“גילוי והסתרה שאין לה התחלה או סוף”

המיצב “השבר בזמן” של האמן נדב ויסמן נפתח כבר במבואת המוזיאון וממשיך באופן אורגני אל תוך חלליו הפנימיים. צורותיו רכות וזורמות, כאילו נולדות זו מתוך זו: מן האלמנט הראשון, הניצב במבואה, חודר פרט יחיד דרך חור שנפער בקיר המפריד בין החללים, וממשיך את זרימתו בחלל הפנימי. יחסי הגומלין בין חלקי המיצב מתממשים בשכבות –אופקיות, אנכיות, מכופפות, מפותלות ואלכסוניות – היוצרות יחדיו תחושת ריחוף ותנועה גלית. זהו מיצב שנבנה במלאכת מחשבת של נגר מיומן, באמצעות טכניקה של גזירת משטחי עץ. רובו של העץ נותר חשוף, חושף את חומריותו, וחלקים ממנו מצופים בגווני עופרת של עפרונות מסוגים שונים. בחלל הפנימי, בהמשך למבואה, מוקרן סרט אנימציה ש”רץ” בתנועה סיבובית על מבני המיצב ועל חלקים חשופים של הקירות, מעין פנס קסם המקרין דימויים וצורת מתוך שרטוט, כנגטיב של חלקי המיצב. המיצב בנוי משכבות של משטחים במידות שונות, ואלו עשויים מצורות חזרתיות שנחתכו/נגזרו מתוך החומר, ויש להן קווים מעוגלים, פנימה והחוצה, כמפות טופוגרפיות של נוף או כרוח רפאים של דמויות נעלמות. הצורות האלסטיות מופרעות על ידי חלקים, מעין סורגים, המסתירים שכבה ועוד שכבה מאחוריהם, ופה ושם נפגוש, בהפתעה, צורות דמויות מדרגות שמובילות לשום מקום. המיצב כמדיום מיועד לחלל נתון, ומעלה שאלות כמו: מה בא קודם, הקירות של החללים במוזיאון, או חלקי המיצב שסביבם נבנה המקום?

האוצרת אירנה גורדון כותבת בדף התערוכה:

“[…] המיצב הפיסולי של נדב ויסמן עשוי שכבות מובנות שכמו חיות ונושמות בעצמן, בתנועה של גילוי והסתרה שאין לה התחלה או סוף – אלא שהרצף הזה שולל אפשרות של התבוננות שלווה ובלתי מעורבת. שוב ושוב הזרימה נתקלת בפרגמנטים מונומנטליים, בשברים טקטוניים דמויי חתכים אדריכליים”.

המיצב בנוי כמבנה סטטי, קבוע, אך באותה עת מייצר תנועה. לא קל לפענח את המיצב, והוא מכוון את הצופה לפרשנות והתרשמות אישית: לחוויה, לזיכרון, למה שמוכר לו ולמה ששונה, כמו מעין מבחן כתמי רורשאך שמשאיר לצופה מרווח לגלות דרכו את עצמו או את השבר בזמן הנסתר, האישי.

נדב ויסמן, מראה הצבה מתוך התערוכה, צילום: בילו בליך

הצופה המבקר במיצב חש כיצד המבנה משפיע על תנועות גופו ומדגיש את הרצון להציץ לתוך הפתחים והשכבות ולגלות את הנסתר: למטה, מהצד, ממול, ולמעלה, קרוב ורחוק. האם נדב ויסמן, בגישה ביקורתית, ממשיך מסורת ארכיטקטונית שאינה נוצרת מקו ישר, ארכיטקטורה של זרימה, שכבות, חדירה, תנועה, פרספקטיבות מנוגדות? האם זו הצעה לארכיטקטורה אורגנית או ארכיטקטורה חד פעמית, מותאמת מקום, שאינה תלויה בכלי השרטוט או בתוכנות המתוחכמות, אשר שכיחות כל כך במשרדי המתכננים, ומשכפלות את הארכיטקטורה לכל מקום?

נדב ויסמן בונה במו ידיו סביבה שאינה נגמרת בחללי המוזיאון. זהו מיצב ניסויי, ללא קצה סופי, דוגמת הארכיטקטורה האורגנית־אקולוגית הצומחת של פאולו סולרי (Soleri) בפרויקט המתמשך של תכנון ובניית העיר ארקוסנטי (Arcosanti) במדבר באריזונה.

 

הצגת פוסט זה באינסטגרם

 

‏‎פוסט משותף על ידי ‏‎Arcosanti‎‏ (@‏‎arcosanti_arizona‎‏)‎‏

המיצב יוצר צורות וחללים כמודל לסביבת אדם, שצורותיו האורגניות, האנושיות, משתלבות עם רעיונות הבית האינסופי (Endless House) של פרדריק קיסלר (Kiesler). הבית האינסופי הוא סמל ליחסי גוף האדם ומקום, ולרצונו הפיזי והרוחני במחסה. הבית הוא דימוי ליחסים אלה, בצורתו ובחללים שהוא מציע. הארכיטקטורה של קיסלר אינה ניתנת למימוש בעיקר מפני שזו ארכיטקטורה מושגית שנועדה לפתח תזה. כך ניתן להתרשם מהמיצב שיש בו מרכיב של סינתזה בין מבנים וחללים ובין צורות מתפתלות של איברי גוף אדם, נוף וטבע.כמי שחוקר ועוקב אחר תהליכי העבודה של ויסמן, בהקמת המיצב “השבר בזמן” שאלתי אותו: “האם את החלקים אתה חותך באופן ידני, בעצמך, ולא בעזרת תוכנת שירטוט וחיתוך cnc?” ותשובתו: “נכון, אני חושב שזה משמעותי. אפשר להגיד שזה עניין תקציבי, אבל זה גם עניין תכנוני, אני רושם עם פחם על העץ הלבוד, לא פעם אלו הרבה רישומים אחד על השני כדי למצוא את הצורה המדויקת, ואת המיקום המדויק שלה בקומפוזיציה. אחרי זה אני מנסר כששאר הסימנים והרישומים של המחשבות שלי נשארים על המשטח. אני חושב שהניסור הידני משמר איזו טמפרטורה יותר חמה בצורה וזה מרגיש פחות טכני ופחות מנוכר. עשיתי בעבר ניסור בלייזר, ורסיה קטנה של עבודה, זה יוצא יפה ומאוד נקי, אבל מאוד מאוד גרפי. וגם אין את שאריות הרישום מסביב, אין את סימני המחשבות על הצורה והמיקום. אני מעדיף את הטמפרטורה החמה של הניסור הידני”.

לגישתו של נדב ויסמן יש שורשים ותקדימים היסטוריים, במיוחד בקשר עם הדיונים והביקורות שעלו בשיאה של המהפכה התעשייתית, במאה ה־19. גיליתי כי קיימת הקבלה מחזורית בין הנעשה בתחום היצירה במאה ה־21 לבין התרחשויות שאירעו לפני כ־180 שנה. הדיון כיום עוסק בהשפעת כניסת טכנולוגיות ותוכנות דיגיטליות והדפסת לייזר, שמאפשרות לייצר ללא מגע של יד אנושית, בעיקר בתהליכי היצירה – סקיצות, שרטוטים, אובייקטים מודלים – באמנות, בעיצוב, ובארכיטקטורה.

האמן נדב ויסמן בסטודיו, צילום: בילו בליך

מאז ימי התיעוש ובמובנים מסוימים גם היום, המחלוקת היא בין חסידי ייצור אובייקטים, כלים ומרכיבים ארכיטקטוניים על ידי מכונה, ובין חסידי מסורת מלאכת היד ומוצרים הנעשים בבתי המלאכה. ג’ון רסקין (Ruskin) היה מראשי מבקרי תהליכי התיעוש והשפעתם על אמנות, עיצוב, וארכיטקטורה. הוא ראה את האמן, בעל המלאכה והצרכן כמי שנפגעים מהתיעוש. הוא ביקר את החברה שייצרה אמנות שמושפעת מהעולם העסקי והמכונה ואת האמנים שמעדיפים חוקים מוכתבים על פני השראה.

בספר “שבעת המאורות של האדריכלות” (Seven Lamps of Architecture) משנת 1849, ובספר “אבני ונציה” (The Stones of Venice) משנת 1851, רסקין מתדיין על כלכלה, חברה ותרבות ועל היחס בין בעל המלאכה ועבודת האמנות. רסקין הפריד בין השימושיות של הבנין ובין הרושם של הבנין, שמתקבל על ידי העיטור ומעשה האמנות. “במאור האמת”, רסקין דיבר על כנות בביטוי, בחומר ובעבודה. הוא התנגד לחומרים מזויפים, והעביר ביקורת על מוצר או תבליט שבא מייצור במכונה. “זה לא רק החומר, אלא החוסר בעבודת האדם שמורידה מערך הדבר […]”. הוא דן ביחסים שבין האדם לעבודתו, וביחס בין המלאכה לאמנות. הוא טען שצריכה להיות הנאה מן העבודה ואסור לרגעים המעטים בחיים של הארה (glowing) להתרחש תחת השפעת המכונה. לדברי רסקין, הנאה נמצאת בעבודת היד, המלאכה. מוצרים צריכים להראות, לא להסתיר שהם מעשי ידי אדם, ולשקף את הבסיס האנושי של האדם. לדבריו, מוצרים במלאכת יד יהיו מחוספסים, לא מדויקים, ויבטאו את האדם האינדיבידואלי שמאחורי היצירה. רסקין ראה בסימטריה ובגימור המושלם גורמים המובילים לביטול ערכים אנושיים: “[…] אדם לא התכוון לעבוד עם מכשירים מדויקים, להיות מדויק ומוחלט בכל פעולתו. אם תעשה אותם קפדניים ומדויקים תעשה את אצבעותיהם כמודד מעלות של גלגל שיניים, את קשת הזרוע שלהם למחוגה – תוציא את האנושי מהם”.

נדב ויסמן, מראה הצבה מתוך התערוכה, צילום: בילו בליך

אין ספק שהמיצב “השבר בזמן” מתחיל את קיומו בסטודיו של האמן. תהליך בחירת סוגי העץ, רישום על גבי משטחים בסוגי עיפרון שונים, חיתך ידני ביד רוטטת. פעולת המלאכה של ויסמן היא מחשבתית ובעיקר גופנית. בתוך המיצב נשארים סימנים של שגיאות, חומר מחוספס, אי דיוק, שמכניסים לדבריו את “הטמפרטורה החמה”, מלבד היות המיצב מכלול התערבות ופעולה מופלאה בחלל.

זהו מיצב מרשים, מדויק וזורם, שמכיל בתוכו מורכבות עשירה לחושים, לאורגניזם של הגוף, לסביבה הקרובה ולמרחב האורבני.

[ואף מילה על הצייר משה קופפרמן, שנאמר שכותרת המיצב “השבר בזמן” שאולה מסדרת ציורים שלו].

*

“השבר בזמן” / נדב ויסמן

אוצרות: אירנה גורדון

מוזיאון פתח תקווה לאמנות

נעילה: 22.11.25