פריחת מוחות 63 – מעיין שחר

גיל: 37.

מצב משפחתי: בזוגיות +1.

איפה גדלת: חיפה.

השכלה: תואר ראשון ושני בבצלאל, כולל סמסטר ב־SFAI סן פרנסיסקו.

כמה שנים כבר בחו”ל: שנתיים וחצי.

תחומי עיסוק/מחקר: רישום, פיסול, מיצב.

אמן/ית שאת מעריכה במיוחד: כשנסעתי ב־2015 לחילופי סטודנטים בסן פרנסיסקו, ביקרתי בלוס אנג’לס כדי לראות את הרטרוספקטיבה של פייר הויג (Huyghe) ב־LACMA ונשמטה לי הלסת. אז עוד לא הכרתי אותו מספיק, והמפגש עם העבודות שלו שינה לי את התפיסה לגבי מיצבים ואופני תצוגה. אני מאוד מעריכה אותו ואת האופן שבו הוא יוצר עבודות משך – סביבות שהן סוג של אירוע שמגלם בתוכו כל כך הרבה חיים.

מעיין שחר, מראה הצבה מתוך “אישונים מתרחבים בחושך”, צילום: טל ניסים, 2022

ספרי על האמנות שלך: במרכז העשייה שלי נמצאת מאז ומתמיד חקירה מתמשכת של חומרים, חפצים ורגעים יומיומיים השייכים למרחב הביתי והאורבני. דרך משחק ושיבוש הפונקציונליות שלהם, אני מנסה לחשוף נקודת מבט חדשה — שמתבוננת בדברים כאילו זו הפעם הראשונה, ומעניקה להם שכבת משמעות נוספת. רדי־מייד עבורי הוא סוג של מילון אינסופי, שבאמצעותו אני יוצרת תחבירים חדשים. כל חפץ נושא איתו מטען תרבותי, אישי ואסוציאטיבי, שאני מאמצת ובו בזמן מנסה לשנות. כך נולדות הכלאות היברידיות שמייצרות חוויה של זרות בתוך המוכר, ושפה ויזואלית שיש בה אבסורד עם קריצה. האופן שבו אני עובדת הוא רפטטיבי מטבעו, וגם העבודות עצמן מתגבשות בדרך כלל מתוך הרכבה של יחידות רבות שיוצרות את השלם.

על מה את עובדת עכשיו? במהלך התקופה שבה אני מטיילת־נודדת, ארגנתי לי סטודיו נייד ומינימליסטי שזז איתי ממקום למקום. אני עובדת בעיקר בלילה ובקנה מידה קטן ואינטימי. החיים שאני מנהלת כוללים חינוך ביתי, שדורש ממני את רוב שעות היום, ומשהו במגבלות האלה מייצר התכנסות שמאפשרת לי לצלול לפעולת רישום או מסגור רפטטיבית. במהלך היום אני יוצאת לספוג את החוץ, וכשאני נתקלת בהתרחשות או חפץ שתופס את תשומת ליבי אני מצלמת אותו. כך הוא נכנס לארכיון שנמצא בטלפון והופך לחומר גלם שאיתו אני עובדת. בהמשך אני מתייחסת לכל צילום כמעט כמו לרדימייד: מעבדת אותו ומוסיפה לו שכבת משמעות משלי. הרישומים נוצרים בשילוב של דיו שחור וגרפיט, ולאחרונה התחלתי גם סדרה חדשה באקריליק שחור ופחם לבן. ביחד הם מרכיבים מעין יומן מסע או מפה ויזואלית אישית. הקושי לשמור על הרישומים במזוודות, בשילוב קטלני עם הפסלת שבי שחיפשה עוד אפשרויות פעולה, הוביל אותי למסגר את העבודות בעצמי. כך התחלתי לחתוך זכוכיות אצל כל מיני זגגים, בכל מיני חורים ושפות, ורק הגוגל טרנסלייט הצליח לגשר בינינו. בסופו של דבר הגעתי לטכניקה שפיתחתי לאורך הזמן – מסגור בהלחמה רכה בעבודת יד, שמקורה בעולמות הוויטראז’. הטכניקה הזו השלימה את החסך הפיסולי שהיה לי ויצרה אובייקט שלם. כל יחידה כזאת היא כמו קפסולה של זמן ומקום, והשילוב בין ההלחמה והצורות החופשיות הופך אותה למעין קמע או תכשיט. אלו עבודות קרובות לליבי שעדיין לא יצא לי להציג, ואני רואה בהן תמצית של הרבה ממה שעשיתי בקנה מידה גדול.

מעיין שחר, “רוח סוסים”, 17.5×17.5 ס”מ, 2025

מעיין שחר, פרט מתוך “רוח סוסים”, 2025

איך את מתפרנסת או ממה את חיה? בארץ התפרנסתי בעיקר מהוראה ומענקים. מאז שיצאתי לדרכים התחלתי לשים דגש על מכירה של עבודות. קנה המידה הקטן יעיל מאוד, אני שולחת בדואר וגם מפרסמת לקראת הביקורים בארץ.

למה את גרה איפה שאת גרה? אני גרה כרגע בקיוטו. באופן רחב יותר, אני זזה עם בן זוגי והבן שלנו בין מדינות וערים שונות. כשגרנו בארץ הגענו בשלב כלשהו לצומת בין מעברי דירה, נולד לנו ילד והחלטנו לעזוב הכל ולנסוע לתקופה. שנינו אוהבים שינויים והרגשנו שזה תזמון טוב והזדמנות שלא תחזור. התחלנו באירופה ואחרי חודשיים וחצי עברנו למזרח. ברוב המקומות אנחנו עוצרים ומתיישבים לכמה חודשים. זו בחירה שאנחנו עושים בכל פעם מחדש, והיא עדיין מתאפשרת כל עוד הבן שלנו קטן ויש בנו את התשוקה לספוג עוד תרבויות, מקומות ומפגשים. אני מניחה שלנדודים האלה יש דד־ליין לא רחוק, שבו נחליט להתיישב במקום אחד.

ברמה האישית, ככל שהזמן בדרכים מצטבר, אני מבינה שאני מקיימת הלכה למעשה את אחת מהשאיפות בפרקטיקה האמנותית שלי – להתבונן בחפצים ובתופעות כמו תיירת שפוגשת אותם לראשונה ונדהמת. אני מביטה בסביבות שאליהן אני מגיעה מתוך סקרנות עמוקה, סופגת את היומיום הזר ואת המגוון התרבותי שמשתנה. כשאני יוצאת מהבית אני מרגישה שאני צופה בסרט ארוך שחולף מול עיניי, ויש לי הזדמנות להרהר בו ולפגוש את עצמי כל פעם קצת אחרת.

מעיין שחר, “כד סיני 1”, 22×22 ס”מ, 2024

איך את חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך שם? נסעתי בדיוק חודש ושבוע לפני השבעה באוקטובר, כך שהחוויה שלי קשורה באופן הדוק לאירועים שהתרחשו מאז. אני נעה על הציר שבין הרצון להגן על הזהות שלי לבין הבקשה הפנימית לשאול את כל השאלות שעולות לנוכח המרחק והפרספקטיבה שנפתחת. אני עדיין בודקת ביני לביני איך אני חווה את זה, והתשובה משתנה כל הזמן. גם ההקשר הגאוגרפי משפיע על החוויה – עברנו מטיול באירופה לטיול במזרח, והביקורת במערב שונה מאוד מזו שבמזרח.

מי החברים.ות שלך שם? יש את החברים שאני פוגשת בכל מקום שאליו אני מגיעה, ולרוב אלו קשרים זמניים. לאורך הדרך נוצרו גם כמה קשרים עמוקים יותר עם משפחות שנמצאות בסטטוס דומה לשלנו, וגם אם כרגע כל אחד במקום אחר בעולם, הדרך דומה והקשר מחזיק גם מרחוק. כמובן שהחברויות הקרובות מהבית מתוחזקות ומחזיקות, למרות האתגרים.

האם את חושבת לחזור בעתיד לישראל? האמת היא שמעולם לא החלטתי שאני עוזבת, אבל זה הפך לאירוע מתגלגל. נסענו ב־1.9.23 לטיול של חודשיים ואז האירועים שינו הכל וגם את הבחירות שלנו. מאז כבר הגענו לביקורים, אבל לא חזרנו. אנחנו מטיילים כל עוד אנחנו יכולים, משתדלים לחשוב רק חודשיים־שלושה קדימה ולא מעבר לזה. אני מאוד מתחברת לדרך הזאת שמשאירה אותי בכאן ועכשיו. החיים בתנועה והתדירות שבה אני נחשפת לצורות חיים ותרבויות שונות, מכניסה לחיים שלי פרספקטיבה, מינימליזם וצניעות. למרות כל אלה, לאורך זמן זה גם מתיש ואני מניחה שבשלב מסוים השאלה על מקום שאפשר להתיישב בו תעלה מחדש, ואז גם תגיע השאלה לגבי ישראל.

באיזו מידה את מרגישה שהלימודים והחיים בחו”ל תרמו להתפתחותך המקצועית? זה תהליך מאוד אישי. כשגרתי בארץ תחזקתי סטודיו של 35 מ”ר, מלא בכלים, חומרים ועבודות. היום אני מטיילת עם סטודיו נייד שנכנס כולו לטרולי. זה סוג של ניסוי בשחרור, צמצום ותנועה ששינה מאוד את אופי העבודות שלי שהפכו לקטנות ואינטימיות – בניגוד לפיסול ולמיצבים גדולי הממדים שיצרתי לפני כן. השינוי הזה מאפשר לי להתבונן מחדש על כל מה שעשיתי ולזקק את הדי.אן.איי של היצירה שלי. לצד זה, עזבתי בתקופה של תנופה גדולה, וההפסקה שנוצרה עצרה את כל מה שקשור לתצוגה. בינתיים, אני רואה בתקופה הזו סוג של רזידנסי עצמאי שמתמקד בהתכנסות, ואני סקרנית לאן היא עוד תיקח אותי.

מעיין שחר, סטילס מתוך הוידאו “מסע אל לב ים”, צילום: רום ברנע, 2021

ספרי בקצרה על אחד הפרויקטים שלך: אחת העבודות שמלווה אותי בשנתיים האחרונות היא “מסע אל לב ים” (2021), שהצגתי לראשונה בביאנלה לאמנות בלרנקה, קפריסין. זו עבודת וידאו המתעדת את מסעו של פסל דמוי שטיח שנפרס לגודל של 6.50X3.50 מטר ונוצר מכ־5,000 מצופים שנפרמו מרשתות דייגים ונשזרו מחדש. הציפה שלו על המים מבקשת לערער את ייצוגה של קרקע יציבה ומוכרת, ולבחון אותה מחדש בתוך ים עמוק, מסתורי וזר, במקום שבו המוגדר והפנטסטי נפגשים. היום אני רואה בעבודה הזו מעין סנונית שבישרה את מה שהגיע לאחר מכן: תוצר חזותי שנוגע בשאלות של עקירה ונדידה, ושבאופן אישי מסמל את המסע שלי בתוך מרחב של מפגש בין תרבויות וחיפוש אחר תחושת בית.

האם משהו השתנה בך ובחוויית החיים שלך פה בעקבות השבעה באוקטובר? זו שאלה שהתשובה עליה כנראה תתבהר לאורך הזמן, כי עדיין לא עיכלתי הרבה מהאירועים שקרו. מה שבטוח הוא שמשהו בתמימות שלי נסדק עמוקות. הצנעת הזהות, שאני נזקקת לה לעיתים, כואבת לי מאוד.

מה תכתבי בגלויה הביתה? מתגעגעת.

משהו נוסף שאת רוצה להגיד לנו? תודה על השאלות שעזרו לי לנסח תובנות גם עבור עצמי.

לאתר של מעיין שחר לחצו כאן.

אינסטגרם: maayanshahar@