אירוע הצילום השנתי בארל לשנת 2025 (Les Rencontres d’Arles) מבליט שני כיוונים מרכזיים בתולדות המדיום: עבר של מבט החוצה אל העולם, והווה שמבקש מבט פנימה אל העצמי. זה לא קו אוצרותי מוצהר של הפסטיבל, אלא תצפית שמתחדדת ככל שנעים בין האולמות: מתח עקבי בין החוץ לפנים, שנוכח כמעט בכל חלל. השנה, יותר מתמיד, התערוכות מדגישות כיצד השתנתה נקודת המבט של הצילום: מתיעוד המציאות החיצונית אל חשיפה של החיים הפרטיים.
כמה דוגמאות בולטות. בתערוכת הרטרוספקטיבה הגדולה של הצלם לואי סטטנר (Louis Stettner, 1922–2016), מתבהר היטב עד כמה צלמי המאה ה־20 היו “אנשי רחוב”: קצב ניו יורקי, המרצפות הרטובות של פריז, המפגשים החד פעמיים עם אנשים זרים. זהו צילום שנולד מהתבוננות בעולם ומהתנועה בתוך המרחב הציבורי.
Louis Stettner, Demonstration for United Farm Workers, New York, circa 1975. Courtesy of the Louis Stettner Estate.
Louis Stettner, Penn Station, New York, 1958. Courtesy of the Louis Stettner Estate.
באופן דומה, התערוכה המקיפה והמרגשת של לֶטיציה בטליה (Letizia Battaglia, 1935–2022) מחזירה אותנו לתקופה שבה הצילום היה כלי עיתונאי נוקב. תיעוד המאפיה הסיציליאנית, הרחובות של פאלרמו (איטליה), הדרמה הפוליטית של המאבק במאפיה, האלימות והמתחים החברתיים – כולם הופכים לאובייקט של חקירה.
Letizia Battaglia, Judge Roberto Scarpinato with his escort on the roof of the courthouse, Palermo, 1998. Courtesy of Archivio Letizia Battaglia.
Letizia Battaglia, Giorgio Boris Giuliano, head of the Mobile Squad, at the scene of a murder, Piazza del Carmine, Palermo, 1978. Courtesy of Archivio Letizia Battaglia.
עבודותיו של קיקוג’י קאוואדה (Kikuji Kawada, יליד 1933), מהצלמים היפנים החשובים של המאה ה־20, מביטות החוצה, ועוסקות בזיכרון הטראומטי של יפן אחרי מלחמת העולם השנייה. קאוואדה משתמש בדימויים מופשטים, כתמים, סימנים וארכיונים צילומיים כדי לחשוף את מה שנותר בהווה מן ההפצצות, מהעבר הלאומי ומהמיתולוגיות שהמדינה בנתה סביבן. זהו מבט החוצה אל ההיסטוריה והחברה, ניסיון לפענח את הסדקים שהותיר העבר בתרבות היפנית.
אל הדפוס הזה מצטרף השנה גם שיחזור תערוכתה האיקונית של ברניס אבוט (Berenice Abbott, 1898–1991 ,“Route 1, U.S.A”), מסע מצולם לאורך כביש 1 בארצות הברית, שתיעד בשנות ה־50 את החוויה האמריקאית. תחנות דלק, שלטים, עיירות ונופים מתחדשים. זוהי תזכורת חדה לעידן שבו המצלמה שימשה כחלון אל אמריקה המשתנה, כלי של מסע, גילוי ורישום חברתי (אוהד דווקא).
Berenice Abbott, Post Office, East Machias, Maine, 1954. Courtesy of the Estate of Ronald Kurtz / Berenice Abbott Archive / The Image Centre.
Berenice Abbott, Roadside Diner, New Jersey, 1954. Courtesy of the Estate of Ronald Kurtz / Berenice Abbott Archive / The Image Centre.
לצד תצלומיה ההיסטוריים של אבוט מוצגות בתערוכה גם עבודותיהן של שתי צלמות עכשוויות: אנה פוקס (Anna Fox) וקארן קנור (Karen Knorr), כהחלטה אוצרותית שמבקשת לייצר דיאלוג בין תקופות. פוקס וקנור חוזרות לאותו ציר תנועה היום, אך מביאות מבט עכשווי, מודע ומורכב יותר. ההצבה המשותפת מדגישה את השינוי שחל בצילום מסע ותיעוד: מההתבוננות הרחבה והחוקרת של אמצע המאה ה־20 אל פרשנויות עדכניות שבוחנות זהות, תרבות וייצוג מנקודת מבט אישית יותר.
Anna Fox and Karen Knorr, Balsam Valley, 2023. Courtesy of the artists / Centre for British Photography / Galerie Les filles du calvaire.
Anna Fox and Karen Knorr, Lobster Shack, Islamorada, 2016.Courtesy of the artists / Centre for British Photography / Galerie Les filles du calvaire.
אל שורת התערוכות המביטות החוצה מצטרפת גם “Retratistas do Morro”, תערוכה ברזילאית רחבת היקף שמרחיבה את מושג הראייה התיעודית. הפרויקט, שנוצר ב־2015 בידי האמן והחוקר גילרמה קונה, מבוסס על ארכיון ענק של כ־250,000 תצלומים שצילמו ז’ואאו מנדס ואפונסו פימנטה, שני צלמים שפעלו בפאבלות של העיר בלו הוריזונטה משנות ה־70 והלאה. במשך עשרות שנים תיעדו השניים את חיי היום יום של קהילת סרה: טקסים, אירועים, פורטרטים משפחתיים ורגעים יומיומיים. זהו מבט חוצה קהילה, אך כזה שנולד מבפנים, מאנשים שמצלמים את סביבתם לא כזרים אלא כחלק מהמרקם המקומי. התערוכה חושפת היסטוריה חברתית שלא תמיד נכתבת, ומחזירה למרכז את סיפוריהן של אוכלוסיות שנדחקו לשוליים בעזרת צלמים מתוך הקהילה, שמתעדים את העולם שסביבם כצלמים תיעודיים ולא כמי שמצלמים רק את חייהם האישיים.
João Mendes / Retratistas do Morro. João Cardoso dos Santos, Belo Horizonte, MG, 1970. Courtesy of the artist
Afonso Pimenta / Retratistas do Morro. Elana dos Santos, Black Soul Dance d’Italiana, Belo Horizonte, MG, 1985. Courtesy of the artist.
מבין התערוכות העכשוויות, היחידה שממשיכה את אותה התבוננות החוצה היא “On Country: Photography from Australia”, המציגה עבודות של יוצרים ילידיים ואוסטרלים אחרים העוסקים בקשר לאדמה, לנוף ולזהות מקומית. גם כאן, המבט מופנה כלפי מרחב חיצוני ולא כלפי פנים.
Adam Ferguson, Dwayne John, off-siding a commercial kangaroo shooter, Adnyamathanha Country, Plumbago Station, South Australia, Big Sky series, 2023. Courtesy of the artist.
Tony Albert (Kuku Yalanji), David Charles Collins and Kieran Lawson. Warakurna Superheroes #1, Warakurna Superheroes series, 2017. Courtesy of the artists / Sullivan+Strumpf.
אך לצד כל אלו בולטת השנה מגמה הפוכה: צילום שמחזיר את המבט פנימה, שמבקש להבין את המצולם מתוך קרבה, אינטימיות ופגיעוּת. סדרתה של דיאנה מרקוסיאן (Diana Markosian), העוקבת אחר מערכת יחסים אישית עם אביה, מדגימה היטב צילום שנולד מהשבר, מהזיכרון ומהניסיון לחבר בין הזמן שעבר למי שהיא היום. סדרת הצילומים עוסקת ביחסים בין מרקוסיאן לבין אביה שממנו נפרדה בילדותה. היא חוזרת לזיכרונות, לרגעים חסרים ולמקומות מעברם, ומשלבת בין תיעוד לשחזורים מבוימים כדי להבין מה נשאר מהקשר הזה. זהו מבט פנימי, אישי ופגיע, צילום שמנסה לאחות סיפור משפחתי שנשבר.
Diana Markosian. My Father’s Reflection, Father series, 2014-2024. Courtesy of the artist.
Diana Markosian. Mornings with You, Father series, 2014-2024. Courtesy of the artis
באותו מרחב רגשי פועלת גם התערוכה של אריקה לנארד ((Erica Lennard, “Women, Sisters”, סיפור אינטימי על שתי אחיות המורכב מאלבומים משפחתיים, יומנים מצולמים ומכתבים. כאן אין כמעט “עולם חיצוני”: אין נוף, אין עיר, אין היסטוריה רחבה. הצילום כולו מתכנס אל תוך מרחב משפחתי סגור, אל קשר שמתקיים בין לבטים ורגשות.
Erica Lennard. Elizabeth, California, Spring 1970. Courtesy of Erica Lennard / La Galerie Rouge.
Erica Lennard. Elizabeth, Neauphle-le-Château, Autumn 1972. Courtesy of Erica Lennard / La Galerie Rouge.
גם עבודותיו של הצלם יליד ראוניון (אי צרפתי באוקיינוס ההודי) ברנדון גרקארה (Brandon Gercara), בתערוכה “Magma in the Ocean”, מוסיפות רובד חשוב למבט פנימה. גרקארה משתמש בנוף הגעשי של האי שממנו בא – אדמה שחורה, סלעים, לועות הרי געש – כדי לבחון את זהותו הקווירית ואת תחושת השייכות שלו. בצילומים ובפרפורמנס מצולם הוא מציב את גופו ממש בתוך הנוף, לא כמתבונן מהצד אלא כחלק מהמרחב. כך החוץ והפנים מתערבבים: ההיסטוריה הקולוניאלית של האי, הנוף הבראשיתי, והחוויה האישית שלו. אצלו המצלמה היא לא כלי תיעודי אלא דרך לחשוף את עצמו ולכתוב מחדש את סיפור הזהות שלו דרך המקום שממנו הוא הגיע.
Brandon Gercara. Joseph 83, Conversations series, 2019. Courtesy of the artist.
Brandon Gercara. Lip Sync of Thought, video still, 2020. Courtesy of the artist.
תערוכות נוספות, כמו “In Praise of Anonymous Photography”, מחזקות את מגמת המבט הפנימי באמצעות דימויים יומניים, ביתיים, חסרי יומרה כביכול, צילום שאינו יוצא למסע חיצוני אלא מבקש לחשוף את מה שקורה בתוך החדר, בתוך המשפחה, בתוך הנפש.
במבט רחב, ארל 2025 מציג שני קטבים ברורים: פעם הצלם יצא אל הרחוב, אל מדינות אחרות, אל מרחבים חברתיים ופוליטיים; היום המצלמה מופנית פנימה – אל הגוף, אל הזיכרון, אל מערכות היחסים שמעצבות אותנו. במובן הזה, הפסטיבל אינו רק תערוכת צילום אלא עדות חיה לשינוי עמוק במדיום. הצילום כבר לא רק מתעד את העולם; הוא חושף אותנו.
נאן גולדין: תנועה ייחודית מהפנים אל החוץ
בתוך שני הקטבים האלה פועלת נאן גולדין. במפת הצילום שמשרטט הפסטיבל השנה, נאן גולדין ניצבת כדמות שאי אפשר להשוות לאחרים. גולדין אינה “חלק מדור” אלא יוצרת יחידאית, בעלת מסלול אישי שמגדיר את עצמו מחדש לאורך השנים. בצעירותה, גולדין הייתה מזוהה ללא עוררין עם מבט פנימה: תיעוד אינטימי של חייה, של חבריה הקרובים, של מערכות יחסים ופגיעוּת. הצילום שלה היה יומן רגשי, כמעט עולם סגור, שבו הסיפור מתרחש בין ארבעה כתלים ובתוך מעגל חברתי מצומצם.
Nan Goldin. Young Love, 2024. Courtesy of the artist / Gagosian.
Nan Goldin. Hands, 2024. Courtesy of the artist / Gagosian.
אולם התערוכה החדשה שלה בארל השנה מציעה תנועה מפתיעה: מבט החוצה. גולדין מציגה הקבלות בין דיוקנאות המצולמים הקרובים לה לבין דמויות מן המיתולוגיה היוונית. החוויות האישיות שלה מתרחבות אל שפה אוניברסלית; החברים הופכים לדמויות מיתיות, והיום יום מקבל ממד על זמני. זהו לא שינוי סגנוני “של תקופה” אלא מהלך אישי עמוק: גולדין לא זונחת את האינטימיות, אלא פותחת אותה אל עולם רחב יותר. הרגעים הפרטיים ממשיכים להיות המרכז, אבל הם נטענים במשמעויות שלא נובעות רק מהסיפור הביוגרפי. בארל 2025 גולדין מראה שהמבט הפנימי שלה, זה שהגדיר אותה, יכול להפוך לחלון אל סיפורים רחבים יותר, בלי לאבד את הכנות או את הקרבה שתמיד אפיינו את עבודתה.
