לפניכם אוצר בפוסט טראומה, המתעקש להציג תערוכות

מאה בני אדם, קרובי משפחתי, נהרגו מטיל אחד שפגע בח’אן יונס. כל כך הרבה בני אדם נמחקו מעל פני האדמה, במלחמה שאין לה סוף, בשעה שאנחנו, הפלסטינים, עדיין מדממים מ”אירוע” 1948 וסוחבים את פצעי הנכבה בנפש ובאמנות. לי, כאמן רב תחומי העוסק באוצרות, ספרות, שירה, וידאו ארט ומחקר, ברור שכל עוד “האירוע” לא נפתר, לא טופל ולא שוקם, לא אני ולא חבריי נוכל להמשיך וליצור במנותק מהפצע. ואיך נמשיך? הרי הממסד הפוליטי, הממשלות לדורותיהן, לא קלטו אותנו, לא טיפלו בנו ולא חיבקו אותנו, את הפלסטינים בישראל, לא העניקו לנו זכויות ושוויון ולא עזרו לנו לצאת מ”האירוע”. לכן אנחנו עדיין בתוכו. אמנים בפוסט טראומה.

מה עושים במצב הזה? אני, למשל, אוצר עכשיו תערוכה של פואד אגבריה, אמן שאני מאד אוהב, בגלריה גבעת חביבה לאמנות. שנה עבדתי על התערוכה הזאת, ועכשיו, בשיניים חשוקות, אני עושה את “מה שצריך לעשות”: שומר על האנושיות, על השפיות, על היצירה והרוח, אוצר תערוכה בעודי מדמם. אני רואה לנגד עיניי את הקהל הפלסטיני ואת הקהל היהודי ויודע שהבחירה להמשיך להציג אמנות נובעת מהרצון שלי להיות ראוי לאנושיות שלי.

פואד אגבאריה, התגלמות הצבר, שמן על בד, 2025, צילום: טל בדראק

חודשים ספורים אחרי שבעה באוקטובר, יום טראומטי שהפך גם הוא ל”אירוע” בחברה הישראלית, הצגתי תערוכה בבית בנימיני שבתל אביב. לא ידעתי איך יתייחסו לעבודות שלי, אם יהיה קשב בכלל, אם העיניים הפצועות יראו את מה שאני מציג. הגעתי מדי שבת כדי לראות מי בא ואיך הקהל מגיב, ולשמחתי הגיעו אנשים רבים, קהל אוהד של שוחרי אמנות, קהל אינטיליגנטי. הגיעו אספנים. הם באו לצרוך אמנות, שמטבעה מגיבה ל”אני”, למצב, ל”אירוע”, ליחסים בין בני אדם, לעולם, למקום המגדרי של האמן, והרגישו אותי. שמחתי שעשיתי את מה שאני יודע לעשות, גם בתוך מלחמה.

מלחמה, כמו גם הטראומה שהיא בהכרח מייצרת, היא טריגר שאחראי ללא מעט אמנות מגוייסת. כמו ב־1948, גם אחרי השבעה באוקטובר אמנים רבים, האמנים הטובים ביותר, עשו לדעתי טעות ויצרו, בשפתם האישית, תגובה או ביקורת אמנותית ל”אירוע”. האמנות הגיבה, גם במקרה הזה, באופן ממוצע ומטה, כי לא עמד לרשותה טווח הזמן הנחוץ כדי להבין את ה”אירוע” ולהגיב עליו. כי אם אנחנו, הפלסטינים, עוד לא עברנו את התהליך שאני מדבר עליו מ־1948, איך ייתכן שבמקרה של המלחמה הנוכחית זה יקרה מהר כל כך? גם האמנות הפלסטינית העכשווית הושפעה קשות מהשבעה באוקטובר, גם בזירה המקומית וגם בזירה הבינלאומית, בגלל הפחד להתבטא ולבקר כמו גם בגלל הקושי לבטא את הכאב המשותף. אז נכון, אמנות היא ממסד בינלאומי חזק מאד, אבל אמנים הם בני אדם ורבים מאיתנו בפוסט טראומה.

פואד אגבאריה, צבר במצור, חריטה והדפסה על נייר, 2025, צילום: טל בדראק

אני חושב שאחד התפקידים של מוזיאון אום אל פחם, לדוגמה, הוא לא לנער את “האירוע” מעל האמנים ולעודד אותם להפסיק לחשוב על הנכבה וליצור עבודות המגיבות אליה, כי חשוב שאמן יעשה את מה שהוא רוצה, אבל הייתי שמח אם היינו מצליחים להציג אמנות שדוברת שפה המכוונת לעולם. להביא אמנות ערבית, אמנות ישראלית ופלסטינית, שמציעה את התבלין האמנותי הייחודי שלנו. זה הייעוד שלנו, כחברה מגוונת הפועלת בתוך סבך של נסיבות ותרבויות, אלימות ודיכוי, עושר ורגשות.

אני רוצה לדבר רגע על פואד ועל התערוכה שלו, כי פואד ממשי ואמיתי והעבודות שאצרתי לתערוכה ראויות ועושות מעשה. קראנו לתערוכה “שורשים” והצבנו בחזיתה את הצבר, אלמנט דומיננטי בעבודות של פואד: בניגוד לאמנים פלסטינים אחרים, העיסוק של פואד בצבר ובשורשים שלו אלים ולא נוסטלגי, עיסוק המציג עקירה כואבת ותחזוקה מלאכותית של הגוף החי של הצבר, שחושף צד גברי, קוצני ומאיים. מצד שני, פואד מחצין את הפן המתוק והרך של הצבר, את החיוניות והפרי הפורה, ומשלב אלמנטים נשיים רכים דוגמת רקמה ושטיחים רקומים. האשה שבתוך פואד התחילה לרקום והיא עושה זאת בעבודות רבות, על קנווס וברזל גם יחד. השטיח, עליו דורכים ואותו מכים בעוצמה כדי לנערו מאבק, מגן על הבית בסופו של יום והופך את ההליכה במרחביו לרכה ונעימה.

הצבר אומץ על ידי הישראליות הציונית כסמל דואלי המצביע על החספוס של הישראלי, הלא גלותי, מול הרכות המסתתרת בתוכו. הצבר של פואד מזכיר לקהל שצבר באתוס הפלסטיני מייצג גם את ההגנה והצומוד, ההיאחזות באדמה, כי גם אם תגדע את הצבר ותשליך אותו במקום אחר הוא יגדל שוב. קצת רטיבות והוא משריש. הפלסטיני מגדר את בתיו במשוכות אבנים וצבר, ואם הוא נאלץ לעזוב את ביתו יקים את עצמו וישריש את עצמו שוב ושוב. הפלסטיני בישראל נאבק על הישרדותו ופואד מציג את המאבק הזה בכל פינה של עולמו האמנותי.

מילה אחרונה על הטראומה ויחסיה עם היצירה: לנו, הפלסטינים, נדרשו 70 שנה להגיע לאמנות איכותית, ובדרך לשם גודפנו שוב ושוב על העיסוק האובססיבי שלנו ב”אירוע”. אני חושב שאחרי השבעה באוקטובר אותם מגדפים הבינו שכאשר אתה חווה אירוע טראומטי אתה קודם כל מתעד אותו, אחר כך אתה בודק אותו ומעבד אותו, עד שאתה מצליח לייצר אמנות משמעותית. התהליך הזה בלתי נמנע כי אמנות צריכה לתעד את האמת, עם או בלי החיבוק של הממסד הפוליטי, עם או בלי איפוק.

*

שורשים / פואד אגבאריה

אוצרות: פריד אבו שקרה

גלריה גבעת חביבה

נעילה: 2.11.25