קוראות וקוראים יקרים,
השבוע אנו נעים בין תקווה לזהירות, בין שמחה ראשונית לעצב כבד. זהו זמן לא ברור. שמחה גדולה ממלאת את הלב עם שחרור החטופים ותחילת הפסקת האש, אך היא מלווה בעצב עמוק על מי שלא שבו חיים, בכעס ובחרדה גדולה נוכח ההרג הבלתי פוסק בעזה ובשטחים. יש באוויר תחושה של סוף מלחמה ושל צורך בסיכומים, אך גם פחד שהאש תתלקח מחדש, וששוב לא נצליח להגיע לשלום המיוחל.
מנקודת המבט שלנו עולה שוב השאלה מה מקומן של האמנות והתרבות בימים כאלה. במאמרו ״לפניכם אוצר בפוסט טראומה, המתעקש להציג תערוכות״, מתאר פריד אבו שקרה, אוצר ואמן פלסטיני בישראל, את המאבק להמשיך ליצור אמנות בצל טראומה מתמשכת. הוא מזכיר כי הפלסטינים בישראל חיים בטראומה מאז הנכבה – טראומה שמעולם לא טופלה או שוקמה – ולכן כל יצירה אמנותית נובעת מתוך פצע. ״הפלסטינים עדיין מדממים מ‘אירוע‘ 1948 וסוחבים את פצעי הנכבה בנפש ובאמנות. לי, כאמן רב תחומי העוסק באוצרות, ספרות, שירה, וידאו ארט ומחקר, ברור שכל עוד ‘האירוע‘ לא נפתר, לא טופל ולא שוקם, לא אני ולא חבריי נוכל להמשיך וליצור במנותק מהפצע״, הוא כותב. אבו שקרה מבקר את הרעיון של אמנות מגויסת שמגיבה מיידית לאירועים טראומטיים, וטוען כי נדרש זמן ארוך, אולי עשרות שנים, לעיבוד טראומה ולהולדת אמנות משמעותית ואיכותית.
וכך השאלה נותרת פתוחה: כמה זמן נצטרך כולנו, כל יושבי המקום שבין הירדן לים, כדי לעבד את הטראומות העכשוויות, ואלו שאינן רק פוסט טראומה אלא טראומה מתמשכת. ומהו מקומה של האמנות הנוצרת ומגיבה בזמן אמת? האם היא נחוצה דווקא עכשיו, או שמא יש לחכות להתרחקות מהאירוע כדי ליצור משהו עמוק ואיכותי יותר?
לדבריו של אבו שקרה, החיבוק הפוליטי אינו תנאי ליצירה. להפך, האמן חייב להמשיך ליצור גם בתוך המלחמה, דווקא כדי לשמור על האנושיות והשפיות. ואולי זה, בסופו של דבר, התפקיד המרכזי של האמנות ברגעים כאלה — לבטא את האפשרות האנושית כשהכול סביב מתפרק.
ממש עכשיו יצאו שני הגיליונות המודפסים החדשים של ״ערב רב״ שעוסקים במושג בית ספר לאמנות. ככאלו, הם גם גיליונות המוקדשים לחינוך. הגיליונות כוללים מאמרים עיוניים, עמודי קומיקס וכתיבה פואטית העוסקים בשלל סוגיות: החל מהיסטוריה של בתי ספר לאמנות בישראל ובעולם, עבור דרך הצעות לתכניות לימודים חדשות וסיפורים על תכניות נסיוניות שנזנחו, חוויות מחיי בתי ספר לאמנות של הסגל והסטודנטיות, וכלה בתיאור אתגרים בני זמננו בקיומו של מרחב למידה אמנותי ואקדמי בסביבות פוליטיות טעונות. חלק מהטקסטים מתמודדים עם משבר לימודי מדעי הרוח הפוגע בלימודי אמנות בכל העולם, אחרים בוחנים פערי תרבות ושפה בתהליכי חניכה אמנותית, מצביעים על אסכולות, תכנים וכלים פדגוגיים ייחודיים, היבטים אקדמיים של מחקר אמנותי ואופני ייצור ידע באמצעות אמנות. הם עוסקים במוסדות, קהילות, חזונות, הצלחות וכשלונות, ובהשפעתם על האמנות עצמה.
רכשו לעצמכם דרך האתר, וביום שישי נמכור גיליונות ביום עיון בבית לאמנות ישראלית (ראו מטה)
ֿ”פנים אל פנים: ציור דיוקן וראיית האחר”
יום עיון בעקבות אורי ריזמן, עמנואל לוינס וצילומי החטופים, לכבוד פתיחת שנת הלימודים תשפ“ו בבית לאמנות ישראלית
האקדמית ת“א יפו, חבר הלאומים 10
שישי, 24.10.25 בשעות 10:00–13:30
“פני הזולת הן ראשית הפילוסופיה“
עמנואל לוינס
תכנית האירוע:
התכנסות
עידית עמיחי: דברי פתיחה
פרופ‘ חגי כנען: פנים – בין התגלות למחיקה
ד“ר טלי תמיר: על הדיוקנאות של אורי ריזמן ומאיה כהן לוי
גבי קלזמר: על סדרת “הדיוקנאות העיוורים”
הפסקה
ד“ר עידו רמתי: פנים בזמן מלחמה – סטיקרים וכרזות במרחב הציבורי
ענת סרגוסטי: המבט המותר, המבט האסור
זאב אנגלמאיר: פנים גלויות: ציור פורטרטים של חטופים בפרויקט הגלויה היומית
ההשתתפות ללא עלות – בהרשמה מראש.
חניה חינם בסביבת המכללהֿֿ

“מקומות שהזמן לא עזב” / דבורית בן שאול, ג‘וזיאן ונונו, גבי יאיר
הגלריה לאמנות במכללה על שם דוד ילין בירושלים
פתיחה: חמישי, 30.10.25 בשעה 19:30
נעילה: 9.12.25
אוצרת: נאוה ט. ברזני
חרכי שאלה, שתיקה, געגוע או מחשבה שעוד לא הבשילה נושאים את חלל התערוכה ומלווים אותו. כמו מתוך מצוקת האינסוף משוועים האמנים דבורית בן שאול, ג‘וזיאן ונונו וגבי יאיר לתפיסתו של זיכרון הממאן להישכח או למקומות שהזמן לא עזב. המרחב רוחש תנועה ומוקף נופים סבוכים המייצגים תודעה פנימית וחיצונית, בלוויית עורבים שחורים הנדמים כאותיות שעוד לא נהגו. פעולתה של היד הרושמת אינה מרפה ויוצרת שדה חזותי שבו צילו של הזמן נדחס ומתפשט בו זמנית. כך הנוף חדל להיות רק נוף והעורבים הם כמהלך שחור הקורא לשיטוט תודעתי או לשהייתו של מבט.
שעות פתיחה: שני–רביעי בשעות 10:00–17:00, חמישי 10:00–16:00
הגלריה לאמנות ממוקמת בספרייה של המכללה האקדמית לחינוך ע“ש דוד ילין, רח‘ מעגל בית המדרש 7 בית הכרם, ירושלים
בזכותכם ובזכותכן אנו ממשיכים לעשות עיתונות־תרבות עצמאית, מגוונת והוגנת
רכשו גיליונות וקחו חלק בהמשך הפעילות של ״ערב רב״



לעיון בגיליונות קודמים >>>
גיליון 01 | גיליון 02 | גיליון 03 | גיליון 04 | גיליון 05
גיליון 06 | גיליון 07 | טקסטים מתוך גיליון מודפס 08 יעלו בהמשך





הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 
