קוראות וקוראים יקרים,
״הפחד, השחיקה, העייפות מהחיים בצל מצב של חרדה מתמשכת. מלחמות קרובות, מתיחויות פוליטיות וקיטוב חברתי־תרבותי מעמיק – הכול מתערבב לשכבת רעש עבה. בתוך זה, דווקא עכשיו, אני מרגיש שהאמנות נעשית דחופה יותר מאי פעם״, כותב האמן פיטר יעקב מלץ במאמרו ״אמן ברווח שבין שבר לשפה״, שבו הוא עוסק באמנות כפעולה של הקשבה ונוכחות במציאות מתמשכת של טראומה ושבר. יעקב מלץ מתייחס לחומר עצמו – גבס, עץ, נייר – כבעל זיכרון והיסטוריה, וטוען שהידיים חושבות ומגלות ידע שהשכל טרם ניסח. דרך עבודות של אמנים כמו פילידה בארלו וויליאם קנטרידג’, שיצרו מתוך טראומות לאומיות, הוא מראה שהעיסוק בחומר הוא שאלה אתית: כיצד נוגעים בטראומה בלי להפוך אותה לאובייקט. מלץ סוקר גם מספר תערוכות עכשוויות בישראל, ורואה בהן ניסיון לאחות לא את מה שנשבר אלא את מה שנשכח לראות. הוא מציע שהאמנות הישראלית נמצאת כיום בתקופת מעבר: היא לא צועקת אלא לוחשת, ובכך מחזירה אותנו לקצב איטי המאפשר הבנה אמיתית.
רותי גינזבורג בוחנת במאמר ״מכאובים״ את עבודתו של אריאל הכהן במוזיאון תל אביב, המתמודד עם ייצוג הכאב והסבל בעקבות אירועי השבעה באוקטובר והמלחמה המתמשכת, תוך הימנעות מקונקרטיזציה חזותית ישירה. הווידאו, שבו מופיעות דמויות משוכפלות של הכהן עצמו על רקע מחזור של זריחה ושקיעה, בליווי מוזיקלי של ״שירת העבדים העבריים״ מהאופרה “נבוקו” של ורדי, יוצר מרחב רפלקסיבי המשלב רמזים לכאב הקונקרטי עם ייצוגים מהמסורת המערבית – מגויה דרך איש המכאובים הנוצרי ועד הטרגדיה היוונית. גינזבורג מציינת שהעבודה מצליחה להעמיד את פעולת הייצוג עצמה במבחן במצב קיצוני של מכאוב, שבו כל ניסיון להפוך כאב פרטי לייצוג ציבורי עלול להיתפס כמשועבד לאינטרסים חיצוניים.
סערה בשנקר
בעקבות הפצת סרטון של סטודנטית במחלקה לאמנות, שאולי ניסתה לשרוף דגל ישראל במהלך שיעור כפעולה אמנותית (אך בפועל לא שרפה אותו), הסערה במכללה רק התעצמה. כזכור, הנהלת שנקר פרסמה הצהרה חריפה: “מי שמנסה לשרוף את דגל מדינת ישראל – מקומו לא בשנקר”, והגישה תלונה למשטרה.
בכתבה שפורסמה ביום שישי הדגשנו כי כיתות הלימוד חייבות להיות מרחב בטוח שבו מותר לבדוק גבולות, לשאול שאלות ואף לפרלטט עם הפרת החוק – בלי לחשוש מפגיעה עתידית בלימודים או בשמו הטוב של הסטודנט. כתבנו גם על תקדימים בתולדות האמנות של ביזוי דגל לאומי, ועל האופן שבו התגובה של הנהלת המכללה והחברים הנאמנים מגינה על המוסד אך פוגעת בסטודנטים ובבית הספר כמוסד ללימודי אמנות. הדיון רק התחמם: מה מותר ומה אסור בלימודי אמנות? מהם גבולות המיצג מול אחריות מוסדית? והאם ההתערבות של כלי התקשורת והמערכות המשפטיות היא רק תגובת נגד פחדנית, או גם סימן לשינוי עמוק ביחסי אמנות–ציבור–מדינה?
למרות הנסיון להשאיר את הדיון בכיתה, הסטודנטית עדיין עדיין עלולה להיות מסולקת מהלימודים, והסגל אף הוא מרגיש מאוים על ידי ההנהלה. בעקבות כך, התארגנה קבוצה רחבה של מרצים, חברי סגל וסטודנטים שמפקפקים ביכולת ההנהלה לנהל מוסד חינוכי ולהגיב בצורה אחראית לחברי סגל ולסטודנטים. נמשיך לעדכן.
במדור לחקר החלל אנו מבקרים במוזיאון בת ים לאמנות, מוזיאון עירוני שנבנה בשנות ה־60 וחודש בשנת 2007, שוכן במבנה מודרניסטי־ברוטליסטי ליד מגדל מים ותוכנן כמרחב לתצוגות אמנות מודרנית. המוזיאון מציע חלל תצוגה של כאלף מ”ר נטולי קירות פנימיים, ומאפשר הצגה רחבה וגמישה של עבודות שונות. המדור מביא את סיפור הקמתו, המודל הכלכלי שמקיים אותו, את התנאים הפיזיים והטכניים שלו, וכן את הקו האמנותי הייחודי שמגדיר את זהותו ואת ההזדמנויות היצירתיות שבו.
בצער נודע לנו על מותה של שרי פארן, מחלוצות העיצוב בישראל ומייסדת גלריה פריסקופ. תרומתה לשדה העיצוב המקומי הייתה מהותית: היא יצרה במה למעצבים צעירים, הרחיבה את שדה הדיון על עיצוב כאמנות והיתה קול משמעותי בקשר שבין יצירה, ביקורת וציבור.
קול קורא: סטודיו לאמן.ית בסדנאות האמנים טדי
הגלריה החדשה, אצטדיון טדי, ירושלים
עיריית ירושלים מעוניינת לקדם את חיי האמנות והיצירה בעיר ולעודד אמנים להתגורר וליצור בירושלים. לשם כך, מעמידה העירייה לרשות אמני העיר סדנאות ליצירה באצטדיון טדי.
אמנים העונים על הדרישות מוזמנים להגיש בקשה לעשות שימוש בסטודיו. בקשתם תיבחן על ידי ועדה אמנותית מקצועית.
הסטודיו הפנוי להגשה הוא סטודיו שמונה, שגודלו כ־28 מ”ר.
קריטריונים להגשת מועמדות:
- בוגרי אקדמיות ובתי ספר מוכרים לאמנות בתחומי האמנות החזותית
- אמנים המתגוררים ויוצרים בירושלים
הגשת בקשה:
בקשה תוגש לאגף לתרבות ואמנויות על גבי טופס בקשה בצירוף המסמכים הנדרשים כפי שנכתב בטופס.
ניתן להוריד את הטופס באתר העירייה, בקישור הזה, תחת הקטגוריה “קול קורא”.
תנאים:
- משך השהייה של האמן בסדנאות שלוש שנים, עם אפשרות הארכה לשנתיים נוספות.
- האמנים יידרשו לחתום על חוזה רשות שימוש המצ”ב כנספח ב’.
- העירייה תהא רשאית להאריך את תקופת השימוש, בכפוף לאישור הוועדה האמנותית המקצועית, ובהתאם לשיקול דעת בלעדי של העירייה.
- האמנים יידרשו לשלם עבור השימוש בסטודיו בהתאם לתעריף שנקבע ע”י העירייה (עומד היום על 22 ₪ למ”ר). ייתכנו שינויים בתעריף מעת לעת.
צפי כניסה: 1.1.26
תאריך אחרון להגשה: 7.12.25 בשעה 23:00
ליצירת קשר בנושא פרטים ותיאום נא לפנות אל הגב’ נעה וויס סימון: 025468892; דוא”ל: noa_we@jerusalem.muni.il
את השאלון והנספחים יש לשלוח לדוא”ל: thenewgallery.teddy@gmail.com
הבהרות ופרטים:
בקשות שישלחו לאחר המועד הנ”ל לא ייענו.
שאלות הבהרה ניתן להעביר עד חמישה ימים לפני המועד האחרון להגשת הצעות.
תשובות לשאלות הבהרה ישלחו ישירות לדוא”ל של הפונה וכן יפורסמו באתר העירוני.
באחריות המציעים לעקוב אחרי הבהרות העירייה באתר העירוני.
מובהר בזאת כי העדכונים הם חלק בלתי נפרד מההליך.
שבוע “עושים נפשות”
פסטיבל להעלאת המודעות לתחום בריאות הנפש
ברחבי הארץ | 23-29.11.25
פסטיבל הכולל אירועי תרבות מסוגים שונים שמטרתם להכיר לציבור הרחב את תחום בריאות הנפש.
במהלך השבוע יתקיימו ברחבי הארץ כמאה אירועי תרבות העוסקים בהתמודדות נפשית מזויות שונות: מופעים מוסיקליים, מיצבים, מפגשי שיח, הקראות שירה, תערוכות ועוד. את כל האירועים יזמו יוצרות ויוצרים, מתמודדות ומתמודדי נפש, בני ובנות משפחה ואנשי מקצוע בתחומי הטיפול והאמנות. האירועים מתקיימים תוך שיתופי פעולה מרגשים עם מוסדות תרבות וקהילה ורשויות עירוניות ומקומיות, והכל ברוח של סולידריות חברתית ופרגון הדדי.
כל המעורבים בפסטיבל פועלים יחד במטרה להעלות את המודעות הציבורית לעולם בריאות הנפש, ולהפחית את הסטיגמה כלפי אנשים המתמודדים עם מצוקות נפשיות ובני משפחותיהם. היצירה מתוך השבר והחיבור בין האישי לקולקטיבי מזכירים לנו את הכח של האמנות להכיל את הכאב, לתקשר את סערות הנפש כמו גם את עוצמותיה.
הפסטיבל מתקיים בשיתוף עמותת בר קיימא לאמנות ותרבות
ובתמיכת קרן CommonSence, הקרן לירושלים והעמותה ע”ש משה הס
“שדות קרב לנצח” | חיים גל און
גלריה בארי, בית רומנו, דרך יפו 9, קומה ראשונה, תל אביב
פתיחה: שישי, 21.11.25
נעילה: 3.12.25
אוצרת: זיוה ילין
חיים גל און מתאר בתערוכתו “שדות קרב לנצח” בגלריה בארי בבית רומנו את המצב האבסורדי והאווילי של המלחמה כמצב כלל אנושי ואינסופי. ציוריו הם טקסט מאשים, מעורר חלחלה, מטורף, ציני ואירוני על הטבע האנושי ובעיקר הגברי. הם מחברים סצנות מתוך צילומי מלחמות שונות, מאז המלחמה המצולמת הראשונה – מלחמת האזרחים האמריקאית – ודימויים שנלקחו מתוך יצירות אמנות המתייחסות לאימה ולזוועות המלחמה, וגם דימויים מצוירים העוסקים במלחמות, שהם חלק מהתרבות שעליה גדלים ילדים צעירים.
גל און מפליא לתאר דמויות בדייקנות וירטואוזית במכחולו, והן ניצבות חיות למול עינינו. הוא יוצר מתוך מקורות צילומיים שונים בשחור־לבן, מתוך ארכיונים וסרטים תיעודיים ישנים, ואז “צובע” אותם בצבע ונותן להם חיים. הוא בוחר להרחיק את העדות המקומית, לצייר חיילים אחרים, ממקומות שונים בעולם, מעמים אחרים, ולעסוק במלחמות רחוקות ובחיילים אנונימיים.
האירוניה הדקה והציניות שמושרשות ביצירתו של גל און צפות ועולות בפער בין הכאן לשם, בשעטנז הקולאז’יסטי שמלחים ומחבר חיילים ופליטים ממלחמות שונות, גיבוב בלתי נתפס של זמנים ואירועים ומקומות ורקעים, גיבורים בשר ודם עם גיבורי על מיתיים, וציטוטים מיצירות אמנות של גדולי היוצרים, שמשתלבים להם באין מפריע בחגיגה הציורית.
עקבו אחרינו בפייסבוק ובאינסטגרם
