חתול בעל שלוש רגליים ותשע נשמות

ביאנלת איסטנבול ה־18 נפתחה בספטמבר 2025, שלוש שנים לאחר הביאנלה הקודמת, באיחור של שנה. הפתיחה בוטלה עקב מחלוקת על מינוי האוצרת שנבחרה על ידי ועדה בינלאומית, ומרד אמנים שמחו על אי כיבוד התקנות בידי IKSV, הקרן המנהלת את הביאנלה, שניסתה להשתלט על תהליך בחירת האוצר. בהמשך, איסטנבול חוותה ימי מחאה סוערים בעקבות מעצרו של ראש העיר האהוב של המגה־מטרופולין, המונה מעל עשרים מיליון איש, שסומן כמחליף אפשרי של ארדואן. המחאות דוכאו באמצעות מעצרים המוניים, ובסיוע התעלמות גורפת של רוב ערוצי התקשורת, הנשלטים במישרין או בעקיפין בידי הממשלה. שרידי המרחבים הליברליים שקידמו את הדמוקרטיזציה, כמו תחנת “הרדיו הפתוח” (Açık Radyo) שהפכה לסמל חשוב בקרב הפרוגרסיבים כמרחב ששידר תחושה ששינוי בטורקיה אפשרי, סבלו מהתנכלויות ונסגרו. ¹ כל זאת בהמשך לשנים של צנזורה על תוצרי תרבות וקרעים בתוך עולם האמנות המקומי.

בעשורים הראשונים לקיומה של ביאנלת איסטנבול, שנוסדה בשנת 1987, היא הצליחה לעורר עניין רב בשדה האמנות הבינלאומי: להביא את מיטב האוצרים והאמנים מרחבי העולם להציג את עבודותיהם ברחבי העיר המרתקת שהייתה בירתן של האימפריות הרומית, הביזנטית והעות’מאנית; לבנות קהילת אמנים ואוצרים מקומית שהשמיעה קול פוליטי ביקורתי ושיתפה פעולה עם מוסדות אמנות חשובים בעולם; לסקרן ולהביא עשרות אלפי מבקרים; לשנות את פני העיר ולהפכה שוב לעיר־עולם, כמשאלת לב השלטונות.

ואסיף קורטון (Kortun), האוצר שעמד מאחורי הפיכתה של הביאנלה לבינלאומית, קרא לשינוי הגדול “נס איסטנבול”.² קורטון התכוון לכך שהצלחתה של ביאנלת איסטנבול, הממוקמת בפריפריה של עולם האמנות הגלובלי, בעיר שבה לא היו תשתיות של אמנות עכשווית כמו מוזיאון ראוי, מחלקות לאמנות באקדמיה, גלריות, אוצרים, אספנים וקהל הצורך אמנות עכשווית – כלומר ללא מעטפת התמיכה הנדרשת לשדה אמנות מצליח וכנגד כל הסיכויים – היא נס של ממש. איסטנבול הפכה למרכז אמנות שוקק ומרתק, המייצר ומציג אמנות עכשווית משובחת, מקיים שיתופי פעולה עם מוסדות בינלאומיים, ופועלים בו מרחבים לאמנות עכשווית.

קהילת הממון המקומית – קומץ משפחות השולטות בבנקאות ובתעשייה הטורקית – הזרימה כסף ונתנה את חסותה למפעל התרבות. הביאנלה הייתה לאירוע חדשני ובועט שאין להחמיץ, ודוגמא לביאנלה פריפריאלית שמצליחה להשמיע קול בשדה האמנות המערבי, הממדר והאליטיסטי.

הביאנלה ה־18 של איסטנבול, המתקיימת בימים אלה, כשמה כן היא: “חתול בעל שלוש רגליים”. אנשי איסטנבול ידועים כחובבי חתולים – אלה מתכרבלים בחצרות מסגדים, בחנויות, במסעדות, ושני חתולים אפילו נצפו על מושבי הכניסה במוזיאון נחשב. החתול הוא חיה שורדת הממשיכה לנוע ולהסתגל בכל מצב, וכך גם הביאנלה. דימוי החתול בעל שלוש הרגליים מרמז על המתח שבין פגיעות לעמידות. אימוץ דימוי החתול שאיבד איבר חיוני מגופו אך ממשיך ללכת, מרמז על טראומה אך גם על תקווה, כאנלוגיה לחברה ולשדה האמנות המקומיים. המסר החבוי של המיתוג הוא שהאמנות הטורקית, והחברה בכלל, מסוגלות לשרוד ולהמשיך לפעול גם במצב של חוסר ודאות ובמציאות של טראומה, משברים ושיבושים. וכך, גם היום, למרות רכבת ההרים שחווים העיר ואנשיה, עצם קיומה של הביאנלה, גם אם במתכונת מצומצמת, הוא במידה רבה נס.

Nilbar Gures, Arter, 2025, צילום: שלי ליבוביץ’ קלאורה

אנג׳לה הארוטיוניאן (Harutyunyan), תאורטיקנית עכשווית, מציגה הסבר לתהליך המבני שעברה ביאנלת איסטנבול. הארוטיוניאן הגדירה מחדש את האזורים שבהם נערכות תערוכות אמנות בינלאומיות מחוץ למרכזים הישנים (פריז, ניו יורק וברלין) כ”פוסט־פריפריות”, שכן בעידן הגלובליזציה והתחזקות ההון הטרנס־לאומי, ההבחנה המסורתית בין מרכז לפריפריה אינה תקפה כבעבר.³ פוסט־פריפריות הן מרחבי שיח ותרבות שלא מתקיימים רק בטריטוריות שהיו בעבר קולוניות. לפי ההגדרה הזאת הארוטיוניאן בוחנת מוסדות אמנות עכשווית במזרח התיכון ובעולם הערבי, בהם ביאנלת איסטנבול, ביאנלת שארג’ה וארט־דובאי.

מוסדות האמנות העכשווית, טוענת התאורטיקנית, עברו ארגון והתאמה לעולם אמנות טרנס־לאומי, והפכו לתאגידים רב לאומיים כפי שקרה לביאנלה באיסטנבול ולמוסד המארגן שלה ISKV. זהו מוסד המדמה מבנה תאגידי עם מועצת מנהלים, הנהלה, פרויקטים בינלאומיים, חסויות עסקיות, זהות תאגידית ותקשורת. בתהליך זה, המבנה החברתי־כלכלי והפוליטי של הביאנלה באיסטנבול צמצם את אפשרויות הפעולה במרחב הציבורי ויצר מצב שבו האג’נדות הכלכליות והתרבותיות של המגזר הפרטי ושל המדינה חופפות זו לזו: הביאנלה הופכת לפלטפורמה לקידום עסקים פרטיים, תחת כסות של מוסדות ייצוג המאורגנים ברמה הלאומית.⁴

העיר שהצמיחה ביאנלות בלתי נשכחות ואמנים ואוצרים בעלי אמירה ומורכבות, איבדה בשנים האחרונות רבים מהם. חלקם היגרו לארצות אירופה וזוכים להצלחה לא מבוטלת. מספר האמנים המקומיים המציגים בביאנלה ה־18 קטן להפליא (6). לקהילת האמנות של העיר יש חשבון ארוך עם מוסדות האמנות ומממניהם, שמגיבים לפגיעות החמורות בזכויות האזרח ובחופש הביטוי בשתיקה או בהתבטאויות מעורפלות, עקיפות ושטחיות, תוך שיתוף פעולה עם הממשל. בימים שבהם נדרשת הבעת עמדה נוקבת נגד המעצרים של אנשי אופוזיציה והפגיעה בתקשורת הליברלית ובתרבות, שתיקתם תורמת ותומכת בדיכוי המחאה.

עיון במגזין האמנות האינטרנטי העצמאי “הארגונאוטים” (Argonotlar), מאפשר הצצה למתחים הפנימיים בתוך טורקיה. במלאת מאה יום למעצרו של ראש העיר איסטנבול, המגזין ערך ראיונות עם בכירי האמנים, האוצרים וחוקרי האמנות, וכן עם סטודנטים לאמנות, הפורשים תמונה עדכנית של מערך הכוחות בשדה האמנות הטורקי המרוכז ברובו באיסטנבול. להלן מבחר ציטוטים:

הגברת הדיכוי חושפת סתירות עמוקות, הפערים הבלתי ניתנים לגישור בין אמנים לבין מוסדות הנתמכים בידי המדינה או ההון נעשים גלויים. צד אחד מתנגד באופן טבעי לדיכוי, והצד השני שותק ותומך בדיכוי בשתיקתו, לפעמים באופן שנראה סותר אך בעצם מתוחזק מהסתירה הזו”; “עלינו להתאחד ליצירת מרחב אוטונומי התומך בחופש ביטוי ובמחשבה עצמאית הנובעים מתוך תרבות של שותפות. בזמנים כאלה, האמנות חורגת מלהיות רק צורת ביטוי, היא הופכת לחלק בלתי נפרד מפרקטיקות של מאבק. לכן עלינו להקשיב לצורכי הרחוב”; “האם סצנת האמנות נפגעה? היא כבר הייתה פצועה. במיוחד עבור מי שמנסים לפעול באופן עצמאי וחופשי. תרבות של כניעה כבר מזמן כובשת את האמנות. מי שמנסים לשמור על עצמאות מוחרמים, מודרים, נמחקים מרשימות. הרשות הפוליטית כולאת, והרשות התרבותית מתעלמת […] האמן הוא דמות שברירית, שאינה יכולה לסבול כללים רודניים. כשכופים עליו נורמות של אופנה, דירוג, אסטרטגיה – הוא נהיה פקיד. והפקידות מדכאת, משתקת, שומטת את הכתפיים ואת היציבה”.⁵

במסה שכתבתי על ביאנלת איסטנבול ה־17, השתמשתי בכותרת “לחישתה של ביאנלת איסטנבול”.⁶ ביאנלה זו הייתה מקודדת מאד ועסקה בסוגיות מקומיות כמו מעמדן של נשים, אובדן זכויות אזרחיות, התדרדרות חופש הביטוי, “העיר התחתית” של איסטנבול המוסתרת מהעין הציבורית ובה כלואים רבים וטובים, מצוקתם של המהגרים הטורקים הנידונים לחיים בגולה עקב המצב הכלכלי או רדיפה פוליטית, ועוד נושאים שהובאו לידי ביטוי בדרכים עקיפות, כדי להימנע מהכעסת השלטונות. סוגיות חברתיות ופוליטיות אקוטיות הועלו באופן חלקי ובזהירות רבה באמצעות שיתופי פעולה עם אמנים זרים. דוגמא לכך הייתה עבודתו של קרלו סקוטיני ( Scotini, Disobedience Archive ) ארכיון אי הציות (ר’ מאמרי בערב רב).

Pilar Quinteros, Working Class, 2025, צילום: שלי ליבוביץ’ קלאורה

הביאנלה הנוכחית כבר אינה “לוחשת”, אלא נכנעה לתנאים הבלתי כתובים שהציב משטר סמכותני. העבודות מבטאות את פעולות שימור החיים, שימור העצמי ושימור האחר במצב של חירום פוליטי וחברתי מתמשך, כפי שטוענת קווסר גולר (Güler) מנהלת הביאנלה.⁷ זו ביאנלה שעוסקת בפרט ובהתגלמות החוויה הקולקטיבית בגוף הפרטי, ופורטת את אופני ההתמודדות של היחיד ברגישות ובחמלה. אין בה אמירות קולקטיביות גורפות ואין בה ביקורת גלויה על השלטון, אך יש בה ביטוי לאובדן שמחת החיים ודוק של עצבות. יש בה אזרחים שהובסו במהלך שני עשורים של שלטון שהכביד את ידו על אזרחיו.

עבודה הממחישה את קשיי והתפרקות חיי הפרט הטורקי, ובה בעת משליכה על התפרקות חברתית, היא ההצבה של פילר קווינטרוס (Quinteros) Working Class, שהוזמנה על ידי הביאנלה. המיצב מתמקד בפסל İşçi (הפועל, 1973) של הפסל הטורקי מואזפר ארטוראן (Ertoran), שעמד בעבר בפארק טופחאנה שברובע ביאוגלו. במהלך חמישה עשורים ניזוק הפסל שוב ושוב: אצבעותיו, רגליו, זרועותיו, הפטיש וראשו נהרסו בגלים של ונדליזם, עד שנותר ממנו רק גזע הגוף. גם לאחר שיקומו על ידי האמן מספר רב של פעמים, הפסל ניזוק שוב. מחזורי הבנייה וההרס, ובחירתו של האמן לשקם את יצירתו, מובילים לרעיון ההתמדה וההתחדשות הנדרשים לשרידות כמו גם לתפקידם של אמנים בחברה. בביאנלה, מפרקת קווינטרוס את דמותו של הפועל, ומפזרת את איבריו ברחבי חלל התצוגה. במקום לשחזר את האנדרטה, האמנית מדגישה את התפוררותה המתמשכת באמצעות הצגת גרסה מקרטון בקנה מידה גדול. איברי הקרטון שטים בקומתו התחתונה של מבנה השייך לתאגיד תעשייה טורקי. הבניין שימש כחלק מרשת מעבדות עירוניות עולמית שעסקה בחיזוי עתיד הערים, התנהלו בו כנסים שעסקו באורבניזם, אדריכלות ופוליטיקה, וכיום הוסב לשמש אחד מאתרי הביאנלה. איבריו של הפועל המפורק משתקפים ברקע השמיים־מראה המקיף את העבודה, וכך גם הצופים משתקפים במראות והופכים לחלק אינטגרלי מן המצב המפורק. הביאנלה מתגלמת בעבודה כמערכת אקולוגית של עולם האמנות המקומי השורד.

Valentin Noujaim, La Defense Pacific Club, 2023, צילום: שלי ליבוביץ’ קלאורה

בטקסט המלווה את הביאנלה מבקשת האוצרת הראשית הביירותית כריסטין טומה (Tohme) מהאמנים לדבר מעבר למחסומים המוצבים בפניהם. טומה בוחרת להציג יצירות אמנות השואפות לחשוף את מה שקבור, המסרבות למחיקה.⁸ אין בעבודות חשיפה של מחיקות היסטוריות כפי שהעזו לעסוק בהן בביאנלות הקודמות, אלא הפניית מבט לזיכרונות קהילתיים של אוכלוסיות שוליים במקומות שונים, שיצרו לעצמן מרחבי מפלט כדי לשרוד את קשיי הניכור, ונשכחו.

כזאת היא עבודת הווידאו הנוגעת ללב של ולנטין נוג’אים (Noujaim) מן העיר אנז’ה שבצרפת, החי כיום בין פריז לאתונה. ‏עבודת הווידאו “פסיפיק קלאב פריבה”, החלק הראשון בטרילוגיה “לה־דפאנס” עוסקת במועדון הלילה Pacific Club Privé, מקום מפגש היסטורי אמיתי ומרחב ייחודי של זיכרון וחגיגה קהילתית עבור קהילות גולים בלב רובע לה־דפאנס בפריז של שנות ה־80. המועדון, שהיה פתוח מדי לילה, הציע מקום מפלט לערבים, לצפון אפריקאים ולמהגרים אחרים, שבו יכלו להיפגש, להאזין ולרקוד למוזיקת נשמה, ‏R&B‏ ומוזיקה אלג’יראית עממית. נוג’אים עוסק בשאלות של עדוּת, תיעוד ומרחב עירוני, ובוחן את היכולת לבחון מחדש, להתאבל ולערער על ההיסטוריה. בסרט, גבר צרפתי־אלג’יראי משתף את חוויותיו האישיות ממועדון זה, שבו ביקר כנער, ומעלה זיכרונות מחוויות ההדרה בצרפת באותה תקופה, שהתאפיינה בגזענות נרחבת, במשבר האיידס ובמגפת ההרואין. הסרט שוזר סיפורים של מבלים, עימותים עם רשויות, ואת תחושת החברות שהחזיקה את קהילת המהגרים יחד, ומהרהר במחיקה והיעלמות של זיכרון קהילתי.

Valentin Noujaim, La Defense Pacific Club, 2023, צילום: שלי ליבוביץ’ קלאורה

עבודתו של האמן המצרי רפיק גרייס (Greiss) מפגישה את הצופה עם נתיב בריחה תודעתי. בעבודת הווידאו “השינה הארוכה ביותר” (The Longest Sleep) הוא מתעד חגיגות “מאוּליד” (مولد) הנערכות בימי הולדתם של קדושים סופיים מקומיים המשמשים מתווכים בין האדם לאל. הטקס, המכונה “חדרה” (حضرة), כולל נשימה, תפילה וריקוד, והוא חוויה פסיכולוגית עזה של טראנס, המנוגדת לסביבה האורבנית המסחרית שבה הוא נערך. אף שהסרט שואב את תכניו מהקשר דתי, הוא מתמקד ברעיון ההתעלות כמעגל חווייתי המעוות את תפיסת הזמן. דרך נשימה, תנועה וחזרתיות, גרייס חוקר את הממדים הגופניים והנוירולוגיים של דבקות, נוכחות ומצבי תודעה משתנים. האמן משלב את סחרורי הגוף האקסטטיים של המשתתפים (והמשתתפות) עם צילומי מתקני שעשועים מסתובבים בשכונות הפרברים העניות שבהן נערך הטקס.

עבודותיהם של נואג’ים וגרייס, לצד עבודות נוספות שעוסקות בחוויית השוליות, מפגישות את הצופה האיסטנבולי עם נוכחותם של המהגרים הרבים בעיר: סורים, אפגנים, עיראקים, איראנים, ניגרים, סודאנים, אוזבקים, גיאורגים ורבים אחרים. בשיחות שניהלתי עם מגוון רחב של איסטנבולים, מנהגי מוניות וזבנים, נציגי גלריות, ועד חברים, עולה כי מעמד הביניים המקומי חש תסכול וזעם על נוכחותם של המהגרים דוברי הערבית בעיר, על אף היותם מוסלמים כמוהם. המהגרים נתפסים כאחראים לקשיי החיים בעיר, לעליית מחירי השכירות למגורים, ירידת ערך עבודת הכפיים, אובדן הביטחון האישי ושינוי הנוף האנושי בעיר.

סתיו 2025 באיסטנבול הוא תקופה של מפגש עם השינוי שהעיר עוברת, תחת הסיסמה שטבעה מפלגת השלטון, “טורקיה החדשה” (Yeni Türkiye). מושג זה מכיל את כרסום יסודות החילוניוּת של טורקיה והמעבר של החברה הטורקית מחברה אזרחית המחפשת את זהותה הרוחנית לחברה העוברת זה למעלה משני עשורים תהליך התאסלמות מואץ, במקביל לניאו־קפיטליזם מואץ גם הוא. “טורקיה החדשה” בזה לערכי החילון של אתאטורק, אינה מבקשת לחקות את המערב, וגאה באיסלמיותה, בשמרנותה ובעברה העות’מאני.

Rafic Greiss, The Longest Sleep, 2024, צילום: שלי ליבוביץ’ קלאורה

עם זאת, מקורו של המונח “טורקיה החדשה” הוא בשנות ה־20 של המאה ה־20, ימי הפלת האימפריה העות’מאנית. ⁹ המונח רווח לאחר קריסת האימפריה, וביטא את ניתוקם של הטורקים מעברם העות’מאני־אסלאמי ולדבקותם בתרבות לאומית חילונית חדשה. המושג “טורקיה החדשה” שיקף את המהפך שעברה הרפובליקה הטורקית בידיו של אתאטורק – חילון, קידמה וצמצום נוכחות האסלאם במרחב הציבורי. כעת, בידיו של ארדואן, המושג שינה את משמעותו ומנוגד למהות שליוותה אותו במשך מאה שנה. זהו שימוש ציני במושגי יסוד של הרפובליקה הטורקית “הישנה” של כמאל אתאטורק, הרפובליקנית והמתמערבת, זאת של אורחן פאמוק ב”מוזיאון התמימות” ובספרו “איסטנבול”. אותה טורקיה פינתה את מקומה ל”חדש” אחר, שניתן לראות בדמויות המופיעות בסרטיו של יוצר הקולנוע הטורקי הזוכה להצלחה בינלאומית נורי בילגה ג’יילאן (Nuri Bilge Ceylan).

שלטון ארדואן, שהבטיח מדינה דמוקרטית וליברלית המקדמת את הקהילות שנדחקו לשוליים בתקופת המשטר הכמאליסטי כגון כורדים, אסלאמיסטים ועלווים, פועל לדחיית הליברליזם בכל דרך וחזר זה מכבר להערצת העות’מאנים.

Rafic Greiss, The Longest Sleep, 2024, צילום: שלי ליבוביץ’ קלאורה

הביאנלה ה־18 באיסטנבול חפה מכל פסטיבליזם, שבו נהוג להאשים ביאנלות בהיותן זמניות וקרנבליות. את המושג “קרנבלי” (carnivalesque) טבע מיכאיל בכטין (Bakhtin) לתיאור “עולם מקביל”, שבו מתקיים סדר חלופי המתריס נגד ההגמוניה של מוסדות התרבות המארגנים. אחת לשנתיים מרחב הביאנלה מתמלא בהתרחשות, משאיר להרף עין את המצב הפוליטי־חברתי שבו הוא מתקיים מחוצה לו. מעצם התנגדותו של הקרנבל לתרבות הרשמית, הסדר החדש והזמני שהוא מציע מייצג תמיד תכונה חתרנית בניגוד לסמכות מבוססת, ¹⁰ וקיום הקרנבל חוגג שחרור זמני מהאמת השלטת ומהסדר הקבוע, ומשעה דרגות, פריבילגיות, נורמות ואיסורים היררכיים.¹¹

ביאנלת איסטנבול לא פורעת את הסדר ואינה מאפשרת נוכחות של שיחים אלטרנטיביים כפי שעשתה בשנים קודמות. במקום זאת, כחלופה, היא מציעה דרכים חדשות לחשוב על מוסד הביאנלה. “החתול בעל שלוש הרגליים” מייצג מודל תהליכי בעל שלושה שלבים המתפרש לאורך שלוש שנים. אירוע הביאנלה הנוכחי הוא השלב הראשון; בשלב השני תוקם “האקדמיה של ביאנלת איסטנבול” ומיזמים בשיתוף מוסדות אמנות וקהילות מקומיות יצאו לדרכם; והשלב השלישי, שיתרחש ב־2027, יכלול סדנאות ומיצגים והצגת תוצרי מיזמי אמנות אלה. זהו ניסיון ליצור מודל אירוע מתמשך הפועל עם הקהילה.

זאת ביאנלה רצינית ועצורה המתקיימת לצד פסטיבל התרבות הענק והפופולרי “דרך התרבות” (Kültür Yolu) בניהול משרד התרבות והתיירות הטורקי, המתרחש בימים אלה בעשרות ערים בכל רחבי טורקיה, שכולן לוקחות חלק בחגיגה – תרבות לא רק לאיסטנבולים אלא לכולם. היצע הפסטיבל כולל מופעי תרבות מקומית מסורתית קלה לעיכול, מאושרת ומפוקחת, שאינה מעלה שאלות או מטרידה את השלטון, כמו למשל מחול אגם הברבורים, תערוכת צילום ברוח נשיונל ג’יאוגרפיק, ומופעי פארק של זמרים מקומיים ידועים.

במקביל, למשך ימים ספורים, מתקיים יריד האמנות “איסטנבול קונטמפוררי IC” המארח גלריות מכל העולם ומאיסטנבול, פאנלים ומפגשים מתקיימים במתחם המעוצב הענק של פזחאנה (Feshane) שנבנה במקומו של מפעל כובעי פז מימי העות’מאנים, וממוקם בגדה האירופית של קרן הזהב. מבנה בעיצוב מהודר ועדכני שמעבורות חינם מובילות אליו את המבקרים – חוויה זוהרת של אמנות מסחרית לבעלי הממון, מן הסתם חילונים.

הביאנלה, לשעבר גולת הכותרת של אירועי התרבות של טורקיה, היא כיום שחקן משני התחוב בין כל ההתרחשויות הנ”ל. פוסטרים בעיצוב ייחודי אך חיוור מפוזרים בדלילות ברחבי העיר, מבשרים בחצי קול על ביאנלה נמוכת פרופיל, המוצגת במבנים היסטוריים העומדים בחלקם לפני הריסה או שימור, ומרוכזים בשתי שכונות סמוכות, ביאוגלו וקאראקוי. הדרך לאתרי הביאנלה עוברת דרך סמטאות הומות של מסעדות ופאבים, למראית עין הכל טוב והעיר שוקקת חיים, ובמבנים עצמם עולים ויורדים שוחרי אמנות מקומיים צעירים, בוגרי בתי ספר לאמנות, עובדי גלריות ומוזיאונים ומעט מאד תיירים. בין המבקרים גם בנות מסורתיות עם כיסוי ראש ולבוש צנוע (לא חיג’אב) לצד צעירים חילוניים עמוסי קעקועים במראה עדכני. פה ושם נתקלים בקבוצות מודרכות, בעיקר בטורקית, המסיירות בין שמונת אתרי הביאנלה. אין אמנות המוצגת במרחב הציבורי או בסמיכות לשכונות מסורתיות ודתיות.

פוסטר של הביאנלה ה-18 באיסטנבול, צילום: שלי ליבוביץ’ קלאורה

העבודות מוצלחות ברובן, אך נראה שתעודת הזהות המקומית אבדה והחותם המקומי אינו קיים. תערוכות של אמנים טורקים מובילים מוצגות בגלריות או מוזיאונים שאינם לוקחים חלק בביאנלה. לדוגמה, נילבר גורס (Gures) שתערוכה רחבת היקף שלה מוצגת במוזיאון ארטר (Arter). גורס היא אמנית מצליחה ממוצא טורקי־כורדי־עלווי החיה בווינה, שתכני עבודותיה קוויריים. מאמר שכתבתי על המיצגים החצופים שלה באיסטנבול ובווינה ניתן לקרוא בערב רב. ¹² גורס מעולם לא זכתה לתערוכות מוזיאליות באיסטנבול והנה, לא רק שהיא מוצגת בתערוכה אצורה היטב במוזיאון הממומן על ידי נותן החסות לביאנלות איסטנבול, תאגיד קוץ’ (Koç), היא אף נבחרה לייצג את טורקיה בביאנלה בוונציה 2026. כך, אף שהאוכלוסייה הקווירית נרדפת בטורקיה, איסטנבול מציגה פסאדה קווירית ומבקשת לשמר נועזות, חוצפה ושייכות לתרבות המערב. למביט מן החוץ ברור המשחק הכפול של הממשל הטורקי: השמרנות, ההדתה, הצנזורה וההשתקה שטורקיה חווה במשך שנים מקדמות את מושג “טורקיה החדשה”, ואילו למערב שמורה פסאדה אחרת.

בהקשר של החיפוש הנצחי אחר הזהות הטורקית, במיצב ובעבודת הווידאו 410 Letters: On Reading and Writing (Albanian) חוקרת האמנית הטורקיה דילק וינצ’סטר (Winchester) את ההצטלבויות בין שפה והיסטוריה, ומתמקדת בפוליטיקה של האלפבית ובמורשות של שינוי לשוני בטורקיה. העבודה עוסקת במעבר מהכתב הפרסי־ערבי לכתב הלטיני (1928), שהוביל להשטחה של המורשת הרב לשונית העשירה של המדינה ולהדרה נוספת של טקסטים טורקיים שנכתבו בארמנית, ביוונית ובאלפבית היהודי־ספרדי. עבודתה של וינצ’סטר חוגגת היברידיות, סינקרטיזם ורב לשוניות כצורות של קיום משותף.

Dilek Winchester. 410 Letters- On Reading and Writing (Albanian), 2025, צילום: Sahir Ugur Eren

העבודה מציגה את “האלפבית של איסטנבול” – מערכת כתיבה ניסיונית שפותחה בשנת 1879 בידי בלשן אלבני. בווידאו, האמנית יוצרת נוף חזותי של כתבים יווניים, קיריליים, ערביים, איסטנבוליים, אגימי ובשקימי, אותיות ועיצובים שעברו התאמה או הומצאו, שחלקם נשכחו או שמעולם לא נעשה בהם שימוש. האותיות בעבודה מופיעות לא כקוד אלא כצורות פיסוליות, מלוות בצליל של דרך הגייתן. אופן התבוננותה של וינצ’סטר מציע מבט פתוח ומאפשר בריבוי הלשוני והקהילתי באיסטנבול, לא רק של המאה ה־19 אלא גם של ההווה.

עוד אתר המעלה באוב תקופות אחרות וקוסמופוליטיות באיסטנבול הוא חצר בית היתומים הצרפתי. בחצר המבנה המתפורר, שפעל עד 1937 בניהול מסדר נזירות, מוצבת עבודתו של חליל רבאח (Khalil Rabah), אמן פלסטיני יליד ירושלים שלימד והציג בה, וכיום חי ועובד ברמאללה. בעבודה Red Navigapparate רבאח ממשיך לעסוק בפוליטיקה של קרקע, עקירה והתמודדות עם נרטיבים היסטוריים דומיננטיים. בחצר בית היתומים הציב רבאח שורות של חביות אדומות שבהן הוא שתל עצים ים תיכוניים כמו זית, גפן ולימון. העצים, הגדלים במיכלים תעשייתיים במעין משתלה זמנית, מושרשים אך גם עקורים, ומשלבים קביעות עם שבריריות, המשקפות את ההיסטוריה של בית היתומים עצמו כמקום של מקלט ושליטה גם יחד. החביות החוסמות והמקשות על התנועה מעוגנות הן פיזית והן פוליטית בטופוגרפיה רוויה היסטוריות מתנגשות. הגבלת והכתבת התנועה שוזרות את הצופה בהיסטוריה של האתר וגם מציעות לקחת חלק בנרטיב המתהווה – כמשתתף, כפולש או כעד. העבודה מעלה בזיכרון הישראלי את העבודה “פרדס” של דני קרוון בגבעת חביבה, בה נשתלו 16 עצי תפוז בחביות כחולות. בשתי העבודות העצים הבוגרים עקורים ולא שתולים באדמה. כך גם בעבודתה של מונה חאטום Fossil Folly בביאנלה של שארג’ה באיחוד האמירויות ב־2023, שם האמנית הצמיחה צמחי מדבר ממתכת שנגרעה מהחביות האדומות, והתייחסה להרס הקרקע על ידי האדם בעקבות מיצוי יתר.

Khalil Rabah. Red Navigapporate, 2025, צילום: Sahir Ugur Eren

אסיים בעבודתו של איימן זדאני (Zedani) החי בריאד ובשארג’ה. העבודה Between Desert Seas ‏(2021) היא מיצב סאונד בן תשעה ערוצים השוזר בין עובדות לרוחניות, ומתמקד בלווייתן הגבנוני של הים הערבי, מין נדיר הנמצא בסכנת הכחדה. במשך עשרות אלפי שנים התקיימה אוכלוסייה של לווייתנים לא נודדים בים הערבי בבידוד יחסי, ופיתחה תרבות לווייתנית מקומית ייחודית, עם שפה, שירים והרגלים משלה.

המיצב תלוי המקום שוכן בחלל מהתקופה הרומית שנחשף בעת שיפוץ מבנה בית הספר היווני לבנות – שננטש לאחר עזיבת הקהילה היוונית בעקבות רדיפות בשנות ה־50 – לשם התאמתו לתצוגת אמנות. הקולות הקמאיים העולים מערוצי הסאונד נבלעים בתוך החומריות של המלח הלבן המפוזר בכמויות נדיבות בחלל דמוי המרתף או המערה שבו העבודה מוצבת. כדי להשיג את המלח, נסע זדאני לאגם טוז ולמחצבות המלח של נבשהיר שבמזרח טורקיה, ושיתף פעולה עם מכרות מלח מקומיים במחקר ובייצור. המלח מעוצב כאובייקטים של אבל, המזכירים מצבות שנמצאו באתרים ברחבי חצי האי ערב. באמצעות שילוב בין חשיבה רוחנית לסביבתית, עבודתו של זדאני מהרהרת בקריסה אקולוגית ובהשפעת טכנולוגיות ההתפלה על מערכות אקולוגיות ימיות, אך בהשאלה היא עוסקת בהישרדות של קהילה סגורה.

Ayman Zedani. Between Desert Seas, 2021, צילום: Sahir Ugur Eren

לסיכום, ניתן לומר כי ביאנלת “החתול בעל שלוש הרגליים” עונה על הצהרתה של האוצרת כריסטין טומה. העבודות המוצגות בה מתעקשות על הישרדות, הזנת הדמיון, שרטוט אופק אפשרויות, בנייה והרכבה ממה שנותר ומטפחות את הקיים. הביאנלה מסמלת עמידות ושרידות אף שאיבדה איברים חיוניים, כוחות החיים פועלים בה והיא חומקת מצרה ובוחרת בחיים – למרות הדיכוי, מבני הכוח, הגבולות, השחתת הטבע ומיצוי אוצרותיו, ודיכוי רוח האדם – בטורקיה ובעולם כולו.

שלי ליבוביץ קלאורה: חוקרת ביאנלות פריפריאליות. דוקטורנטית בחוג לאמנות באוניברסיטת תל אביב. בוגרת תואר שני בהצטיינות באוניברסיטת ת”א. כתבה תזה בנושא הביאנלות של איסטנבול. כמו כן, אוצרת אמנות עכשווית ומדריכה סמינרים מטיילים בביאנלות אותן היא חוקרת.