הגוף הוא קנה המידה

הגוף הוא הבית הראשון; הבית הוא הגוף המורחב. שניהם מלמדים אותנו את המידה של היות בעולם. הבית הוא הקנה־מידה הראשון של האדם לעולם. בו הוא לומד את היחסים בין גדול לקטן, בין רחב לצר, בין גבוה לנמוך. הגוף הוא הכלי הראשון למדוד את החלל […] כשאנו מטפסים במדרגות, גופנו נעשה סרגל של המאמץ; כשאנו יורדים, אנו מודדים את הרפיון. הבית מלמד אותנו למדוד את הקיום בתנועות של הגוף […] כל חדר נכתב בגוף. אין מדידה מדויקת יותר מן הצעדים שאנו עושים בו […] כל קו במרחב הביתי נושא את עקבות הגוף שחי בו: כאן מתרחשת מדידה שקטה, מדידה של חיים”. גסטון בשלאר, הפואטיקה של החלל.

אמה, רגל, זרת, אצבע, טפח, קומץ, חופן, חופניים…מידות אורך ונפח במקרא נקבעו על פי מידת חלקי הגוף. זאת לצד אופני מדידה אחרים כמטווחי קשת, כברת ארץ, מספר ימי הליכה, כלים וכלי מדידה. הגוף הוא קנה המידה הראשוני ליחסנו עם העולם ועל פיו מתעצבת תפישתנו את הסביבה: מה גבוה ומה נמוך, מה קרוב ומה רחוק. “תיקון המידות” או השאיפה אל עבר ה”מידות הטובות” הוא עיסוק מרכזי ביהדות לאורך הדורות ובעצם כמעט בכל דרך רוחנית; שאיפה אל עבר המידות הנכונות המעידות על שלמות נפשית, יושר, מוסריות ומצפון.

הפסלים והאובייקטים בתערוכה של לימור צרור, “המרחק בין כתף לכתף כשחיכיתי“, מכילים כלי מדידה שונים: סרגל, זווית, מצפן, מטר, פלס, משקולת. אולם לצד החיפוש אחר המידה האובייקטיבית, המדויקת והקבועה, נוכחים גם שיבושים והסתות. זווית שאינה בדיוק 90 מעלות, מטר שגולגל סביב עצמו, מצפן שאינו מראה את הצפון, פלס לא מפולס.

ההצבה מובילה לשיטוט בין העבודות ונקודת המבט משתנה. הצופה נע בין עבודות המושכות את המבט מעלה, אל הרצפה, אל עבודות שנמצאות בגובה העיניים, ולעיתים ההתרחשות מצויה מתחת לפסל. הגוף כולו הוא שותף פעיל בתערוכה זו, לא רק המבט.

לימור צרור, בין הזרתות, שעווה, אבני ציפחה, עץ, אלומיניום 20x20x100ס”מ, 2025, צילום: יפעת קירשנבאום ארן

החומרים שמהם עשויות העבודות בתערוכה הם ברובם חומרי בנייה: עץ, בטון, גבס, מתכת, אלומיניום, איטונג ושעווה. השעווה מכילה את הזיכרון הגופני של הטמפרטורה. במהלך היציקה היא מתחממת ומתקררת ויש בנראותה מפוטנציאל הנזילה וההתפרקות. היא שואפת אל ההתפשטות והגלישה אולם היא מרוסנת ומוגבלת, כמו עור עוטף השומר מפני התפרצותם של מהומת הגוף, כלי הדם והאיברים הפנימיים.

השעווה שקופה במקצת ומכילה פיגמנטים ורדרדים־אדמדמים. נוכחותה מעוררת תחושות גופניות המחממות את הפונקציונליות השכלתנית האופפת את החומרים האחרים. ברבות מהעבודות מייצר המפגש בין החומרים מתח עצור. לעיתים החומרים מלוטשים ולעיתים גסים וגולמיים, חלקם מהוקצעים ומשויפים ואחרים מכורסמים או שבורים.

על גבי משקוף עץ, המתכופף קלות בחלקו העליון כמרכין ראשו בעייפות, מסומן בעיפרון גובהה של האמנית לאורך השנים. זהו סימון מקובל בבתים רבים, בהם ניתן לראות על קיר או משקוף את סימני הגדילה של ילדי המשפחה. העבודה לא עוסקת רק במימד ההתגבהות אלא גם במימד הזמן, בזיכרון, בציפייה ובהזדקנות.

לימור צרור, מידה, איטונג, שעווה, גבס, 50x30x20ס”מ, 2025, צילום: יפעת קירשנבאום ארן

בעבודה אחרת, רגל בתנוחת כריעה חובקת גוש איטונג פצוע. המפגש בין איטונג מחוספס ופרוע לבין שעווה ורדרדה, חלקה ומבריקה מייצר חוויה חושנית, מושכת־דוחה. התנוחה המדומיינת של הגוף, הנמצא אולי בתנוחת תפילה או כניעה, מעיד על מאמץ או אי נוחות. כף הרגל הקטנה הנצמדת באצבעותיה לרצפה והברך הכפופה לפותות, כמנסות לכלוא ביניהן את האבן או אולי להחזיק מעמד כנגד כובד משקלה.

בעבודה הנקראת “מעלה” נראית כף יד קטנטנה כשל ילדה מצמידה לקיר סרגל זווית למתיחת קו אנכי ואופקי. היד המבצעת את פעולת המדידה בעצם נמדדת בעצמה. זווית הסרגל מותאמת במדויק לרווח שבין האגודל לאצבע המורה. כלי המדידה והגוף מותכים זה בזה ונעשים אורגניזם אחד, ונשאלת השאלה, האם האדם מודד או נמדד?

לימור צרור, מעלה, שעווה, עץ, גבס, אלומיניום, 27x23x2ס”מ, 2025, צילום: יפעת קירשנבאום ארן

בתקופת הרנסנס, הגדיר אלברטי את האמנות כחלון אל המציאות שתפקידו לייצג נאמנה את הטבע באמצעות פרופורציות מדויקות. האמן נדרש להתבוננות שיטתית ולשימוש בכלים כמו פרספקטיבה ופרופורציה. גם ויטרוביוס, בספרו “על אודות האדריכלות”, כתב על היחסים בין חלקי המבנה לבין גוף האדם. לימור צרור מתעכבת על שלב הפעולה. איננו יודעים מה מתכוונת היד לסמן, ריבוע, או אולי חלון? שני קווים נמתחים. בעוד האופקי נשכב, מתמסר למנוחה כנרדם, הזקוף, שאמור לחבר ארץ ושמיים, סוטה ויוצר אלכסון. האנך אינו אנך והאופקי אינו אופקי. אין לסמוך על המכשירים.

בעבודות אחרות משתנות הפרופורציות, וכמו ב”אליס בארץ הפלאות” נמתחים האיברים ומתארכים. יד שעווה משוקעת בגבס מתגבהת ונמשכת לעבר השמיים כקוראת לעזרה. יד נוספת, שאורכה כגובה בעלה של האמנית, תומכת במבנה שלא יקרוס ומסמלת מערכת יחסים.

לימור צרור, מה הייתי עושה בלעדיך, שעווה וטכניקה מעורבת, 196x100x10ס”מ, 2025, צילום: יפעת קירשנבאום ארן

לימור צרור, האדישות בין פה לפה, טכניקה מעורבת, 250x30x30ס”מ, 2025, צילום: יפעת קירשנבאום ארן

בפסל רצפה הנקרא “האדישות בין פה לפה”, ראש גדול נלחץ על ידי שני מוטות מתכת המוצמדים באחד מקצותיהם באמצעות בועת הפלס כעין קיקלופ, כניסיון נואש לאזן את המחשבות המנפחות את הראש.

כמעט בכל עבודה בתערוכה ניכר שמתנהל שיח בין שליטה וריסון לבין חריגה, פרימה או סטייה. קנה המידה גם הוא נשמט מידי הצופה. הוא מתכווץ ומתרחב, כפי שקורה במפגש עם אובייקט או חלל שנחרטו בזיכרון הילדות כעצומים, אך במפגש המחודש עמם נראים לפתע זעירים, כמעט ביתיים. נדמה כי העבודות מתרחשות בתוך מתח המעיד על הרצון למדוד, לשרטט, להגדיר, ובאותה נשימה לאפשר לסטייה לערער את המערכת כולה.
בספרו “ההשראה חוזרת לתיקונה” כותב פסח סלבוסקי: “התקן עצמך למידה הנכונה כדי להיכנס לתמונה שיצרת. ראה, שבתוך התמונה הרי זה יקום”.

*

“המרחק בין כתף לכתף כשחיכיתי” / לימור צרור

התערוכה הוצגה בגלריה מאיה