הגוף בציוריו של אבו רביע לעולם אינו אובייקט של תיאור אנטומי או אידיאל ייצוגי. מדובר בגוף שהוא קודם כל שדה של התרחשות – רגשית, תרבותית, קיומית. לעיתים הוא דמות גברית חרבה, ולעיתים חיה מרוסקת, ולעיתים רק עקבות של מגע – אבל תמיד הוא רישום של פצע, של היעדר. הגוף נבנה מתוך חומר שמתנגד לו: צבע שנשבר, קו שנחתך, שטח שמסרב להכיל. ציוריו של אבו רביע אינם רק מציעים פרשנות חדשה לדמות, אלא שואלים כיצד בכלל אפשר עדיין לצייר גוף בעולם שטעון בכל כך הרבה שכבות של סכסוך, של תודעה, של ניכור. הגופים הללו לעיתים נראים כאילו נוצרו לא מכחול אלא ממגע של רוח – או ככתם שנשאר לאחר שהגוף עבר. הם אינם עומדים אלא שוהים, מחכים להתפרש מחדש.
הציור אצל אבו רביע אינו רק פעולה של תיאור – אלא פעולה של זמן. כל קו נושא עמו היסטוריה של תנועה: היכן היד רעדה, מתי נעצר המכחול, איפה הפחם נלחץ אל הנייר. זוהי פעולה שמותירה עקבות – לא של מה שנראה, אלא של מה שהורגש. במובן הזה, ציוריו הם זיכרון – אך לאו דווקא של דבר מוגדר, אלא של מצב תודעתי, של תחושת עור, של ניחוח של תנועה. ולעיתים – דווקא משום כך – הם גם מבט לעתיד. כי כאשר הדימוי נשמט, והרקע מסרב להתייצב, נפתח פתח: לאפשרות של משהו חדש, אחר, לא מגובש. הציור מתפקד לא כסיכום, אלא כהזמנה. לא תיעוד של עבר – אלא רישום פתוח של הרוח שעוד לא מצאה את צורתה. לכן גם הצופים אינם מתבקשים לפענח, אלא להישאר. לשהות. להיות חלק מהרישום.
בשיר אבו רביע, דילוג שקוף, 150 × 170 ס”מ, שמן על בד, 2009, צילום: דניאל חנוך
לציור יש גם קול. זו אינה מטאפורה בלבד – זוהי איכות פיזית כמעט. המכחול נוגע בבד לא רק כי הוא מצייר, אלא כי הוא משמיע. הפעולה הגופנית של הרישום – הלחיצה, השחרור, השריטה – מתפקדת כמו מקצב. לעיתים זהו רחש חרישי, ולעיתים צרימה – אך תמיד יש בו מוזיקליות שמקורה בקצב פנימי, ברגש מתוח. חבריו העידו כי “אהבנו לצייר לידו כי המכחול שלו השמיע צליל. הוא נגע בבד כמו מי שמבין את הזמן שיש לו במדבר, והולך בצעדים מדודים, שקטים, אך מלאי משמעות”. הציור הופך כך למעשה של הקשבה: לא רק למראות, אלא לפעימה. זו אמנות שמתפקדת כמו מוזיקה של שבר – לא מלודיה, אלא ניגון של סדק.
בתוך מכלול עבודותיו תזוזה מתכתית (2007) מהווה דוגמה מרתקת לאופן שבו חומר, תנועה וזיכרון נטמעים זה בזה. אף שהציור נותר מופשט ברובו, ניתן לחוש בו מאבק פנימי בין כוחות – קווים קצרים, חדים, צבעים כבדים שנדמים כמנסים לפרוץ מתוך עצמם. המתכת שבכותרת אינה מופיעה כצורה אלא כתחושה – כמקצב מכני שמתנגש עם התשוקה האורגנית של הצבע. זהו ציור שגופו רוטט. הפנים נעדרות, אך המתח כמעט גופני. התזוזה בו איננה פיזית – אלא נפשית, כמו רישום של תנועה פנימית שמבקשת להתבטא אך נבלמת. כך נוצר ציור שהוא בעת ובעונה אחת מאופק וסוער, תעשייתי ואינטימי, פעימה של זהות שמנסה להתגבש בתוך עולם של חומרים קרים.
בשיר אבו רביע, צו הריסה, שמן על בד, 80 × 70ס”מ, 2003, צילום: דניאל חנוך
בציור החיים עץ (2012) אבו רביע בוחר בדימוי ראשוני וטעון – עץ. אך העץ כאן אינו עץ נוף או תיאור ביולוגי; הוא גזע רגשי, שורש של תחושה. קווי הציור אינם מתארים את הענפים – אלא את הסתעפות המחשבה, את התנועה הפנימית של תודעה שמחפשת אחיזה. צבעים חומים, ירוקים מעורפלים ונגיעות כחול מעידים על ניסיון לעגן את החוויה, אך השורשים נראים כתלושים. במקום צמיחה – יש השתרשות שאינה מתקיימת, כאילו האדמה עצמה דוחה את הדימוי. העץ בציורו של אבו רביע הוא גם חיים וגם מה שמחזיק את החיים כשהם נשמטים. הוא סמל לא דרך המטען התרבותי, אלא דרך הפירוק האישי. שוב – הדימוי אינו נוכח כשלם, אלא כרמז, כרישום שמתעקש לשאת בתוכו שאלה על שייכות, בית, זמן.
יונה צהובה (2008) נראית ממבט ראשון כחריגה – דימוי שנושא עמו הבטחה של שלווה, רוך, אולי אפילו פיוס. אך ככל שמתבוננים, מתברר שהשלווה הזאת מופרעת מבפנים. הצהוב איננו רק צבע של אור – אלא גם של סכנה, של דריכות. הרקע משתנה, נמתח, כמעט מחסל את נוכחות הציפור. בניגוד לתפיסה המקובלת של היונה כסמל לשלום, כאן היא נראית כמי שנאבקת לשרוד את עצמה. גופה מרחף, אך כנפיה כבדות. גם כאן אבו רביע אינו מתמסר לדימוי כפי שהוא, אלא מטיל בו ספק, מרוקן אותו מהפשטות הסמלית שלו, ומטעין אותו בשכבות של חוסר ודאות. הציור שואל לא מהי יונה – אלא מהו הגעגוע לשלווה. ומה קורה כשהגעגוע הזה פוגש קרקע סדוקה.
בשיר אבו רביע, יונה צהובה, שמן על בד, 150×170 ס”מ, 2008, צילום: דניאל חנוך
הטבע בציוריו של אבו רביע איננו טבע אידילי, אלא טבע פצוע, מפוצל, טעון בהיסטוריה רגשית. בין אם מדובר בעץ, בסוס, בחיה נודדת או ביונה חמקמקה – הדימויים ה”טבעיים” אינם מייצגים שלווה או חיבור קמאי, אלא מבטאים מצב פנימי. הם אינם מה שנמצא “שם”, אלא מה שמתרחש “כאן” – בתוך הגוף, בתוך הזיכרון, בתוך הרטט של היד שמציירת. הנטייה לבעלי חיים, לצמחים, לנוף – היא במידה רבה ניסיון לרשום את הבלתי ניתן לרישום. העץ אינו רק עץ, אלא געגוע לשורש. הסוס אינו רק סוס, אלא תודעה גופנית מתוחה. היונה אינה מסמנת שלום, אלא את השבר שהוא מותירה אחריה. אבו רביע משתמש בטבע לא כדי לברוח מן האנושי – אלא כדי לדבר אותו במונחים שקטים יותר, ראשוניים יותר, כואבים יותר. זוהי שפה שמעדיפה את הקו הרועד על פני הצעקה.
בציוריו של בשיר אבו רביע מתקיימת פעולה עקבית של הקשבה. לא להיגיון התמונה, אלא לפעימה שמתחת לפני השטח. כל יצירה שלו מבקשת לא לתאר אלא לרשום, לא לנסח אלא לשהות, לא להסביר אלא לגעת. הגוף בציוריו הוא שדה רגיש, שבור, גופני ורוחני גם יחד. הזמן – אינו קווי, אלא נפתח ומתכווץ ברגע של מגע. הציור שקט אך מדבר, נוגע אך גם מושך את ידו. הדימויים – חיה, עץ, ציפור, סוס – אינם משיבים את עצמם, אלא תמיד נסוגים, תמיד נשמטים מעט. גם כשהציור נעשה הפשטה, גם כשאין דמות, אין סיפור – נותרת הרוח. מתוך המדבר, מתוך הדממה, מתוך הקו הלא־גמור, נולדת אתיקה של מבט: לראות את מה שאינו מוצג, לשמוע את מה שאינו נאמר, ולשהות עם מה שאינו פתור. זוהי אמנות שאינה מבקשת אחיזה – אלא מאפשרת נוכחות. כל ציור של אבו רביע הוא מעשה של הקשבה. לרוח.
בשיר אבו-רביע בסטודיו שלו, 2024, צילום: קארל קודלין
*
רים ע’נאיים היא משוררת פלסטינית, מתרגמת, מבקרת וחוקרת ספרות. ילידת ג’לג’וליה, בת 39, ובעלת דוקטורט בתיאטרון. עד כה פרסמה שתי אסופות שירה: מאג – חיי גלות ו-נבואות: דיוקן עצמי. לצד זאת, תרגמה לערבית שירה אמריקאית ויצירות פרוזה של ג’יימס ג’ויס וצ’ארלס בוקובסקי. ע’נאיים עורכת את מדור הערבית בפרויקט “הסיפור הקצר”, כמו גם את כתב העת נגד: “בעד ספרות ערבית עכשווית,” המתפרסם בגרסה דו-לשונית יחד עם יוסי גרונובסקי, והיא פעילה גם באתרי ספרות ערביים נוספים.
*
“צל צבעוני” / בשיר אבו-רביע
אוצרות: לאה אביר
המרכז לאמנות עכשווית, ערד
נעילה: 6.12.25
