פריחת מוחות 61 – יעלה וילשנסקי

גיל: 38.

מצב משפחתי: רווקה.

איפה גדלת: ירושלים.

השכלה: MFA האנטר קולג׳, ניו יורק; BFA מבצלאל, כולל סמסטר בבית הספר של המוזיאון SMFA Boston; לימודי תעודה בבית הספר לאמנות מוסררה, כיום הקובייה.

כמה שנים כבר בחו”ל: תשע.

תחומי עיסוק/מחקר: פיסול תלוי זמן, Time based sculpture.

אמן/ית שאת מעריכה במיוחד: השוטרת אז אולי יהיה יותר טוב. אנחנו חברות מהשירות הצבאי, אז חוויתי גרסה מוקדמת של הליצנית עוד במדי צה״ל, לפני הגילגול הנוכחי שלה. השוטרת ואני גם עשינו את התואר השני בארה”ב באותן שנים. התלבטנו הרבה אם לחזור לישראל או להתפתח בארה״ב. היא בחרה לחזור ואני מעריכה את ההחלטה שלה ואת האופן שבו היא יוצרת בהקשר המקומי.

ובמבט רחב, קשה לי לבחור אמן או אמנית מתוך מכלול שאני מעריכה במיוחד: דו הו סו, סאשה וולץ, לואיז בורז’ואה, שירין נשאט, רייצ’ל וייטריד, ג’ואן ג’ונאס, ארנסטו נטו, ג’נין אנטוני, קלריסה פינקולה אסטס, פיית’ רינגולד.

Pelvic Floor: Blue יעלה וילשנסקי, Walls Brown Floor, 2019, performance, 15 minutes, Movement Research at the Judson Church, Image: David Gonsier

ספרי על האמנות שלך: ‪המדיום העיקרי שלי הוא פיסול, בשילובים של מיצב/מיצג/וידאו. אני יוצרת ביגוד אדריכלי: בגד שעוקב בחלקו אחרי הצורה של הגוף ובחלקו מייצג אלמנט אדריכלי או ריהוט כגון גרם מדרגות, חלון או שולחן. במהלך המיצג הביגוד ואני עוברים דרך כמה קומפוזיציות ופונקציות.

לפני שהגעתי לניו יורק, יצרתי והופעתי בשני מדיומים מקבילים: תנועה ופיסול. הרצון שלי לקראת התואר השני היה להבין איך אני מחברת אותם לגוף עבודות אחד. הבחירה בטקסטיל הגיעה ממקום פונקציונלי כי זה מאפשר לי ליצור פסלים גמישים וגדולים שקל לנוע איתם ונוח לאחסן. כשהסטודיו התמלא בבדים, הרגשתי שזה נכון. זה החזיר אותי לזיכרונות ילדות – הייתי תופרת ביד שמלות קטנות לבובות מבגדים ישנים שלי, וכנערה רכשתי מכונת תפירה והייתי תופרת לעצמי בגדים ממפות וסדינים ישנים, כי זה מה שהיה זמין. מהצורך לתכנן דוגמאות התחלתי גם לצייר, ועד שהתחלתי ללמוד אמנות, תיק העבודות שלי היה כולו ציור. לא ראיתי את התפירה כאמנות. רק בתואר השני חזרתי לתפירה, המקום שממנו התחלתי.

ממה את חיה? אני מתפרנסת מללמד קליעת סלים וקרמיקה, ולעיתים מהופעות ומכירות של עבודות.

יעלה וילשנסקי, Afloat 2022, performance, 20 minutes, The Border Gallery, Image: Maya Baran

על מה את עובדת עכשיו? אני מציגה עכשיו תערוכת יחידה בגלריה בווגנר קולג׳, סטטן איילנד, ניו יורק. תפרתי בד טלאים תלת מימדי מותאם לגודל של התקרה של הגלריה. על הרצפה הנחתי מזרן כמעט בגודל הגלריה שמזמין לשכב על הגב ולהביט על העבודה מלמטה. הדוגמא של הטלאים חוזרת פעמיים, בגודל 6X6 מטר של התקרה, ומעט מעל הגובה של הרצפה, בגודל 25X25 ס״מ. ההשראה שלי היתה הנוף מהחלון הצמוד לגלריה, שמשקיף ממעלה ההר על הנהר, גשר ורזנו, דרום מנהטן ודרום ברוקלין. חשבתי על האופן שבו אני מסתכלת על אמנות לעומת האופן שבו אני מסתכלת על נוף. רציתי להביא לגלריה משהו שמזמין להסתכל עליו כמו שמסתכלים על צמרת עץ, כוכבים, עננים או שקיעה.

למה את גרה איפה שאת גרה? אני גרה בברוקלין, ניו יורק. באתי לכאן לתואר השני. סיימתי לפני שש שנים אבל אני עדיין רעבה למה שיש לניו יורק להציע, רוצה לראות, להראות וללמוד בתחום האומנות.

מי החברים והחברות שלך שם? בעיקר מהתואר השני וכל מיני שהתווספו לאורך השנים. יש כל הזמן פתיחות תערוכה ואירועים של חברים, וזה תענוג לתמוך ולראות התפתחות של יצירה.

יעלה וילשנסקי, Void Hugger, 2024, digital print, 60×91 cm each,14Y Gallery, Image: Ye’ela Wilschanski

באיזו מידה את מרגישה שהלימודים והחיים בחו”ל תרמו להתפתחותך המקצועית? במידה מרובה. ההחלטה לעבור לניו יורק הייתה הכי אכזרית והכי נדיבה שעשיתי לעצמי. מבחינה מקצועית אני יודעת שאני עכשיו ממוקמת בדיוק במקום שאני צריכה להיות בו, אבל להתחיל מחדש במקום זר זו טלטלה. התפתחות מקצועית כאמנית, בחוויה שלי, נעשית במסגרת קהילה. לוקח זמן לבנות מעגלים חברתיים ומקצועיים איכותיים. אי אפשר לזרז את זה. לוקח זמן להכיר מוסדות, כתבי עת, אוצרים ואוצרות, ירידים, גלריות מסחריות וגלריות חברתיות ללא מטרת רווח. אני לא יכולה להסביר במילים את התחושה שלי אבל אנסה. מעבר לגבולות הגוף הפיזי יש רשת קורים חיה בין א.נשים. היא מסתעפת, מתפרשת ומתפתחת כל הזמן. לא שמים לב אליה, אבל כשמתנתקים ממנה מרגשים שְׁמָמָה שמקשה לשמור על שיווי המשקל. בשנה הראשונה שלי פה, מתוך החוסר, פיתחתי דמויות דמיוניות שהקיפו אותי. הדמויות האלו זלגו למציאות וקיבלו צורה באמנות שלי.

האם את חושבת לחזור בעתיד לישראל? לא.

ספרי בקצרה על אחד הפרויקטים שלך: המיצג האחרון שעשיתי היה לתערוכה בשם ״שפת אם״. התערוכה הייתה במסגרת גלריה של חנות ספרים והוצאה לאור של שפות אסייתיות בסכנת הכחדה. רציתי לעסוק בשפת האם שלי באופן שיהיה מובן לקהל. הכנתי שמלה/מפה/סינר/שולחן/ארון ובתוכו חלות מפתח, סט צלחות/כפתורים מקרמיקה וסט סכו״ם מפליז. בסיום ההופעה כל אחד מהנוכחים קיבל צלחת עם חלת מפתח, קוגל ירושלמי ומלפפון חמוץ. ההשראה שלי הגיעה מזיכרונות של שבת בבוקר, בפרט השבת שאחרי פסח, של אכילת חלה שאפיתי ושמתי בתוכה מפתח, כסגולה לפתוח שפע. כיום אני רואה שאפיית חלות בצורת מפתח היא דבר נפוץ. כילדה הכרתי את המנהג הפחות יצירתי של פשוט לשים מפתח בעיסה של החלה. במהלך המופע, אני עורכת את השולחן בצורה לא לינארית ושרה בארמית את הפיוט ״אסדר לסעודתא״, שמספר על ההכנות לקראת סעודת שבת בבוקר.

יעלה וילשנסקי, So Sow Sew, 2024, collaboration with Noa Fort, performance, 16 minutes, LABAlive 14Y Theater, Image: Basil Rodericks

מה תכניותייך לעתיד הקרוב? בשנה שעברה עניינו אותי היחסים שיש לי עם האובייקטים שאני מופיעה איתם בהשוואה ליחסים של מוזיקאים עם כלי הנגינה שלהם. עשיתי שיתוף פעולה עם המוזיקאית נעה פורט. הכנתי קובייה באורך של הפסנתר ותפרתי לנו ביגוד וכוריאוגרפיה. היה לי מרתק לעבוד עם נעה. לא רציתי שהיא רק תלווה אותי, עניין אותי שכל המרכיבים של המופע יהיו בקדמת הבמה. זה היה מחוץ לאזור הנוחות שלי. לא היה לי אוצר מילים כדי לתקשר איתה. מה שיצא היה מיוחד. התכניות לעתיד הן לעבוד עם עוד מוזיקאים ומוזיקאיות. אני מחכה לתשובות על מספר הצעות ששלחתי כדי להמשיך לפתח את זה.

מה תכתבי בגלויה הביתה? חיבוק.

האם משהו השתנה בך ובחוויית החיים שלך פה בעקבות השבעה באוקטובר? כן. אני אדייק את התשובה. השבעה באוקטובר זה יום אחד מתוך שנתיים של משהו שעוד לא נגמר, אז אני לא יכולה לענות על זה כמו שעונים על משהו מהעבר. אני מקווה שעד שהשאלון הזה יתפרסם, זה ישתנה. נוספו לחיי רבדים של אימה, עצב, כאב, אכזבה ודאגה. מבחינה חברתית נפערה תהום דו כיוונית בתפיסת המציאות משני צידי המעגלים החברתיים שלי: ישראל וניו יורק. יש פלח של שפה יהודית וישראלית שאני כן מזדהה איתו. אני לומדת כמה המיומנות של מספרי סיפורים עוצמתית. אני לומדת שעובדות הן מצע יצירתי לרקום עליו סיפורים שונים. לכן חשוב לי לצרוך חדשות מכמה מקורות שונים כדי להבין איזה מחשבות בוראות איזו מציאות. בעיניי, אם המחשבה הופכת למעשה שפוגע באחר, שם צריך להיות גבול. אני מאמינה בזכויות אדם, אי אלימות ושהסכמים מצילים חיים, ואני גם רוצה להיות עם לב פתוח לשיחה ושותפות עם אלו שרואים את המציאות שונה ממני. רייצ’ל גולדברג־פולין היא דמות משמעותית בשבילי בהקשר הזה כי היא מדברת מהמקום הדואלי ישראלי-אמריקאי. צר לי שבנסיבות האלו נחשפתי אליה.

יעלה וילשנסקי, Memorial Wreath, 2015, video, 2:32 minutes, videographer: Ella Muallem
* The bees were collected from their hives where they had died from natural causes. The video was shot at the site of the ants’ colony, the ants were not transported or harmed for this video.

אני עדיין מעכלת את המלחמה בעזה ב־2014. זה שמט לי את הקרקע מתחת לרגליים וחיזק מחשבות על הגירה. הרגשתי שהשיח אחרי המלחמה השלים עם מה שנעשה. הרגשתי שהמלחמה הבאה היא ענין של זמן ולא רציתי לקשור את גורלי עם מקום שלא רואה ערך בחיי אדם ובפתרונות ברי קיימא. לצערי גם ארה״ב, איפה שאני גרה כיום, לא מצטיינת בזה. מהחוויה האישית שלי של השתתפות בלוויות צבאיות יצרתי את עבודת הווידאו “זר זיכרון”. הרגשתי שהקהל עלול להאביק את הפרחים המתים של הזרים וליצור בכך עוד זרים. בווידאו זר הזיכרון עשוי מדבורים מתות. דבורים הן חיה חברתית, כשדבורה עוקצת היא מתה, אבל כל שאר הדבורים נהנות מהגנה. חבר ילדות שלי נהרג במלחמה ההיא וכולם אמרו שהוא גיבור, אבל לי צרם שהיה אפשר למנוע את הסוף הזה. מי שצריך להיות גיבור אלו המנהיגים שמקבלים החלטות אחראית ובשותפויות. בעבודת הווידאו שיצרתי עניין אותי הדמיון הצורני בין הכנפיים השמוטות של המתים לבין הזרעים שהנמלים אוספות לעתיד.

משהו נוסף שאת רוצה להגיד לנו? תודה על המרחב הזה.