואתיקה משלו – ומתוך כך מתייצב כזירה מרכזית לאמנות דיגיטלית והיברידית.

בעקבות השתתפותי השנה באחד הביתנים, עניין אותי לבדוק מקרוב שתי שכבות: (א) מה מייחד את The Wrong ברמה האוצרותית, החברתית והטכנולוגית; (ב) איך נראית ההיסטוריה של ההשתתפות הישראלית בביאנלה, ומה קורה בה השנה כשחלק מצירי הפעולה של אמנים מישראל חסומים מסיבות פוליטיות.

תמצית פורמלית: The Wrong היא ביאנלה בינלאומית לאמנות דיגיטלית המציעה ביתנים וירטואליים וחוויות אינטראקטיביות נגישות מכל מקום בעולם. התצוגה מתקיימת כולה אונליין, לצד שגרירויות סלקטיביות בגלריות, מוסדות ומרחבי פרויקט. הביאנלה נוסדה ב־2013 על־ידי דויד קילס גיו (David Quiles Guilló) ופועלת כפלטפורמה פתוחה ומבוזרת לאמנים/ות ולאוצרים/ות. ל־The Wrong אין נושא על רשמי, וכל ביתן נאצר באופן עצמאי. הביאנלה זכתה לאזכור לשבח מטעם יוזמת S+T+ARTS של הנציבות האירופית, והצטרפה לאחרונה כגוף מוסדי ל־IBA, איגוד הביאנלות הבינלאומי.

Asya Bobritskaya, The Family Garden

איך זה עובד בפועל? הביאנלה נפתחת בקול־קורא לאוצרים/ות שמציעים ביתנים מקוונים ולעיתים גם שגרירויות פיזיות. לאחר קבלת ההצעות, האוצרים מגבשים קונספט ומזמינים אמנים/ות שמתאימים להם להשתתף. דף הבית של The Wrong מרכז את כל הפרויקטים ואפשר למצוא בו קישור לכל ביתן. לעיתים הצפייה מתנהלת בתוך פלטפורמת הביאנלה ולעיתים האוצרים מאחסנים את המיזם באתר ייעודי. חלק מהביתנים מתפקדים כגלריות דיגיטליות (דימוי/וידאו/אודיו/ממשק), ואחרים בנויים כסביבות אינטראקטיביות ממש, מעולמות דמויי משחק ועד חוויות VR. משום שהמודל נגיש, המפגש בין אמנים/ות ואוצרים/ות באמת חוצה ארצות, ומאפשר שיתופי פעולה שאינם תלויים בתשתית מקומית או בגבולות פיזיים.

מה מייחד את The Wrong? ראשית, דה־צנטרליזציה אמיתית: אין במה אחת ובקרת שער אחת אלא ריבוי פלטפורמות שמייצר רוחב ייצוג נדיר. שנית, מחזור חיים גמיש: תערוכות חיות ומתעדכנות, קישורים נפתחים לצפייה מכל מקום ובכל זמן וחומרים מצטברים מארכיון פרטי למשאב ציבורי. שלישית, פעולה אוצרותית חדשה: האוצרות אינה רק בחירת עבודות אלא גם בניית מסלול צפייה, טקסט קצר ומדויק, תזמון והפצה, כלומר, עבודה אתית בעולם שבו האלגוריתם הוא “אוצר־צללים”. השנה כל אלה מצטלבים עם עניין מוגבר ביחסי אדם ומכונה – גליץ’, שגיאה, למידה, זיכרון ועיבוד – לא רק כנושא אלא כצורת חשיבה אוצרותית.

בישראל, הביאנלה הנוכחית מתפצלת לשלושה צירים משלימים. בציר המוסדי־מקומי פועלת השגרירות בגלריית “ויטרינה” במכון הטכנולוגי חולון (HIT – Memory Almost Full, אוצרות: עדי קרליץ ותמר לב־און) – שממקמת את הזיכרון, הסדק והטכנולוגיה בחלל פיזי שעדיין “מדבר” עם המסך. בציר האקדמי הוצגה יוזמת “Site Seeing” של סטודנטים/ות מבצלאל, שמנסחת את השוטטות הדיגיטלית כשפה תצוגתית. ובציר הבינלאומי משתלבים אמנים/ות מישראל בביתנים עצמאיים – בהם הביתן “The Distance of Blue” שבו אני משתתפת.

Lena Shtemberg, Sand

כאן מתבלטת מגמה שקטה אך משמעותית: השתתפותן של אמניות־עולות דוברות רוסית הפועלות בישראל כציר תוכני של הגירה, זיכרון ושייכות באמצעים דיגיטליים והיברידיים. לנה שטמברג מציגה בביתן “Memoryscape” את “Sand” (2025, צילום: אנדריי בוגוסלבסקי), עבודה וידאו המתרגמת את חוויית ההגירה למחווה של רישום בחול: תחילה באצבעות, כהעלאת שברי זיכרון, ובהמשך בקווים מסודרים שהרוח מוחה. רגע ההיעלמות הופך לטקס של קבלה, אובדן, שינוי ואי האפשרות לשמור את העבר כולו. המינימליזם של המחווה, הפיזיות של המגע והמחזוריות של ההופעה–מחיקה מנסחים את הזיכרון כממשק חי ולא כארכיון סגור.

אסיה בובּריצקאיה מציגה ב”Memory Pavilion” את Kaleidoscope” (2025)”, סביבה אינטראקטיבית תלת ממדית המבוססת על קליידוסקופ שיצרה בעבר משקופיות המתעדות את הדאצ’ה, בית הקיץ הרוסי של משפחתה. הצופה נע בתוך חלל דמוי משחק שבו הדימויים נבנים ומתפרקים בתנועה. כך עולה סיפור נשי בין דורי של אהבה לפרחים, בית ומסורת, לצד נוסטלגיה שאי אפשר להשיב. המדיום ההיברידי (ארכיון צילום שהומר לחלל דיגיטלי דמוי משחק) ממחיש כיצד שייכות נוצרת מן החיבור בין זיכרון פרטי, טכנולוגיה וחוויית גוף.

Asya Bobritskaya, The Family Garden

בביתן “The Distance of Blue” שאצרה פינג הו (Ping Ho) אני מציגה סדרה קטנה של תצלומי משפחה ארכיוניים שעברו עיבוד דיגיטלי כחלק מ”הבית של ורה”: פרויקט על בית סבתא־רבתא־רבתא שלי באוקראינה. הסדרה בוחנת את הפער שבין מה שאנחנו זוכרות לבין מה שאנחנו רוצות לזכור, ואת הבחירות העריכתיות שמנסחות זיכרון ושייכות. שלוש ההופעות הללו משרטטות יחד מגמה: אמניות־עולות דוברות רוסית בישראל שעובדות עם ארכיונים אישיים, דימויים שבורים ושפות בין־מדיומליות כדי לנסח זיכרון כממשק חישובי.

מבט קצר לאחור מראה שהנוכחות הישראלית בביאנלה אינה אפיזודה חולפת. כבר בשנתה הראשונה של The Wrong (2013/2014) נרשמה השתתפות ישראלית: יעל קנרק – אמנית ישראלית־אמריקאית וחלוצת נט־ארט – הציגה עבודת רשת תחת הכותרת “it does not matter i will eat it cold” במסגרת פרויקט בזאגרב. קנרק, שידועה בעבודות המשלבות נרטיבים באנגלית ובעברית במרחב המקוון, סימנה כבר אז את האתוס הדיגיטלי והרב לשוני של הביאנלה ואת היריעה הגלובלית שהיא פורשת. בשנה השלישית (2017/18) אצר שרון תובל את “The Floating Life” שבמסגרתה הוצגה עבודתו של רן סלוין – מהקולות הבולטים בווידאו־ארט הישראלי. בשנה הרביעית (2019/20) פעלה השגרירות Kenyon6 בחולון (דבורה פישר ולני גאונט), ששיחקה בין קניון פיזי לקניון סאטירי מקוון. בהמשך הופיעו יוצרים נוספים – למשל רונן טנחום וחן ורסאנו – בביתנים שונים. כך מתגלה מסורת מתהווה של השתתפות ישראלית מקומית ובינלאומית, אונליין ואוף־ליין, ותמיד במפגש בין ניסוי אסתטי לתשתית טכנולוגית.

Vera Gailis, Blue portrait (After Vera)

Vera Gailis, Blue portrait (After Vera)

לצד שפע הביאנלות הפיזיות – ובעיקר הביאנלה בוונציה – קיומה של The Wrong כביאנלה רשמית במרחב הדיגיטלי פותח שדה של פרשנויות ומחשבה: מה ההבדל בין חוויית השוטטות בגוף לבין ניווט מקוון דרך ביתנים, מפות וקישורים; מהי נגישות כשהיא אינה תלויה במקום, בזמן או בתקציב; וכיצד משתנים תפקידי הצופה, האמן/ית והאוצר/ת כאשר המדיום הוא רשת? כאן נרשמת כמעט “הכרעת נגישות”: גם מבקרים/ות ושוחרי אמנות, גם אמנים/ות ואוצרים/ות המבקשים להיות חלק מאירוע אמנות גדול – נכנסים בדלת פתוחה יחסית, בלי לוותר על רף אוצרותי. במקביל, The Wrong מחדדת גבולות דקים בשדה: הצבה של עבודה פיזית במרחב דיגיטלי מול עבודה דיגיטלית בחלל פיזי; השוק של עבודות נט־ארט, קוד ומדיה חדשה; והאופן שבו ארכיון, זיכרון והפצה מתנהלים מחוץ לקירות המוזיאון. רק למען מרחב הפרשנות הזה – שבו ההגדרות מתעדכנות בזמן אמת – ראוי היה להקים את הביאנלה הזו, וכדאי להשתתף ולצפות בשפע הביתנים שהיא מרכזת.

מה יוצא מזה עכשיו? בעיני, The Wrong מציעה רגע של איפוס: הזדמנות לראות שנגישות ואיכות אינן סותרות אלא מרכיבות יחד מודל תצוגה ריאליסטי לעידן שלנו. עבור קהל מקצועי בישראל – אמנים/ות, אוצרים/ות, מוסדות ואקדמיה – זו הזמנה לשים לב, לעקוב וללמוד מהשנה הנוכחית לקראת הביאנלה שתגיע בעוד כשנתיים: לבנות המשכיות, לא רק “להיות שם”, להפוך פרויקטים נקודתיים לציר תוכני ולמצוא דרכים חכמות שבהן המסך והחלל מדברים זה עם זה ללא היררכיה. עבורי, כאמנית־אוצרת־עולה, זו גם עדות אישית: יש כאן מקום נגיש באמת, בעל רף מקצועי גבוה, שמאפשר לנו לא רק להיכנס – אלא להשתייך.