גיל: 43.
מצב משפחתי: נשואה + 3.
איפה גדלת: תל אביב.
השכלה: תואר ראשון BFA מקופר יוניון בניו יורק, ותואר שני MFA מבצלאל.
כמה שנים כבר בחו”ל: שנתיים וחצי.
תחומי עיסוק: בשנים האחרונות אני מסתכלת על מצבם הנפשי המדומיין של טקסטים, שפה וסמלים ויזואליים, במיוחד על התופעה של חוסר האפשרות לדבר, ועל הקריסה של השפה במובן הבסיסי שלה כמרחב להבעת הסכמה או התנגדות. למשל בעבודה הציבורית In a Nutshell, שבה עץ דקל בגודל טבעי מתכופף מגג של בניין, או מיצב הווידאו “סלמי” שבו חתולים מטפסים על המילה “שלום”. בתערוכה שהצגתי בגלריה של ארטפורט ב־2019 חתכתי את המילה “לא”, שסומנה בענק, מהקיר, ככה שהיא נפלה על הרצפה. הרפיסות הזו יצרה שלילה כפולה – ה”לא” שנפער בארכיטקטורה והמילה עצמה שנפלה. קראתי לעבודה “כן”.
אמן/ית שאת מעריכה במיוחד: בדיוק סיימתי לקרוא את ספר הזיכרונות של במאי הקולנוע ורנר הרצוג, Every Man for Himself and God Against All. אני חוזרת אל הסרטים התיעודיים שלו במהלך העבודה בסטודיו, בדרך כלל כשאני עסוקה בפרויקט וידאו חדש. הסרטים אמנם תמיד מלווים בטקסטים שהרצוג מקריין בעצמו, אבל זו הפעם הראשונה שאני חווה אותו כסופר. בספר הרצוג מרחיב על הרעיון של ecstatic truth: ההנחה שהאמת לא תמיד מצויה באמת, ולפעמים דווקא השקר או ההגזמה יציגו גרסה נאמנה יותר מתיעוד ללא משוא פנים. הוא מדבר הרבה על התפקיד שלנו כיוצרים בהקשר הזה. בנוגע לקולנוע דוקומנטרי לדוגמא, הוא מבטל את הרעיון של להיות זבוב על הקיר ואומר שאם כבר, במאי צריך להיות צרעה. אני מתחברת לזה מאוד, כי אני מאמינה ביכולת של נסיבות בדיוניות ליצור השלכות אמיתיות, כמו למשל בעבודה מוקדמת שלי ״ישנים במיטות שלנו״, שבה טקסט חבוי מתחת לשכבות של “שערות” מטאליות כסופות שגזרתי מפונפונים של מעודדות, והוא נחשף לאט באמצעות מאוורר תעשייתי שמעיף אותן לצדדים ופוער קרחות שדרכן ניתן לקרוא את המשפט. הנסיבות שבהן הטקסט הזה מצוי מדומיינות לחלוטין, אבל המוגבלות שלו כאירוע קריא היא אמיתית. המשמעות של המשפט נוכחת אך ורק כאשר הרוח מהמאוורר נושבת על הפסל, וחושפת משהו על המציאות הקונקרטית כפי שאני מבינה אותה.
יעל פרנק, הישנים, צילום: טל ניסים
ספרי על האמנות שלך: אני מציגה בדרך כלל מיצבי וידאו ופיסול, ולאחרונה גם עבודות במרחב הציבורי. השפה שלי הומוריסטית אבל עם בסיס רציני מאוד. הפסל הציבורי האחרון שלי, “הישנים” הוצב בינואר 2024 על דרך בגין ביציאה מתחנת שאול המלך של הרכבת הקלה. זהו מונומנט של זוג חתולי ברונזה גדולי ממדים ישנים על פדסטלים תאומים שעליהם חרוטות המילים “כן” ו”לא”. העבודה הזו מתכתבת עם פסלי אריות בעולם, ששומרים על אנדרטאות ומוסדות דת ותרבות. האריות בעבודה שלי הם חתולים שנרדמו בשמירה, והמונחים האתיים שעליהם הם אמונים נותרו ללא הגנה. השפה עבורי משמשת כחומר פיזי, ואני פועלת בטריטוריה שמזכירה סוריאליזם כיוון שהחפצים והחומרים שאני משתמשת בהם עוברים האנשה. בו זמנית אני פועלת ממקומות אישיים מאוד, ומכאן ההתייחסות בעבודות שלי לקריסה גופנית, לחוסר יכולת לזוז או לדבר, ולחוסר נגישות במרחב. במקביל יש פן רעיוני ומחקרי נרחב לעבודות, שעוסקות בפוליטי ובהיסטורי, והן נעות על שני הצירים האלו בו זמנית. מעניין אותי לראות את העולם דרך נקודת המבט של מה שאינו אנושי, ולהיות קשובה לעיניים שמסתכלות עלינו מתוך כל מה שנמצא מסביב.
על מה את עובדת עכשיו? אני עובדת על סדרת ציורים חדשה עם טקסטים בצרפתית. שיחים של גדר חיה צפופה שמהם מגיחים משפטים שנוגעים לחוסר יכולת לדבר. אני עובדת עם ניירות גדולים, דיו וצבעי מים. זה ציור עמלני, שבו יש חשיבות לבחירות הקטנות תוך כדי התהליך. במקביל אני עובדת על עבודת וידאו חדשה, סרט טבע של חבובות שאני בונה בסטודיו ומצלמת בחוץ. שני גופי העבודות האלו יוצגו בארץ בקיץ.
איך את מתפרנסת או ממה את חיה? במשך הרבה שנים הייתי מרצה בבצלאל, ואני מציגה תערוכות יחיד וקבוצתיות בארץ ובעולם. אני בת מזל ומקבלת גם מענקים, פרסים, ושכר אמנית על פרויקטים שאני עושה.
יעל פרנק, כן, צילום, לנה גומון
למה את גרה איפה שאת גרה? עברנו למונטריאול בעקבות תכנית ההכשרה של בן הזוג שלי. הוא רופא שעושה התמחות־על בגניקואונקולוגיה. הגעתי לכאן ממקום מבוסס בשדה האמנות בישראל וגם מתוך קריירה שמאוד אהבתי בבצלאל, והבחירה לקחת צעד הצידה ולעבור דרשה אומץ אבל התבררה כהחלטה נכונה עבורי מקצועית. ובנוגע לחיים עצמם, מונטריאול היא סוד מוזר. קצת תל אביב על סטרואידים במובן הקולינרי והתרבותי שלה, פלוס המון ירוק (או כתום, או לבן, תלוי בעונה), רחובות עם אווירה, היסטוריה מעניינת, טבע וספורט. היא יפה, משקיעה, ואוהבת את עצמה. יש הרבה מה ללמוד מזה.
איך את חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך שם? וואו. בגלל שהגענו רגע לפני השבעה באוקטובר ואני צריכה כל הזמן למקם את עצמי דרך שאלות של אנשים, יוצא לי לחשוב על זה הרבה. בדרך כלל אני עונה עם סיפור של דיוויד פוסטר וואלס כשאני מנסה להסביר לאנשים פה משהו לגבי יהדות חילונית ישראלית. הוא כותב על שני דגים ששוחים להם ביחד ופוגשים במקרה דג ששוחה לכיוון השני, מהנהן לעברם בראשו ואומר, “בוקר טוב בחורים. איך המים?” שני הדגים ממשיכים בדרכם עד שלבסוף אחד מהם מביט באחר ואומר, “מה זה לעזאזל מים?” בארץ אנחנו נולדים לתוך הזהות היהודית וזה לא שיוך שאנחנו בוחרים בו או מגדיר אותנו במיוחד, כי הוא לא ממש נמדד ביחס לשום דבר אחר. וזה נכון לדעתי לכולם, לא משנה מאיזה מגזר. כחילונים נראה לי גם שחלקנו מרגישים שזו זהות לא משמעותית בהכרח, שאם נרצה ניתן להשיל אותה ברגע שנצא מהארץ, כמו שאפשר להחליף מדינה. במונטריאול גיליתי עולם שלם ובריא מאוד של פרקטיקה יהודית שאינה דתית, ואני מחוברת לזה. יש פה ציבור יהודי שמקיים את עצמו, מבחירה, כתרבות עשירה שניתן לשאוב ממנה וליהנות ממנה כנקודת ייחוס מפרה, ולא כעול. בשבילי, הפרספקטיבה החדשה הזו היא אחת המתנות שקיבלתי כאן
יעל פרנק, סלמי, סטילס מתוך וידאו, 2021
.
מי החברים.ות שלך שם? התמזל מזלנו ויש סביבנו חבורות סופר מעניינות של אנשים, גם קנדים וגם ישראלים. תודות לאלוהי הוואטסאפ, החברים הטובים שלי מהארץ ומהעולם איתי, בהם אמנים ואוצרים שאני בת מזל ליצור לצידם. אני עושה פה תכנית רזידנסי שיש בה תת תכנית לאמנים בינלאומיים, אז התחברתי גם לאמני הרזידנסי, אף שאלו חיבורים שלוקחים יותר זמן. כמו הרבה בני זוג לרופאים שעושים התמחות־על בחו״ל, התפעול ההורי הוא חלק נכבד מהחיים שלי, וזה פחות מותאם לעולם האמנות כאן, שנפגש לפתיחות ואירועים בשעה חמש אחר הצהריים.
באיזו מידה את מרגישה שהלימודים והחיים בחו”ל תרמו להתפתחותך המקצועית? אני עובדת הרבה מאוד עם טקסט והדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי היה לגשת לתכנית אינטנסיבית של שמונה חודשים של לימודי צרפתית. זה פתח עבורי מערך חדש של אפשרויות, בעיקר הרבה חופש כאורחת בתוך השפה הזו. אני מבינה וקוראת אבל לא מסוגלת לדבר, ובסטודיו זה מתיישב עם העיסוק הקיים שלי באילמות, כי חוסר היכולת שלי לדבר בצרפתית היא חוסר יכולת מילולית. אז בלי להתכוון המעבר של הסטודיו לכאן יצר סיטואציה מחקרית מועילה מאוד. תכנית הרזידנסי שאני עושה פתחה לי הרבה דלתות וחשפה אותי לאנשי מקצוע ולעשייה המקומית. ביקורי סטודיו עם אנשי מפתח בתחום מציבים לי מראה לגבי אלמנטים בעבודות קודמות שלי שמצליחים לגעת גם בהקשר הבינלאומי, ועוזרים לי לחדד את הקול והרלוונטיות שלי כאן תוך כדי שאני עובדת על גוף העבודות החדש. חוץ מזה יש לי פריווילגיה של שקט פיזי בתוך מרחב שבו אף אחד לא מצפה ממני להיות מי שכבר הייתי.
יעל פרנק, In a Nutshell, 2020, צילום: נועם פריסמן
מה תכניותייך לעתיד הקרוב? יש לי תערוכת יחיד מתקרבת שתפתח בקיץ בישראל, וספר אמנית, מונוגרפיה בעיצובו הרגיש והחכם של איאן סתרנת׳ל, שאנחנו מוציאים עם הוצאת הספרים שלו Strenthal Books.
מה תכתבי בגלויה הביתה? כן.
האם משהו השתנה בך ובחוויית החיים שלך פה בעקבות השבעה באוקטובר? באופן קיצוני, כן. אבל אני לא מרגישה שיש לי זכות לדבר על זה.
משהו נוסף שאת רוצה להגיד לנו? תודה על ההזמנה. מתגעגעת.
אינסטגרם: yaelfrankstudio@
קישורים לפרויקטים:
https://www.yaelfrank.net/in-a-nutshell
https://www.yaelfrank.net/gridsalami
https://www.yaelfrank.net/untitled-2014
https://www.yaelfrank.net/the-sleepers
תחומי עיסוק: “בשנים האחרונות אני מסתכלת על מצבם הנפשי המדומיין של טקסטים, שפה וסמלים ויזואליים, במיוחד על התופעה של חוסר האפשרות לדבר, ועל הקריסה של השפה במובן הבסיסי שלה כמרחב להבעת הסכמה או התנגדות”
זהו! כאן החלטתי לחדול מקריאת הריאיון
רונית שפיגלמן
| |