כשרקפת הופכת כוכב

“ברייה אחת איננה והכל לדידך שומם”.
אלפונס דה למרטין

זה שני עשורים ששרון פוליאקין רושמת ומציירת רקפות, תמיד נבולות. לפעמים הן משתלשלות ארצה עם כוח הכבידה, תלויות כענבלים על שרוכים שבריריים, ולפעמים הן מצוירות הפוך, כך שהנבילה נדמית כהזדקרות מחודשת של הצמח שגם בשיא פריחתו מרכין ראשו מטה. כך או כך, ברקפות של פוליאקין יש אלמנט כבד שמושך כלפי מטה, אל האדמה. בשנה האחרונה קורה דבר מוזר בציוריה של פוליאקין. הרקפות, רקפות בר שתמיד עדינות ונוגעות ללב יותר מאחיותיהן המבויתות, ממריאות אל על ומסתחררות להן בקלילות כמו הדמויות ב”הריקוד” של אנרי מאטיס.

איך השילה מעצמה הרקפת את כוח הכבידה והמריאה אל השמים? הרקפות בציוריה של פוליאקין מבוססות על רישומים מתוך התבוננות שנעשים במכחול דק ובדיו שחורה על שולחן העבודה בביתה, להבדיל מהציור שנעשה בסטודיו. הרקפות הנבולות – ערימה יבשושית ודהויה של חוטים חומים שפעם היו גבעולים ושל עלי כותרת שאיבדו את רעננותם הוורדרדה והפכו סגולים כמו צלקות – ממתינות לעיתים שבועות על שולחנה של פוליאקין עד לרגע שבו היא מתחילה לרשום אותן. הרישום הוא תהליך איטי, סיזיפי, שאורך ימים. היא עוקבת אחרי מקטעים מתוך הצביר המונח על שולחנה ובונה קומפוזיציות פרומות בקו דק ומיומן מאד, שמשמר תחושת היסוס וחיפוש ושאצורה בו אקספרסיה. בשנה האחרונה המכחול הפך דק עוד יותר, ציצת שיער מינימלית, והדיו מוספג קלות לפני שהוא פוגש את הנייר. כתוצאה מכך הקו הלך והתדקק, כאילו בודק את גבולות היותו, ואל השחור חדרה שקיפות. הקומפוזיציות, עדינות־עדינות, הפכו למעין קונסטלציות שמימיות.

באמנות הישראלית יש רקפות בשפע. שתיים מהן רלוונטיות במיוחד בעיניי לדיון בתחושת הריחוף של הרקפות של פוליאקין. הראשונה היא רקפת כתמית, אטומה ושחורה בהדפס של משה גרשוני “אל מלא רחמים שוכן במרומים” (1988). אצל גרשוני חלקי הגבעולים והכותרות כמו מתנתקים מהפקעת, הממוקמת בחלק התחתון של הדף, וצפים בין כוכבים וירח במחצית העליונה של הדף כשהם ממוסגרים במעין חלון. הרקפת השנייה היא של אהרן הלוי, בציור הבוטני “רקפת” (1920 בקירוב). הלוי יצר בצבעי מים ובמכחולים דקים ציור עמלני ורווי פרטים שבו הפקעת המגוידת צפה כמו חללית במרחבי הדף. שורשי הצמח בוקעים ממנה כלפי מטה ותפרחת עשירה של עלים ופרחים מיתמרת כלפי מעלה. הרישום הזה, שהוצג בתערוכה “רקפות: צומח, מקום, משל” (מוזיאון ישראל, בית טיכו, 2019. אוצרת: תמר מנור פרידמן), ושבה הציגה גם פוליאקין, חוגג את יופיו של הצמח שנבחר בשנת 2007 לפרח הלאומי של ישראל.

משה גרשוני, “אל מלא רחמים שוכן במרומים”, הדפס, 1988, הופק והודפס בסדנת ההדפס ירושלים

אהרון הלוי, רקפת מצויה, 1920 בקרוב

בשתי העבודות הללו, של גרשוני ושל הלוי, הרקפת מתנתקת מכוח הכבידה. אצל הלוי היא איבר המשייט כמו ספינת חלל ואצל גרשוני ראשה בין ירח וכוכבים. המילה “במרומים”, שכתובה בהדפס של גרשוני בכתב ידו, וכמוה גם כל מילות המשפט הראשון בתפילת האשכבה, מתקפת את הקשר בין רקפת, אבלות והמרומים.

שלא כמו אצל גרשוני והלוי, הרקפות של פוליאקין, כאמור, נבולות. הן לא כתם והן נטולות צבע. הן קו שחור בלבד. אבל את תחושת הריחוף הקשורה למותן הכפול – תחילה כפרח ולאחר מכן כסמל מקומי שקמל – פוליאקין לוכדת, ומזכה אותן בחיים חדשים, ככוכבים.

מבט למעלה

זה שנים רבות שפוליאקין רותמת את השמים לפעולה. “רחמי שמים” (1995–2000) היתה אחת העבודות הראשונות שבהן היא עשתה זאת. העבודה מורכבת משמונה קוביות עץ רבועות בגודל 10X10 סמ’, שעל כל אחת מהן אות אחת מתוך שמונה אותיות הצירוף “רחמי שמים”. האותיות נצרבו בעץ באמצעות קרני השמש וזכוכית מגדלת. בעבודה המוקדמת ההיא היתה זו השמש, כנציגת כוחות השמים, שסייעה לה לרשום בצריבה ולגלם בחומר את התחינה, וזאת מבלי לשאת עיניים למעלה.

שרון פוליאקין, “מפות כוכבים, חמישה שלבים” 180X180סמ, שמן על בד, 2025

בשנה האחרונה פוליאקין מביטה מעלה. מפות הכוכבים נבטו מן המבט הזה שיש בו מתח תמידי בין הסתכלות מעלה אל הכוכבים לבין הסתכלות מטה אל ארגונם כמפה. מפות, בעיקר מפות עתיקות של ירושלים, משמשות את פוליאקין כנקודת מוצא וכמוטיב חוזר ברבות מעבודותיה. המפה מארגנת ידע ומכניסה בו סדר. היא מאפשרת לנו להתמקם במרחב שחורג מגבולות התפיסה שלנו ולקשור את הגוף שלנו ואת נקודת המבט שלנו אליו. המפה מאפשרת לראות, כביכול, את מה שאנחנו לא באמת יכולים לראות, ומעניקה ביטחון ואשליה של שליטה. כלומר, המבט כלפי מטה קשור בעיגון ושליטה ואילו תנועת המבט כלפי מעלה קשורה בשחרור.

באחד המשפטים הנודעים של לאונרדו דה וינצ’י שפוליאקין הפנתה אותי אליו, הוא מציע לעצור ולהתבונן בכתמים שעל הקיר, באפר האש, בעננים או בבוץ, שכן התבוננות קשובה בהם מצמיחה רעיונות מופלאים. ההתמקדות ותשומת הלב שעליה ממליץ דה וינצ’י מאפשרת להשתחרר מתבניות שכופה המחשבה על המבט. אצל פוליאקין המבט מעלה, אל השמים, אל העננים ואל הכוכבים, קשור בשנה האחרונה בשחרור מסוג מסוים, קרי, בוויתור. ויתור על כוח הכבידה. זהו מבט משוחרר שבלבו אובדן, והוא מצמיח מחדש את הציור.

חלון

המעבר מפעולת הרישום על השולחן בבית אל הציור בסטודיו הוא מעבר דרמטי. מישיבה מאומצת וקפואה שבה העיניים והיד נעות בתנועות מדודות, עוברים לפעולות גדולות המערבות את הגוף כולו. הזזה של בדים, תנועות ערבוב, מריחה רחבה, התכופפות, עמידה על קצות אצבעות. בסטודיו הצבע נכנס גם הוא לתמונה. צבע כחומר, שיש לו ריח וטקסטורה והוא מלכלך, וצבע כצבע, שמחייב החלטות מהסוג שעבודה עם דיו שחורה כלל לא מכירה בהן. נקודת המבט משתנה גם היא. הבד תלוי על הקיר והמבט ישר, מתקרב אליו ומתרחק ממנו בהתאם להתפתחות התהליך ולסוג הפעולה הציורית.

שרון פוליאקין, “חלון שלוש כנפיים” 110X90ס”מ, שמן על בד, 2025

ימיה של המחשבה על הציור כ”חלון למציאות” ארוכים כימי הציור עצמו. אצל פוליאקין החלון אינו קשור לשאלות של ייצוג מציאות. הוא עיקרון חלוקה בדומה לפסי האורך המכונים “רוכסנים” (zips) בעבודותיו המופשטות של ברנט ניומן. החלונות של פוליאקין, כמו בתוכנת מחשב ובמסכים דיגיטליים, מאפשרים לפתוח נושא חדש או לתחום רעיון כלשהו בתוך המערך הציורי הכולל. הם מאלצים את המבט שלנו להיות ער להתרחשויות שונות שקורות במקביל על פני השטח של הציור. המסגור שיוצרים החלונות מזמין את המבט שלנו לחקור גם את הרובד העמוק, את שכבות הציור התחתונות, שאצל פוליאקין הן רבות מאד. אם מתבוננים היטב ניתן לראות מהלכים שלמים של חיבוטי נפש שמגיחים מלמטה ומצלקים את השכבות העליונות.

בשלושת ציורי ה”חלונות” שבקבוצת העבודות החדשה (“חלון עם שלוש כנפיים”, “חלון עם מזכרת” ו”חלון עם כוכבים נופלים מעל הרי ירושלים”), מופיעים צבעי היסוד אדום, כחול וצהוב. למעשה, מופיע בהם מנעד רחב של אדומים, כחולים וצהובים, בהירים וכהים, משום שפוליאקין לא עובדת עם צבעים בגרסתם ה”נקייה” מהשפופרת וגם לא עם נוסחאות ערבוב. בפעולת הציור שלה הצבע מתערבב ומוכתם תדיר. הוא ננגע בצבעים אחרים ולכן הוא משתנה כל הזמן ולא ניתן לחזור לאותו גוון פעמיים.

הרקפות בציורים הללו כחולות ואדומות. אלו פרגמנטים מתוך הרישומים העדינים בדיו, שנרשמו־נחרטו שוב, הפעם בשכבות צבע השמן, ומולאו בעבודת מכחול איטית וסיזיפית בכחול ואדום, כמו כלי דם. באמנות הישראלית, הכחול והאדום כשהם ביחד מובילים ישירות אל אריה ארוך. בשיחה שקיים עמו יונה פישר באביב שנת 1974, חודשים ספורים לפני מותו, אמר ארוך כי “כאשר הכחול והאדום נמצאים ביחד, הם הופכים ליסוד, ולא חשוב איך תצייר אותם”. ¹

ארוך הגדיר בדבריו את “היסוד” כצירוף של שניים ולא כצבע בודד. מרדכי עומר הצביע על אפשרות שלכפילות של היסוד אצל ארוך יש משמעות מטאפיזית. בעבודות החדשות של פוליאקין הרקפות משלימות טרנספורמציה והופכות ליסוד כפול, רקפת־כוכב, שמחזיק את האדמה והרקיע גם יחד. הן עוברות מסע מהפיזי, שיש בו זיכרון של אדמה ושל גוף, אל המטאפיזי, שהוא כולו זהוב־רחמי־שמים וכחול ואדום שצמודים זה לזה בריחוף.

*

הכותבת היא בת זוגה של האמנית.