מעשה בדגל שלא נשרף, הנהלה מפוחדת והחובה לחופש ביטוי בכיתה

סרטון שפורסם בשעות האחרונות מראה סטודנטית במחלקה לאמנות במכללת שנקר, שמבקשת להצית דגל ישראל במהלך שיעור אמנות. הסרטון קטוע ולא מראה אם הדגל אכן נשרף, אולם בדיקה מלמדת כי למעשה לא נגרם לו כל נזק. בעקבות הפצת הסרטון פרסמה הנהלת שנקר הודעה רשמית, חתומה על ידי יו״ר חבר הנאמנים אורית אפרתי ויו״ר הוועד המנהל יואב הורביץ, שמסרו שהם ״מזועזעים מהסרטון״ והורו להנהלת שנקר לבדוק את העובדות ולנקוט צעדים בכל חומרת הדין. ההודעה נחתמה בהצהרה חריפה: ״כל מי שמנסה לשרוף או שורף את דגל מדינת ישראל מקומו לא בשנקר״.

הסרטון צולם בזמן שיעור – לא בכיכר העיר, לא בתערוכה וגם לא כחלק מהפגנה – והופץ ללא הסכמת הסטודנטית. מדובר במקרה חמור שבו מעשים שנעשים במסגרת שיעור אמנות – גם אם פרובוקטיביים, ניסיוניים או שטותיים – הופכים לסיבה ללינץ׳ תקשורתי ואיומי סילוק מהלימודים. כיתות הלימוד חייבות להיות מרחב בטוח שבו מותר לבדוק גבולות, לשאול שאלות ואף לפרלטט עם החוק, מבלי לחשוש מפגיעה עתידית בלימודים או בשמו הטוב של הסטודנט. בתגובת חבר הנאמנים והועד המנהל, ראוי היה למסור שמדובר בסיפור פנימי של תהליך לימודי, ושהוא יטופל בצורה חינוכית. ההודעה שיצאה אולי מגינה על המוסד (הצל הודה להם), אבל היא בהחלט פוגעת בסטודנטים ובבית ספר כמוסד ללימודי אמנות.

נכון הוא ששריפת דגל, במיוחד דגל המדינה, נחשבת לעבירה פלילית. חוק העונשין, תשל״ז–1977, קובע: ״העושה מעשה שיש בו משום ביזיון לדגל המדינה או לסמל המדינה, דינו – מאסר שנה אחת״. בשנת 2016 הוחמר החוק, ומאז העונש על שריפת דגל יכול להגיע עד שלוש שנות מאסר וקנס משמעותי. יש מקרים שבהם אדם הורשע ע״פ חוק זה. ב‑2010, ערב יום הזיכרון, השתתף יחיאל חזן בהתקהלות בכיכר השבת בירושלים, והצית את דגל ישראל כשנשמעה צפירה. חזן הורשע ונידון ל-120 שעות עבודות שירות לתועלת הציבור, אולם בפסיקתו הדגיש בית המשפט את הצורך להבחין בין מעשה שהוא עבירה פלילית, לבין שימוש בשיקול דעת להעמדת אדם לדין, תוך התייחסות לערך המרכזי של חופש הביטוי. השופט דב פולוק ציין כי ״יש להבחין בין היות מעשה עבירה על פי החוק ובין המקרים בהם רצוי להשתמש בשיקול דעת להעמדת אדם לדין. גם ללא ההנחייה הפנימית של היועץ המשפטי לממשלה, רצוי תמיד לשקול, דווקא בגלל הערך של חופש הביטוי, אם המעשה היה כה חמור כדי להעמיד אדם לדין פלילי על כל המשתמע מכך״.

במקרה זה קבע בית המשפט גבול ברור בין מחאה פוליטית לגיטימית לבין ביזוי סמלי המדינה, גם כאשר המעשה נעשה בשם חופש הביטוי. עם זאת, הוא גם הדגיש שבתי המשפט מכירים בחשיבות חופש הביטוי, ולכן לא כל פעולה שנראית כביזוי תוביל אוטומטית להרשעה, במיוחד כאשר מדובר בהקשר אמנותי, מחאתי או ביקורתי. ההבדל הוא במקרים של הפגנה ציבורית, שריפה פומבית של דגל או רמיסה בפומבי, שנחשבים חמורים יותר. במקרה הנוכחי בשנקר מדובר בשיעור אמנות – מרחב שבו מותר לבדוק, לערוך ניסויים וחקירה – ולא בדיון פומבי או בפעולה ברשות הציבור.

עניין דומה, אך מובהק יותר, התרחש בשנת 1989 בארה״ב. האמן דרד סקוט (Dread Scott) הציג בגלריית המכון לאמנות בשיקגו את היצירה ״מהי הדרך הראויה להציג את דגל ארה״ב?״, שכללה דגל אמריקאי שנפרש על רצפת הגלריה לצד ספר מבקרים שבו התבקשו הצופים לרשום את מחשבותיהם תוך כדי עמידה על הדגל. מעל הדגל הוצג מונטאז׳ של תצלומי ארונות חללי מלחמה עטופים בדגלים אמריקאיים, ותצלומי תלמידים דרום-קוריאנים שורפים דגל אמריקאי במהלך הפגנה.

הצגת היצירה עוררה סערה ציבורית שכללה מחאות של יוצאי צבא, ביטול מימון ואיומים על הצוות, והובילה לסגירה זמנית של המוסד. סקוט עצמו זעם על הסגירה. במסיבת עיתונאים טען כי ״זהו בית ספר בעל הכרה בינלאומית״, ולא הבין מדוע נכנע ללחץ של אנשים שהיו, להערכתו, גרסה אמריקאית של הקיצונים האיראנים שגזרו באותה שנה מוות על הסופר סלמאן רושדי, בעקבות פרסום ספרו ״פסוקי השטן״.

בסופו של דבר הפך סקוט הפך לשותף משפטי בתיק ״ארה״ב נגד אייכמן״ (1990), שבו קבע בית המשפט העליון כי שריפת דגל חוסה תחת עקרון חופש ביטוי תחת התיקון הראשון לחוקה האמריקאית. המשפט נפתח לאחר שסקוט ושלושה אזרחים נוספים נעצרו בגין שריפת דגלים על מדרגות הקפיטול במחאה על חוק הגנת הדגל משנת 1989.  התערוכה בשיקגו והפעולה בוושינגטון יצרו דיון משפטי על פטריוטיות, חופש יצירתי והגנה על סמלים לאומיים. בפסיקתו קבע בית המשפט כי התיקון הראשון לחוקה מתיר לאזרחים לחלל את הדגל, ולכן שריפה או השחתה שלו מוגנות כחופש ביטוי. כך הפכה היצירה לאבן דרך היסטורית בדיון בתרבות אמנותית וציבורית, והדגישה שאמנות יכולה לחצות גבולות, להוביל שיח משפטי-ציבורי, להעביר מסרים חברתיים חריפים ולהרחיב את חופש הביטוי.

המקרה בשנקר מזכיר שאקדמיה חייבת להיות מקום בטוח שבו אפשר להפעיל ביקורת, לבדוק גבולות ולהתנסות בחופש הביטוי. הכלים הנכונים להתמודד עם פרובוקציות אמנותיות הם הדרכה חינוכית, תהליכי עבודה ותמיכה, לא איומי השעיה, סילוק מהלימודים ופניות למשטרה.