קוראות וקוראים יקרים,
מה הופך בתי ספר לאמנות למה שהם? תכניות לימודים, הרכב סגל ההוראה וצורת הניהול, המיקום, הבניין ואופי השיעורים והסדנאות הם מרכיבים חשובים כמובן, אולם לצדם אפשר לציין הווי. לכל בית ספר לאמנות יש הווי – תחושה כוללת המורכבת ממכלול של רגשות, התנהגויות, סגנון ודינמיקה שיוצרים תחושת מקום ואווירה ייחודית. הווי יוצר גם מיתולוגיה, שבתורה מסייעת לשימורו ופיתוחו.
ערב השקת הגיליונות המודפסים החדשים של ״ערב רב״ יעסוק בהווי בתי הספר לאמנות. בעוד הגיליונות עוסקים בעיקר במרכיבים המרכזיים של המוסדות (תכניות לימודים, אופי השיעורים וכו׳), אירוע ההשקה יוקדש לצ׳יזבטים – סיפורים מוזרים, מצחיקים ומפתיעים מחייהם של סטודנטים וסטודנטיות, מרצות ומרצים, ראשי מחלקות ושלל הנשים והאנשים שמבלים שנים רבות מחייהם המקצועיים בבתי ספר לאמנות.
לילה של צ׳יזבטים מבתי ספר לאמנות: יום שלישי, 9.12.25, 21:00
מועדון ONE, רחוב מקווה ישראל 1, ת״א
כניסה חופשית
קישור להזמנת גיליונות (שאותם ניתן לאסוף בין השאר בערב ההשקה)

עוד ב״ערב רב״:
״שרי היתה אחת ויחידה. ידענית ומקורית; מחוברת להלכי הזמן אבל רואה למרחק; בקיאה בתחום אבל מתרגשת מכל חריגה ממנו; מכירה בערכה ומבקרת חריפה של עצמה; מוחצנת ומצחיקה אבל אינטימית כל כך. האמון שנתנה בי, בפשטות ובישירות, במילים אוהבות ובעיניים טובות, הוא ברכת אם וצידה לדרך. זו נדיבות שלמה. וזו מורשתה״ – טל פרנקל אלרואי סופדת לשרי פארן, שנפטרה בשבוע שעבר
במדור ״פריחת מוחות״ מתארחת אור לפיד מלונדון
במדור ״בדיקת מציאות״ מתארחים ניצן מינץ ודדה




הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 
