דפיציט

צהרי שבת מוקדמים. אני כותבת את המילים האלה בשעה שיש רוח חזקה בחוץ. פתאום, מתוך המחשבה, תשומת הלב התעוררה אל הרחש החזק שהרוח יוצרת בעלים, ואיזה זיהוי משונה, מפתיע, נוצר אצלי עם התערוכה ‘מקראה’ של אורנה קסטל. אני מקשיבה לאוושה החזקה של עלוות העצים, שנשמעת כמו גלי ים בעומק. לא מה שקרוב – מה שרחוק. זה לא חדל. אני מצויה בחדר, והחלון פתוח, והתריס בחציו, מקשיבה לזה וחושבת פתאום על יכולתו של דבר שבמהותו הוא אין-קול, להיווכח. ואני שואלת את עצמי מתי עוד מתרחש הדבר אצל העלים; אם רק ברוח. ונזכרת שיש עוד תנועה אחת, נשמעת, והיא הפוכה בכל ממד: תנועת הרמיסה. עלים חיים רוחשים ברוח או עלים מתים נרמסים תחת מסת גוף.

וכל זה מתגייס אצלי באופן כמעט הרמטי לעבודת הטקסט של קסטל. הרוח, ברגע חדור של תנועה, עושה טנרספורמציה באל-קולי. הגוף, ברגע חדור אחר של תנועה, עושה בו שוב, מעברו השני של המתרס.

רוח וגוף. שני היבטים מתעוררים מיד נוכח ‘מקראה’ של קסטל. כעשרים יחידות טקסט – משמעות – מתגל(מ)ות על מסך לבן הנוסע כלפי מעלה. משהו חגיגי. כמעט קרקסי. מופע מילים. ציר אנכי ואופקי, הגלומים תמיד במעשה הכתיבה/קריאה, קמים כאן לתחייה. הקואורדינטות משחקות זו בזו כחלק מהמהלך החומרי של הפעולה הזו של ‘מקראה’, כמו תוואי מפה שכל כמה שהוא מעמיק לסמן הוא מתרחק מהמושג. פתאום ברגע הזה, באופן מהמם, אפשר לתפוס מילה כאובייקט. השפה חומקת מהאובייקט ובד בבד, בעבודה הזו, המילים חוזרות להיות אובייקט. קשה לשבת בכיסא.

אורנה קסטל, מראה הצבה מתוך התערוכה, באדיבות גלריה גבעון

עכשיו, ששום דבר לא יכול להימחק ויש דפיציט, צריכים האמנים לקרוא תיגר על האמת על שתי פניה – זו העירומה שנסה מהבאר וזו שמכוסה בשמיכות, ולשוב לחפש את סיבת היותם הפרטית, התו של הבחירה ולא של הרצון (שהרי בחירה ורצון הפוכים)

ההבחנה הזו, בין בחירה לבין רצון, על המתח ביניהם, המופיעה ברגע אחד בתוך אחד הפרגמנטים, יכולה לספר משהו על שני הצירים. בחירה כעניין של ברירה, ומתוקף היותה כזו – תוצר של פרספקטיבה מחשבתית; אל מול הרצון, כדחף של הקרוב. התרחקות והתקרבות. ‘מקראה’ נעה בין הקטבים הללו.

השפה במהותה היא דפיציט; מחווה מרובת התפתלות לאין. חגיגת הריק. משהו הנעוץ שם לאלפיו ומתגלם מכוח התנועה היוצרת זיקות לאינסוף, אבל באופק – רגע המוות; המקום שבו משמעות המילה אבדה, כלתה, ולא נותר אלא הרחש הצורם של הרמיסה. ודווקא אז, שכשהמילה קרובה למוות – היא קמה לחיים.

רפי לביא, מראה הצבה מתוך התערוכה, באדיבות גלריה גבעון

‘מקראה’ מורכבת משתי קומות, בהתאם למבנה הגלריה. אבל אצל קסטל, שתי הקומות מופרדות גם ברמת המדיום. בקומת הקרקע מופיעים הציורים של רפי לביא, ובקומה למעלה מרצדת על גבי מסכים עבודת הטקסט. הציור נחווה בהרף עין של מבט – הטקסטים דורשים שהות של קריאה, ואם מתאפשר, גם הבנה. אחר כך אפשר לחשוב על סינתזה בין שתי הקומות. אפשר להתחיל לנסות לבאר את הטקסטים: טקסטים עשירים במונחים הלקוחים מהפסיכואנליזה הלאקאנינית המשמשים בערבוביה לוגית ואסוציאטיבית; טקסטים שכתובים באופן סוגסטיבי הצהרתי, כעין פרוגרמה פוליטית עכשווית. אבל הפרשנות או המובן שאפשר לקבל עשויים לחטוא לאפקט המצטבר של הטקסטים; לעודפות שכמעט גורמת למועקה בשטף הדיבור שלהם, במקצבם הסוער, בזעם הגלום בהם, ובאופן שבו הם מצליחים לחמוק ממובן. האפקט הזה מקרב אותם יותר ויותר לעבודות של לביא, כחוויה חזותית, חושית ואסתטית קודם כל, שלא ניתנת להמשגה שלמה. אולי המועקה של האי-מובן היא-היא האפקט שביקשה קסטל להעביר בטקסטים הנוקבים; לצאת חוצץ נגד כל מה שמאפיין את השיח והתרבות העכשוויים: הנהירה אחר מראות נרקיסיסטיות שמשיבות לצרכן את בבואתו באופן מובן-עד-כדי-שקיפות; מחמיא עד להקיא. בתרבות הנשלטת כולה בידי הזדהויות נרקיסיסטיות ששייכות לדימוי הגוף השלם מבקשת אורנה דווקא את ההתפרקות, הרמיסה, שקיימת בממד הממשי. וברקע המילים פועמים ייאוש וכעס מההווה, כמו הד שלא נאמר במפורש, אבל נשמע בחלל התהודה הפנימי. כמו רוח. הרצחנות של השנתיים האחרונות ניכרת בכל משפט. במובן הזה, יש בעבודת הטקסט הזו משהו שמזכיר את רוח התוכחה של נביאי התנ”ך, או את הזעם האלוהי שהוביל למבול, כאילו האנושות צריכה להתחיל מחדש. לחשוב אחרת איך אוהבים, איך צורכים, איך כותבים, איך משמשים בטכנולוגיה, וכן, גם איך מציירים; לא מתוך תשוקה למצוא את בבואתך באחר אלה מתוך הכרח לפלס שביל חיים בשדה של הממשי.

רפי לביא, ללא כותרת, אקריליק ועפרון על עץ, 125.5X122.5ס”מ, 1995, באדיבות גלריה גבעון

זאת תערוכה שזועקת, פוצעת וקוראת תיגר על כל מה שמוכר לנו, כי החטא הקדמון, כך נראה, הוא הכמיהה למוכר. ומתוך ההלם של הצופה נוכח הטקסטים צפים ועולים שוב ציוריו של לביא בקומה התחתונה, מהדהדים בחריפות את העשייה והיצירה בתוך ממד של אי ודאות מתמיד, שאפילו לא יודע מה הוא מחפש: משיכות מכחול; קשקושי עיפרון, יופי של לבן על דיקט; טקסט פרשני. בציורים של לביא מופיע לפרקים הכיתוב ‘ראש’. אופן ההופעה התלוש שלו מהדהד ראש כרות. כתב היד, האופן שבו הוא מגיח מתוך משיכות מכחול ושרבוטים, אומר שעדיין חי, חושב, פועל בעולם. הראש/המילה – נרמס תחת רגלנו.

האם אנחנו יכולים להתנהל בעולם כראשים כרותים חיים? מחזיקים קרוב את ההתפרקות בממשי ומתוכו ממשיכים לכתוב. לדבר. לצייר?

*

מקראה / אורנה קסטל; לבן / רפי לביא

תיאום אוצרותי: אורי דסאו

גלריה גבעון, גורדון 35 תל אביב

נעילה: 6.12.25