גיל: 36.
מצב משפחתי: נשואה פלוס ילד חמוד.
איפה גדלת: רעות.
השכלה: תואר ראשון בתקשורת חזותית בבצלאל ותואר שני באמנות בסלייד, לונדון.
גלריה: אין.
כמה שנים כבר בחו”ל: חמש.
שיוך אקדמי: ללא.
תחומי עיסוק/מחקר: אמנות.
אמן/ית שאת מעריכה במיוחד: רות פתיר. בביקור האחרון שלי בארץ הלכתי לראות את התערוכה שלה “ארץ אם” במוזיאון תל אביב, ומצאתי את עצמי מרותקת ומרוגשת. הפרקטיקות שלנו שונות מאוד, ואולי דווקא המרחק הזה הוא שגרם לי להתחבר כל כך לעבודה שלה. העיסוק שלה בנשיות, באמהות, ובטאבו החברתי־סביבתי על הנושאים האלו, שעמו נשים עדיין נאלצות להתמודד, נגע בי מאוד. נשים רבות חוות קושי, אי־נוחות או תסכול דומים, והבחירה של רות לדון בנושאים האלה — בעדינות, בהומור ובאינטליגנציה – מרגשת וחשובה בעיניי. אני גם אוהבת את הדרך שבה היא מתבוננת ב״נשי״ מבעד לפריזמה של ה״לא מושלם״ – רגעים של מבוכה, פגיעות וקושי – ומצליחה להפוך אותם למשהו כן, אנושי ואותנטי.
השילוב שהיא יוצרת בין דמות הצלמית לעבודה הדיגיטלית, בין היסטורי למודרני, מכניס משהו חדש ורענן שממש כבש אותי. הצלמית עצמה, אף שהיא כמעט נטולת הבעה ופרטים, מצליחה דווקא מתוך הפשטות הזו – ואולי אפילו מתוך איזו ריקות – לעורר הזדהות ותחושת אמפתיה. אבל יותר מהכול, אני מעריכה את היכולת של רות לעסוק בנושא אינטימי כל כך באופן נוגע, מצחיק ואנושי להפליא. היא מצליחה להכניס אותנו לעולם שלה, ושם, באיזשהו רגע, אני מוצאת גם את עצמי. זו בדיוק הנקודה שבה אמנות מרגשת אותי, המקום שבו הפרטי הופך אוניברסלי, והאישי פוגש את החוויה האנושית הרחבה.

אור לפיד, Letting go
שמן על בד, 137×92ס”מ, 2022
ספרי על האמנות שלך: לרוב אני מציירת רגעים מהיומיום שמרגשים אותי ומנסה לתפוס את הדואליות שבחיים: עצב ושמחה, יופי וכיעור, תנועה ושקט, דימויים שחוזרים על עצמם שוב ושוב ולמעשה משמשים עבורי כלי לחקירה והתנסות במשיכות מכחול ואמצעים אמנותיים שונים. למשל, האישה על הסוס חוזרת הרבה בעבודות שלי, היא הדימוי הראשון שראיתי בעיני רוחי כשניסיתי להיפרד מהצילום כנקודת מוצא לציור. היא מייצגת עבורי חוזק וחופש, והיא גם קצת איזה דיוקן עצמי שלי בדרך למקום שאני עוד לא לגמרי יודעת מהו. העבודות האחרונות שלי מצוירות בעיקר על קרטון. אני נהנית מהקלילות שלו, והוא גם מאפשר לי לחשוב על נושאים שקשורים בחומר, בבזבוז ובערך — מעין ניסיון לתת משמעות למשהו פשוט ויומיומי.
על מה את עובדת עכשיו? אני כרגע בהפסקה מהסטודיו. מנסה לפתח יותר את כישורי האיור שלי וחושבת לאן להמשיך מפה, אמנותית ומקצועית.
איך את מתפרנסת או ממה את חיה? אני מרגישה בת מזל שאני מצלחה למכור ציורים, אבל זה עדיין תחום לא יציב ואני לא מרגישה שאפשר להתבסס רק על זה. אני שוקלת לחזור לעולם העיצוב, בתקווה לשלב בין היצירה שלי לבין מסגרת יומיומית יציבה יותר.

אור לפיד, Horse Vase, קרמיקה, 2022
למה את גרה איפה שאת גרה? זה התחיל מהרצון של בן הזוג שלי, שהודיע לי כשהכרנו שהוא מתכנן לעבור ללונדון. הוא צלם אופנה ורצה להתפתח בחו״ל. אני בזמנו לימדתי אמנות בבית ספר יסודי ותכננתי לנסות להתקבל לתואר שני באמנות. כשהבנתי שהקשר רציני החלטתי לנסות להתקבל ללימודים בלונדון, וככה קרה שבסופו של דבר אני זאת שלקחה אותנו לפה.
איך את חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך שם? אני חושבת שהזיקה שלי לישראליות דווקא התחזקה מאז שעברתי לכאן. קודם כל בגלל הזרות – עיר חדשה, שפה שונה, מזג אוויר אפור וקודר, והמרחק, לא רק הפיזי אלא גם הטמפרמנטי, בין אנשים, שהיה לי לא פשוט. היה לי צורך עמוק להרגיש בבית, והחיפוש אחר המוכר והחם הפך כמעט לצורך קיומי. אני משתדלת להיאחז במסורת: לחגוג חגים, לארח ארוחות שישי, לאפות חלות, לשמוע דורי בן זאב – כל הדברים הקטנים שמחזירים אותי לרגעים של שייכות. אני ממש מרגישה שאני מתהלכת כשחלק ממני חסר, מתגעגעת לשמש עצמה – לא רק לחום שלה אלא גם לחום האנושי שמגיע איתה. יש משהו בחיבור בין ישראלים שעבורי הוא תמיד מיידי, עמוק, כמעט ללא מילים, מגלגול קודם. התחושות האלה התעצמו מאוד אחרי השבעה באוקטובר, כשהבדידות והניכור הורגשו יותר, וגם הגעגוע – לישראל, ואולי בעצם לישראל שלפני – הלך והעמיק.

אור לפיד,
Mother & Child (After Maria Frank-Marc),
פסטל שמן על נייר, 10.5×15ס”מ, 2025
מי החברים.ות שלך שם? בעיקר ישראלים, מעט חברים מהתואר, ובעיקר אמהות שהכרתי בקבוצת אמהות אחרי לידה ואנשים שהכרתי בגינה ליד הבית.
האם את חושבת לחזור בעתיד לישראל? חד משמעית כן. קודם כל בגלל המשפחה שלי. גדלתי בבית חם וקרוב, אני הבכורה מבין ארבעה אחים ואני מתגעגעת לשגרה שבה הם חלק מהיום יום שלי. מאז שנולד לי ילד זה התעצם, כי אני רוצה שהוא יהיה חלק מהחיים שלהם ולהיפך. מעבר לזה, ישראל היא פשוט הבית שלי. ואף שזה מקום מטורלל במיוחד, ובשנים האחרונות יש המון פסימיות באוויר, זה עדיין המקום הכי מיוחד בעיני ובו אני מרגישה הכי בנוח והכי שמחה.
מצד אחד, לונדון היא עיר ענקית, ויש בה תחושה אמיתית של פתיחות — כאילו יש מקום לכולם. אבל דווקא בגלל הגודל הזה אני גם מרגישה שחסרים לי הקשרים שיכולים לעזור לי באמת למצוא את עצמי כאן. צריך הרבה זמן כדי לבנות אותם, וגם משהו בתרבות שונה — אנשים סגורים יותר, דברים מתפתחים לאט יותר, ותמיד יש לי תחושה שאהיה כאן קצת זרה. לעומת זאת, בישראל יש תחושה מתמדת של תנועה, אולי בגלל שהיא מדינה צעירה, ואולי בגלל האנרגיה והאופי של האנשים. נדמה שכל הזמן משהו קורה, שאנשים יוזמים, פועלים, וגורמים לדברים לקרות. ייתכן שזו איזו רומנטיזציה שאני עושה מרחוק, אבל התחושה שלי היא שישראלים נוטים לפעול מתוך דחף ואיזו אש פנימית כזו, לא לחכות שדברים יקרו אלא לגרום להם לקרות.

אור לפיד, לאמא, שמן על בד, 168×112ס”מ, 2024
באיזו מידה את מרגישה שהלימודים והחיים בחו”ל תרמו להתפתחותך המקצועית? אני חושבת שהלימודים נתנו לי להתנסות ולהתפתח בכיוונים שסיקרנו אותי, ללמוד מקולגות ולחוות למידה מתוך חופש שזה משהו שיצא לי לחוות רק מעט בלימודים בבצלאל. יש משהו בעשייה ללא שיפוט ובאווירה מאפשרת שפשוט מפרה ומפתח. התחלתי לצייר על פורמטים גדולים ויצאתי קצת מהאחיזה בצילום, משהו שרציתי מאוד לעשות, והתנסתי במדיומים שונים כמו פיסול והדפס. בנוסף אני חושבת שהחיים פה מאפשרים לגשת בקלות לאמנות ולתרבות, שהן חלק בלתי נפרד מהיומיום ומהחיים בלונדון, וזה מייצר סביבה יצירתית והרבה השראה.
ספרי בקצרה על אחד הפרויקטים שלך: הפרויקט שהכי מרגש אותי כרגע הוא ספר ילדים שנולד מתוך חברות שנוצרה באינסטגרם עם נועם ראש האי כהן. נועם ואני כותבות אותו ואני מאיירת. הספר עוסק בחיפוש בית ובהבנה שהבית הוא בפנים. כמובן שהנושא העסיק אותי הרבה וחיפשתי בעצמי להרגיש שייכת ובבית בארץ זרה, בתקופה קשה וכאמא טרייה. חיפשתי דרך להעביר לילד שלי את המסר שתמיד יש לו בית בתוכו, בכל מקום שאליו ילך.

אור לפיד, ללא כותרת, פסטל שמן על קרטון, 21X17ס”מ, 2024
מה תכניותייך לעתיד הקרוב? להעמיק בעולמות העיצוב והאיור, ולמצוא דרך לשלב את התשוקה שלי ליצירה ולאסתטיקה עם עבודה שמביאה יציבות ועשייה לצד אנשים.
מה תכתבי בגלויה הביתה? ישראל אני מתגעגעת אלייך ואוהבת אותך, בבקשה תשמרי על עצמך.
האם משהו השתנה בך ובחוויית החיים שלך פה בעקבות השבעה באוקטובר? הייתי במקרה בארץ בשבעה באוקטובר, והתחושה העיקרית שלי הייתה שאני רוצה להישאר. כשהבית מתפרק, את רק רוצה להיות שם, קרובה לאנשים שאת אוהבת. כשחזרתי ללונדון, רוב הקשרים שהיו לי מהתואר התרחקו, ובמשך תקופה הרגשתי שאין טעם לייצר אמנות בכלל, הכל נראה לי חסר משמעות. החוויה של מרחק מהבית הביאה איתה אשמה, חוסר אונים, וגם הרבה עצב וגעגוע, תחושות שליוו אותי זמן רב. אבל במקביל, זה גם היה כמו פילטר שדרכו ראיתי את מה שחשוב באמת — הרצון לייצר לעצמי בית פנימי, ולבנות קהילה סביבי. אלה מחשבות שמלוות אותי מאז הלידה, והן רק התחזקו מאז.
משהו נוסף שאת רוצה להגיד לנו? תודה שפניתם אליי, איזה כיף 🙂
לאתר של אור לפיד לחצו כאן.
אינסטגרם: orlapid@








יהושע נוישטיין הוא אמן אמריקאי שעלה לישראל בתחילת שנות ה- 60 ועזב אותה ושב לניו-יורק בתחילת שנות ה-80 . לגבי היסטורית האמנות של סוף המאה הקודמת ולגבי הסצנה הניו- יורקית העכשווית הוא לא יותר מגרגר אבק – אחד מאותם מאות אלפי אמנים שצצים ונעלמים מבלי להשאיר חותם כלשהו עליה. אם היה נצנוץ גלקטי כלשהו, הוא נוצר בעיקר בדמיונה של הפרובינציה. הקשר הנואש שלו עם עולם האמנות המקומי נשמר עם תוספת של זרות סנוביסטית מסויימת. לא תתכן כתיבה היסטורית – בעיקר על שנות ה- 60/70 מבלי להזכיר את חלקו בה.
אין בדברי אלה כל ניסיון לפגוע בנוישטיין, אלא לציין עובדה. גם אם תופענה לפניי “הוכחות” להצלחתו ( רכישות על ידי מוזיאונים, מאמרים, אספנים נחשבים, גלריות מרכזיות וכו’ ) לא ישנו אלה את דעתי. ההיפוך הוא זה שמרתק אותי. אמריקאי שהצליח לייצר נוכחות ממשית בסצנה המקומית וכמעט ולא קיים בארץ מוצאו. אביגדור אריכא לעומתו – אולי בגלל האנכרוניזם של עבודתו, הצליח (לא בקלות) גם בנכר וגם כאן.
אפור נשאר אפור, כל שנותר הוא להתווכח במלוא המרץ רק על גווניו, אלו של המזרח התיכון ואלו שמחוצה לו. ניסיתי לבנות קריירה בחו”ל ( כוונתי אך ורק לקריירה, לא יותר מזה. על הרוח ויתרתי מזמן, או שהייתה זו היא זאת שנטשה אותי ) בסוף שנות ה- 70 עשיתי רילוקיישן – עם עוד שתי חברות אומניות, לניו- יורק ובשנת 2007 עברתי לבדי לברלין. בשני המקומות מצאתי עצמי מסתובבת – מנסה להקל על בדידותי, עם עשרות אמנים ישראלים, נפגשת עם זקני השבט המהגר שעזבו את ישראל לפני עשרות שנים, הולכת לפתיחות – של אמנים מקומיים ובינלאומיים, בגלריות שרק יכולתי לחלום עליהן ולוקחת חלק בתערוכות של זרים כמוני בכל מיני גלריות זניחות, “בְּחורִים” אלטרנטיביים ובחללי פופ-אפ בבניינים נטושים בשולי הכרך. ביקורי סטודיו ושיחות תל-אביביות בעלות טעם לואי מריר הועתקו לניו- יורק ולברלין. מיותר לציין שהשתדלתי להכיר ולשבת רק במקומות הנכונים ולא לבזבז לחיצות ידיים לשווא. עלי להודות שלא הצלחתי להתנתק מהמעגל המכאיב של הלוזריות המוכחשת.
חלמתי לא לחזור לכאן לעולם. פה ושם היו הפתעות שנטעו בי תקווה. האמנתי באמת שאצליח לייצב קריירה אמנותית, להתבסס כלכלית ולהתפרסם. כל אותו זמן בלעתי כל פיסת אינפורמציה ורכילות מישראל, דאגתי לשמור על קשר עם אוצרות בארץ, חששתי שישכחו אותי… לא הרבה קרה איתי. לצערי בשני המקומות הצלחתי לשרוד קצת מעל לחמש חורפים נוראיים ללא חימום. קנאתי קצת בחברי בארץ שהצליחו בינתיים להקים משפחה, לקבל משרה ולו חלקית כמרצים באקדמיה או בתיכון לאומנויות, החלו לעבוד עם גלריה טובה ולקחו חלק בתערוכות קבוצתיות במוזיאון.
ולמרות הכל, בינתיים לפחות לא הרמתי ידיים, עדיין עולות לי מחשבות לנסות לגייס כוחות לניסיון שלישי, הפעם ללא משחקי אמביציה, פשוט לקחת את כל המשפחה ולהסתפק בחיים במרחק. אולי למצוא עבודה בשגרירות, ללמד עברית בבית ספר, אולי כמוכרת בחנות “פנאי לי” מקומית ולהמשיך לצייר במרץ ולוותר על “ההצלחה”. ואולי-אולי-אולי אקבל גם אני ראיון אמפתי במדורכם בתקווה שתסכימו לערוך אותו ללא תוספת דימויים מייצגים מעברי.
זהו חלק זעיר ממחשבות שצצו לי תוך כדי קריאה במדור לאורך שבועות.
ליאורה
| |ליאורה יקרה,אני לא מכירה אותך אבל ההודעות שלך מעניינות וכנות. ממש אשמח אם “ערב רב” ירימו את הכפפה שהנחת פה בעדינות ויציגו כאן את אמנותך בתוספת ראיון שבודאי יהיה מעורר מחשבה.
מרגיט
| |מעניין ונוגע.
תודה ליאורה
שם
| |[…] במדור ״פריחת מוחות״ מתארחת אור לפיד מלונדון […]
השקת גיליונות 09 ו-10 בערב צ'יזבטים מיוחד – ערב רב Erev Rav
| |