לשרי פארן, במותה

שרי פארן נפטרה, וגם פריסקופ הלך לעולמו. שרי משאירה חלל וגם פריסקופ משאיר חלל. זה לא נכון מה שאומרים, ששרי ופריסקופ הם אחד. שרי ופריסקופ הן שתי ישוית חיות שהתקיימו בעולם, והליכתן לעולם אחר מותירה חלל כפול בנפש האוצרת.

שרי איננה, ובשבת בבוקר הגלריה עומדת ריקה. החלל המוזר מונח כמעין לוויתן שנקלע אל חוף. רעב, תקוע, מביט מבעד לחלונותיו בבניין הגבוה שהוקם מולו עם הזמן (“יש חניה” שרי ביקשה שנציין בכל הזמנה, לטובת הקהל שחפירות בן יהודה הרחיקו אותו). הרצפה האפורה, שנצבעה פעם אחר פעם, מוכתמת שוב; התקרה מתפוררת כהרגלה; העמוד העגול, המכסה על צנרת רעועה, נפוח מרטיבות והצפות חוזרות (“בטונאז’?” שאלה אותי חברה בהקישה על העמוד, “קרטונאז'”, אמרתי). השולחן הכבד, שעיצב רונן בבלי מסטודיו מג׳נטה, עדיין מסתיר את גומחת המטבחון שבה כיור נטול שימוש. מזנב הגלריה שבקצה המערבי ועד הקיר הגלי במזרח, לוויתן החלל הפריסקופי מונח באלכסון, גווע לאיטו בשמש.

צילום: מיכל פרנקל אלרואי

חלל, כמו אנשים וחפצים שמבקרים בו, הוא מרחב חי. פריסקופ – היו שנים שבהן שמו נישא כמו עין המכשיר שעל שמו הוא קרוי – היה בעל חיים משל עצמו. לא רק ימי זוהר בראשית, התבגרות ארוכה ומבוססת והזדקנות איטית, אלא גם עמידה עיקשת במקום. בניגוד לקובייה הלבנה שמציעות גלריות אחרות – על פי רוב ארבעה קירות מסוידים – בפריסקופ לא היה קיר אחד סביר. תנאי השטח – הקיר המעוגל (כמה ניסינו לשדל את שרי להדביק עליו טקסט בתערוכה של טליה מוקמל “המסע אל האי רצפה”, ללא הצלחה); שורת החלונות; דלתות ההזזה מזכוכית – השאירו מעט מאוד מקום לתלייה סטנדרטית. כמה אני אוהבת את החלל הזה, שבכל תערוכה דרש ממני להקשיב לו שוב. כמה תחסר לי ההאזנה לפעימות הלב הנוכחות של המקום הזה. איך גילינו בפליאה, נטע עמיר ואני, את שידת המגירות הנטועה מאחורי שולחן הברזל, אחרי שעות של חיפושי שידה מאכזבים באתרי יד שנייה. איך הפכנו את מרחב המגירות הנסתר למערה קטנה בתערוכה “סבתא זאב”. איך שרי הסכימה.

את האינטימיות שחוויתי עם החלל המשונה של הגלריה הרגשתי גם עם שרי. כמו פריסקופ, גם שרי היתה מוזרה במידה מבורכת, פתוחה ומופנמת כאחת. אם פריסקופ הוא לוויתן, שרי היתה דג זהב. קל היה לאתר אותה בקהל, ראשה האדום־בורדו זוהר, סריגיה עתירי דוגמאות צבעוניות ומגניבות, ותכשיט ענק ענוד לצווארה. קולה מאנפף, עיניה פקוחות תמיד בעניין רב, מלאות תמיהה מהקסם החדש שהתחולל בחלל. “נו, מה, אין דברים כאלה”, היתה אומרת בהתרגשות של ילדה, שכמו רואה בפעם הראשונה התגלמות של יופי. זו לא היתה התלהבות מעושה, אלא שמחה של מי שכיוונה את הכלים ובאה לשמוע את המוזיקה. זו שמחה של הכרת תודה, של פרגון מלא למי שעשו את העבודה.

צילום: מיכל פרנקל אלרואי

לפני כחודש וחצי כתבתי לה: “שרי יקרה, שתהיה לך שנה טובה. מקווה שנצא מבור תחתית אפל אל אהבת אדם וחמלה”.

לא ענתה.

וכתבתי שוב: “אשמח להציע לך תערוכה”.

ולא ענתה.

וכתבתי שוב: “שרי?”

ולא ענתה.

אחר כך נודע לי על מצבה.

שרי היתה אחת ויחידה. ידענית ומקורית; מחוברת להלכי הזמן אבל רואה למרחק; בקיאה בתחום אבל מתרגשת מכל חריגה ממנו; מכירה בערכה ומבקרת חריפה של עצמה; מוחצנת ומצחיקה אבל אינטימית כל כך. האמון שנתנה בי, בפשטות ובישירות, במילים אוהבות ובעיניים טובות, הוא ברכת אם וצידה לדרך. זו נדיבות שלמה. וזו מורשתה.

בפתיחה של התערוכה “סבתא זאב” של נטע עמיר באוצרות טל פרנקל אלרואי