אמן ברווח שבין שבר לשפה

בסטודיו שלי, על שולחן העץ הישן, מונחים כמה שברים: פיסות תבליט שהתפצל בשבוע שעבר כשניסיתי להזיז אותו ממדף למדף. זה לא היה שבר דרמטי, אפילו לא גדול. רק סדק דק שחצה את פני הגבס, כמו קמט קטן בזמן. אני מתבונן בו שוב ושוב ומרגיש שהוא נושא בתוכו משהו עמוק יותר מהחומר עצמו. הוא מזכיר לי את האופן שבו הזמן מתיישב בתוך כל דבר: בתוך גוף, בתוך זיכרון, בתוך יצירה. יש רגעים שבהם החומר מדבר באוזניי, מבקש ממני להקשיב לו ולא למה שאני חושב עליו. כאילו הוא יודע מה עליי להבין עוד לפני שאני יודע לומר זאת במילים.

הימים האחרונים בארץ מחזירים אותי לאותו סדק. כשאני פותח חדשות, כשאני עובר ברחובות או נכנס לחללי תצוגה, אני מרגיש את אותה תנועה של שבר, עדינה אך עיקשת, מתרחשת סביבי. הפחד, השחיקה, העייפות מהחיים בצל מצב חרדה מתמשך. מלחמות קרובות, מתיחויות פוליטיות וקיטוב חברתי־תרבותי מעמיק. הכול מתערבב לשכבת רעש עבה. בתוך זה, דווקא עכשיו, אני מרגיש שהאמנות נעשית דחופה יותר מאי פעם. לא כאקט מחאתי בלבד, אלא כפעולה של הקשבה ונוכחות. כמו שהחומר מבקש שנקשיב לו, כך גם העולם קורא לאמן או אמנית להיות עדים לא מטיפים, לא מסבירים, אלא נוכחים. לאפשר למה שקיים להישמע מבעד לשברים.

לפעמים אני חושב שהאמן הוא כמו עד ראייה לאירוע שאין לו תאריך. הוא עומד באמצע הזמן, ומנסה לתפוס את הרגע הנכון, שלא נמדד לפי מתי זה קרה אלא לפי איך זה נחווה.

תצלום מהסטודיו, צילום: פיטר יעקב מלץ

מרלו־פונטי כתב ש”הידיים חושבות לא פחות מן המוח, הן אינן מבצעות את המחשבה אלא מגלות אותה”, ¹] משפט שאני נזכר בו שוב ושוב כשאני עובד. כי ברגעים הללו, כשהיד נוגעת בחומר, היא מבינה משהו שהשכל עוד לא ניסח. היא מגיבה, מאזינה, מתקנת את עצמה מתוך תנועה. פעולת היצירה מתקיימת לפני ההסבר ונוגעת מבלי להחזיק. בכך היא מאפשרת לאמנים תמיד לנוע קדימה בזמן.

ולטר בנימין אמר ש”ההריסות אינן סוף אלא מבט אחר על ההיסטוריה”. ² המילים הללו מהדהדות בי בכל פעם שאני רואה חומר מתפרק ונבנה מחדש. החומר עצמו – גבס, עץ, נייר – הוא לא רק אמצעי אלא עדות. הוא זוכר את כל מה שקרה לו: את הלחץ, את החום, את הזמן. הוא נושא את ההיסטוריה בגוף. כשהאמן עובד איתו, הוא לא רק מעצב צורה, הוא מקשיב לזיכרון.

זו נקודת המוצא של אמנים כמו פילידה בארלו ³ (Barlow) וויליאם קנטרידג’ (Kentridge). שניהם נולדו ויצרו מתוך אווירת טראומה לאומית שהותירה עקבות בחומר. בארלו, שגדלה באנגליה שלאחר מלחמת העולם השנייה, ספגה מילדות את דימויי ההרס, את קולות השיקום ואת הצורך לבנות מחדש מתוך שברים. עבודותיה, הרי פסולת תעשייתית, מבנים מתנדנדים מאולתרים, משקפות את חוסר היציבות כמצב קיומי. הן הופכות את השבר ואת הבלתי גמור לשפה של חיים. קנטרידג’, לעומתה, נולד וגדל בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד. הוא למד שהרישום אינו רק ביטוי אסתטי אלא דרך לגעת בזמן טעון, בעוול, בשתיקה. ברישומיו, הפחם נמרח ונמחק שוב ושוב, כאילו כל דימוי מבקש להיוולד ולמות באותו רגע. אצלו הפעולה החומרית עצמה – המריחה, המחיקה, החזרה – היא עדות לזיכרון ולכאב המקום. זוהי יצירה שמתקנת ונמחקת, מבלי לסגור את המעגל.

בארלו וקנטרידג’ מזכירים לנו שהעיסוק בחומר הוא לא שאלה של טכניקה אלא של אתיקה: איך נוגעים בעולם שמכיל טראומה בלי להפוך אותה לאובייקט? איך עובדים עם דבר מתכלה ומעניקים לו משמעות בלי לקפוא עליו? הידיים לא רק יוצרות, הן גם מאזינות. ובתוך ההקשבה הזו נולדת אולי ההבנה העמוקה ביותר על אמנות: שתפקידה אינו לשמר את הסדר אלא לחשוף את החיים בתוך אי הסדר; לא לתקן את מה שנשבר אלא לראות בו את האפשרות להתחלה חדשה.

לאחרונה ביקרתי בכמה תערוכות, וכולן נדמו לי כשיחות בין חומר לזמן. בסדנאות האמנים בתל אביב מציגות רעות ישעיהו ומאי זיסמן בתערוכה “אבנים בכיס” (אוצר: איתן בוגנים). שתי אמניות צעירות שבחרו להעמיד את הפגיעות במרכז. ישעיהו חוזרת אל נופי ילדותה בקיבוץ כיסופים שבעוטף, נופים שבהם שלווה ואיום מתערבבים כמו שני צבעים באותו כלי. היא מציירת מזיכרון אך לא כדי לשחזר אלא כדי להמציא זיכרון חדש, כזה שאפשר לחיות איתו. נעמדתי מול הציור “אל תפני מבטך”. זהו ציור מורכב. פורמט הציור הלא סטנדרטי נתן לי תחושה שאני מביט דרך חלון בית או שהציור עצמו הוא בית. במרכז דמות אישה המפנה גב אלינו, הצופים, המתבוננים בה מחלל התצוגה שהפך לבית. ישנה עוד דמות קטנה שרצה בשדה, בורחת מבשורה אפוקליפטית. הציור הזכיר לי את הציור “Christina`s world” של אנדרו וייאת’ (wyth). ⁴ בציורו, כריסטינה עושה מאמצים כבירים לגרור עצמה (בשל מחלת עצבית) אל עבר הבית. לעומת זאת הדמות הקטנה בציורה של ישעיהו בורחת מהבית כלוט מסדום.

רעות ישעיהו, אל תפני מבטך, מתוך התערוכה “אבנים בכיס”, צילום: דניאל חנוך

על המישור הרצפתי מציבה זיסמן דמויות חצי־ממשיות מנייר ומטיח, שנראות כאילו יצאו מתוך חלום קדום. הן לא מחפשות גאולה. חלקן כלואות, אחרות מוגנות על ידי רשת מתכת. הן מקבלות את גורלן הפצוע כעובדה. בשתיים האלה ראיתי את מה שאני מרגיש בסטודיו שלי: ניסיון לאחות לא את מה שנשבר, אלא את מה שנשכח לראות.

בצפון הארץ, במשכן לאמנות בעין חרוד, מוצגת רטרוספקטיבה של ביאנקה אשל־גרשוני (אוצר: אבי לובין). בתערוכה זו לובין מצית מחדש אש עתיקה. עבודותיה של אשל־גרשוני הן לא רק תכשיטים או פסלים, הן מערכות כוח נשי של מאבק ופיוס. כל חרוז, חוט או פרח סינטטי נוגע במקומות שבהם היופי הוא לא קישוט אלא פעולה מוסרית, מעשה ריפוי. התערוכה הזו גרמה לי לחשוב על מה שקורה כשאמנות נוגעת בגבול שבין המלאכה למקדש ובין עבודת יד לעבודה שבלב.

המסע בתערוכה הוא כרונולוגי. ככזה, כאילו הלכתי עם אשל־גרשוני במשך שנים אל עומקי יצירתה. זוהי חוויה מצטברת, שבה השפה והשבר מוצאים כלי קיבול להתייחד בהם באופנים שונים לאורך הדרך. בצאתי חשבתי שהעשייה בחומר ובמגע היא מעשה חיים, שהופך למעין תפילה מתמשכת, לא אל אלוהים דווקא אלא אל עצם האפשרות להמשיך ליצור בעולם סדוק.

ביאנקה אשל-גרשוני, ציפורים שחורות מטילות ביצים מאבן (סדרת כלב מת), מתוך התערוכה “רטרוספקטיבה”, צילום: אלעד שריג

ובירושלים, בגלריה “ביתא – מרכז לאמנות ועיצוב”, הוצגה עד לפני כמה ימים התערוכה “טקס שכחה” של קולקטיב שרב שבור (אוצרת: ליטל מרקוס מורין). התערוכה התגבשה במסגרת גרסת ביתא, חממה לקולקטיבים בראשית הדרך.

בתערוכה הזו ניכר שבמהלך השהות אמני הקולקטיב (סוהיילה אבו הדבה מונייר, יואב בן משה, מיכל גיל, שחר היימר, אודיה זילבר, עומר פרי ונועה פרדו) חשבו יחדיו לעומק על השכחה המאפשרת לזיכרון לחיות. בתערוכה זו הם מתייחסים לשכחה לא כאיום אלא כמעשה של ניקוי ופתיחת דף חדש.

על הקרקע בכניסה מוצבת עבודה של יואב בן משה: חמישה קרשים מהוקצעים, מונחים כפסל מינימליסטי בסגנון קארל אנדרה (Andre). על גביהם הדפיס בן משה תצלומי ווטסאפ של כלבים אבודים. כפי שהקרשים תעשייתיים ומעוקרים מכל זיכרון אישי, כך גם הרגש כלפי חיית המחמד האהובה נעקר — מומר לדימוי דל ושטוח.

בהמצאתו הייחודית “שלט הלכה לאיבוד” יש פעולה של הגחכה. בן משה מוריד אותנו אל הרצפה, אל תצלום קטן ודל במקום המודעה התלויה והמזמינה תגובה רגשית. דווקא שם, למטה, בגיחוך הקל, נמצאת נחמה פורתא על כאב האובדן שאין לו באמת כתובת.

בפינת הגלריה, על הרצפה, מוצבת עבודתה של שחר היימר. זוהי עבודת שארית של מיצג חומרי. העבודה מורכבת מהעתק ענף, עשוי דיו קפוא שנמס אט אט, השאיר כתמים ומעט חומר על גבי מצע פורצלן סדוק. הפסל אינו מתיימר להציג את הפורצלן המפואר, הוא נדמה כמצע מחיקה וספיגת הדיו. הדיו, המשמש באופן מסורתי כחומר כתיבה מתעד, כחומר של חותם בעל משקל פואטי או אינטלקטואלי, חומר המאפשר למידה ותקשורת, מופיע כאן כעקבה בלבד, כרושם אחרון אגבי.

בשנים האחרונות לא התאפשר לנו לבצע רפלקציה, התבוננות ממושכת על ההווה ביחס לעבר. לא לזכור וגם לא לשכוח. אולי כעת האמנות מבקשת לשכוח לרגע את כל מה שלמדנו על צורה, על קומפוזיציה, על שוק, על טעם, ולחזור להתבונן במציאות בעיניים חדשות. להזכר שרוחה של האמנות טמונה בחומר ומבקשת מאיתנו היוצרים לא לחפש משמעות אלא להישאר בתוך אי הידיעה ולתרגל הקשבה. להקשיב למה שמתחיל להיווצר, לא למה שתכננתי. כך נולדים רגעים שבהם היד עושה משהו שהמוח עוד לא הבין.

יש לי תחושה שהאמנות הישראלית נמצאת בתקופת מעבר. במקום לדבר בקול רם היא לוחשת. ואני מרגיש שזה קול חשוב דווקא עכשיו, בעידן שבו הכול נמדד לפי תגובה מהירה, לפי לייק, לפי דימוי מפוצץ. האמנות מחזירה אותנו לקצב איטי שמאפשר להבין באמת, לא כתגובה פוליטית ישירה אלא כמרחב המפגיש את האנושי.

אני אוהב אמנות וחושב שהאמנות יכולה לעמוד מול הטרמינולוגיה המיליטנטית־גברית־החלטית, להניח למילים כמו הריגה ולהחליפן באריגה. ליצור מצע עדין ומתמשך, שתי וערב שיעצב מחדש את גבולות הכאב, האמונה והשפה.

האמנים בעיניי הם מי שמוכנים להכיל את הסדק בלי למהר לסגור אותו. פעולת היצירה מבקשת להכיל את האלים וההרסני ולמצוא לו מרחב מוגן ומחייה. לעיתים זה קורה בסטודיו ופעמים אחרות בתוך עבודת האמנות עצמה.