לאומיות ואמנות בביאנלה בוונציה – מה ואיך, לא האם

באיחור ניכר, ב־27 באוגוסט 2025, התפרסם קול קורא מטעם משרד התרבות לאמני/ת, קבוצת אמנים או אוצר/ת שייצגו את ישראל בביתן הישראלי בביאנלה לאמנות ה־61 בוונציה, שתיפתח במאי 2026. השנה לקול הקורא תנאי: האמן שייצג את ישראל בביאנלה יחתום על סעיף חדש שבמסגרתו יתחייב להשאיר את הביתן פתוח (כאן תרבות, דברי הפתיחה של גואל פינטו). זוהי תגובה מאוחרת להחלטתן של האמנית רות פתיר והאוצרות מירה לפידות ותמר מרגלית לסגור ב־2024 את התערוכה עד לסיום המלחמה והחזרת החטופים.

הקול הקורא והתנאי החדש פוגשים את האמנים בישראל לא רק מוכי יגון וכאב נוכח המתרחש בארצם, אלא גם שרויים במצוקה מצפונית ובדילמה חריפה: האם לייצג את המדינה, שלתחושת רבים מהם מדיניותה נוגדת את מצפונם, ולהגיש הצעה, או לוותר על ההזדמנות החשובה ביותר של אמן להגיע לבמה בינלאומית יוקרתית?

דילמות של ייצוג של אמנים בביאנלה אינן חדשות. בין 2000 ל־2016 הייתי אחראית מטעם משרד התרבות לוועדות שבחרו את הנציג לביתן הישראלי בביאנלה בוונציה לאדריכלות ולאמנות. במהלך שנים אלה התמודדנו עם לא מעט סוגיות הנוגעות לבחירת הנציג הישראלי. ההיסטוריה של בחירת האמנים עשויה אולי לספק ידע שיאפשר לבחון מחדש את ההתניות בקול הקורא ואת הדילמות שהן מעלות.

קצת על מהותה של הביאנלה בוונציה. הביאנלה הראשונה בעיר נערכה בשנת 1895 ומאז, מלבד אירועים חריגים, היא מתקיימת אחת לשנתיים. משלחת אמנים מקומית הוזמנה לראשונה להשתתף בביאנלה ה־24, שנפתחה ב-1948 אחרי הפסקה ארוכה במהלך מלחמת העולם השנייה. מדינת ישראל הוקמה בזמן הצגת התערוכה.[1]

זהו אירוע האמנות הבינלאומי היחיד שמציג אמנים על פי מדינות. המדינות המשתתפות מחליטות מי האמנים המייצגים אותן ומנהלות את ביתני התצוגה. עם זאת, לא תמיד האמנים שמציגים בביתנים הלאומיים בביאנלה הם גם אזרחי המדינה שאותה הם מייצגים בתערוכה, והם נבחרים בגלל איכותם האמנותית או בזכות קשר מיוחד בין עבודתם לאותה מדינה. כך למשל איי־ויי־ויי הסיני הציג בביתן הצרפתי, יעל ברתנא הישראלית הציגה בביתן הפולני ובביתן הגרמני, וזוכה פרס ישראל סמיון בלו פיינרו הציג בביתן הרומני.

במהלך השנים התרחשו מספר שינויים בהליך בחירת המועמדים הישראלים לביאנלה בוונציה. במקום תערוכה קבוצתית רבת משתתפים, כפי שהיה בשנים הראשונות, הוחלט לבחור אמן/ית אחד/ת ונושא מוגדר. כמו כן השתנה התהליך: ממדור לאמנות פלסטית שפונה לאוצרים שמציעים אמנים, עברנו להליך מסודר של ועדה מקצועית שהרכבה סודי, הבוחרת את האמנים שנתפסים כבכירים ביותר בישראל ובעלי הפוטנציאל הטוב ביותר “לכבוש” את עולם האמנות הבינלאומי. החל משנת 2015, במסגרת הניסיון לייצר הליך דמוקרטי יותר, הוחלט לפרסם קול קורא המאפשר לכל אמן ואמנית להגיש מועמדות לייצוג הנחשק בביאנלה. חברי הוועדה הבוחרת מתחלפים מידי שנה ומתמנים לתפקידם על ידי משרד התרבות. עם זאת, כל השנים נעשה מאמץ מודע ורציני של חברי הוועדות השונות להפעיל בתהליך הבחירה רק שיקולים מקצועיים, נקיים מאינטרסים, ולהימנע משיקולים פוליטיים. המטרה של הוועדות היתה לאתר יצירה חדשנית, מקורית, מבריקה, שמתאימה למופע המלהיב המתרחש בג’רדיני בוונציה.

בדיון שהתקיים ביוזמת איגוד האמנים ב־9 בספטמבר האחרון, אמר נציג משרד התרבות זהר זעפרני שחברי הוועדה ייחשפו אך ורק לאחר קבלת ההצעות, למעשה עד התכנסותם לדון בההצעות שהגיעו לגמר.

לאור זאת, יש לקוות כי על אף ששר התרבות הודיע שיפעל לחזק את המרכיב הפופוליסטי בתרבות של מדינת ישראל (ישראל היום, דויד פרץ, 30.5.25), משרדו יפעל למנות אנשי מקצוע לוועדות השיפוט של הביאנלה, וכי אף שהוועדה מקבלת את המינוי מהממשלה היא תמשיך ותישמר מפוליטיזציית יתר ותימנע מלבחור אמן או אמנית רק כי היא או הוא מייצגים את עמדת השלטון.

תורים בכניסה לתערוכתה של מיכל רובנר בביאנלה בונציה, 2003. צילום: סטודיו מיכל רובנר

אין ספק שתהליך הבחירה מורכב ומעורר לא פעם התנגדויות. במסגרת תפקידי אני זוכרת פעמיים שבהן הבחירות גררו התנגדות וביקורת ציבורית פנימית. ב־2003 בחרה הוועדה במיכל רובנר לייצג את ישראל. רובנר, שהציגה באותה עת תערוכה בוויטני, התגוררה מרבית השנה בניו יורק. הבחירה באמנית שאינה מתגוררת דרך קבע בארץ ואינה חלק מהשיח המקומי הגיעה לדיון ברשות השידור. ירון לונדון ראיין אותי אז, כמנהלת המחלקה לאמנות במשרד התרבות, והציג בפניי את נקודת המבט של המתנגדים לבחירה. בעודי כותבת מאמר זה אני מתמלאת נוסטלגיה. היכן היום ידונו בנושא שכזה בחדשות בוקר בערוץ ממלכתי בישראל? התערוכה של רובנר היתה אחת התערוכות המוצלחות ביותר שידע הביתן הישראלי. משרד החוץ ומשרד התרבות, שמממנים את השתתפות ישראל בביתן, היו מרוצים מהתגובות. תורים חסרי תקדים חיכו ליד הביתן הישראלי והדרך של רובנר להצלחה בינלאומית מרשימה היתה קצרה. מכל מקום, הוויכוח סביב בחירתה משקף את אחת הדילמות של בחירת אמן ואמנית שייצגו את ישראל בוונציה – מהי זהות ישראלית ומי נחשב אמן ישראלי המייצג שיח מקומי?

תערוכה שנייה שגררה ביקורת קשה היתה התערוכה לרפי לביא. הבחירה בו ב־2008, שנה לאחר מותו, התקבלה פה אחד על ידי חברי הוועדה וללא ספק היתה יוצאת דופן. אחד מיעדיה החשובים של הביאנלה הוא לחשוף ולקדם את האמן הנבחר בעולם. חברי הוועדה ביקשו לחרוג הפעם מתפקיד זה, ולהציג את המורה הדגול והנערץ כמחווה לעולם האמנות המקומי. היה ברור שלביא לא “יתגלה” על ידי אוצר בינלאומי, היה ברור שהוא גם לא חשק בייצוג בעולם. היה ברור שבשנה ההיא עוקפים את הרצון להציג אמן שעתידו עוד לפניו. כאן יש דוגמה הפוכה מהמקרה של רובנר, משום שהבחירה היתה בנציג שביטא יותר מכל געגוע לסצינה אמנותית לאומית, תל אביבית בעיקר, מקומית, כשהזהות הישראלית הדירה את החיבור לסצנת האמנות הבינלאומית.

הדוגמאות של רובנר ושל לביא מעידות על כך שמאז ומעולם הבחירה איתגרה הגדרות של זהות ישראלית ושל החיבור בינה ובין עולם האמנות הגלובלי. למרות הדי הביקורת שספגו שתי התערוכות בעולם האמנות רווי היצרים והאמוציות, החלטות השופטים נתפסו כמקצועיות וענייניות והתערוכות הוצגו כהלכה ובהצלחה.

היום, לאור המציאות הפוליטית – ממשלה ימנית קיצונית מובהקת – הדילמה מורכבת יותר. מצד אחד יש סכנה שהבחירה הפעם תינתן לוועדה שתידרש לבחור אמן עם צבע פוליטי ימני, בין השאר כדי למנוע מאמן ישראלי המתנגד למלחמה למחות תוך כדי הצגה בביתן. מצד שני יש חשש שהאמנים לא ייגשו לקול הקורא מתוך אי רצון לייצג מדינה שאינם מזדהים עם מעשיה, או מהחשש שיזוהו עם השלטון השנוא בעולם. יתרה מכך, יש סיכוי גבוה שאלה שיחליטו להגיש יצנזרו את עצמם מתוך הנחה שמה שיתקבל חייב להדהד את העמדות של הממשלה הנוכחית.

אני טוענת שהסיפור של האמנית הישראלית יעל ברתנא יכול לספק פתרונות אפשריים לשתי הסוגיות. ברתנא היא אחת האמניות הישראליות החשובות ביותר בעולם. ב־2011 היא נבחרה לייצג את פולין בביאנלה ה־54 בוונציה עם טרילוגיית הסרטים “ואירופה תוכה בתדהמה”. זוהי אחת העבודות החשובות ביותר שנוצרו באמנות הישראלית (האוצרת נירית נלסון תרצה עליה בקורס “יצירות מופת” של בית לאמנות ישראלית). היה קשה מאד לשכנע את שרת התרבות דאז לימור לבנת, שהגיעה לונציה לרגל תערוכתה המרשימה של נציגת ישראל סיגלית לנדאו, לבקר גם בביתן הפולני ולכבד את האמנית הישראלית בנוכחותה. השרה לבנת הסכימה ביום האחרון לשהותה בוונציה לצפות איתי בפרק השלישי בטרילוגיה. היא ישבה מרותקת וניכר היה בפניה שהיצירה חדרה ונגעה בנפשה. מבחינת פולין, הבחירה בברתנא היתה בחירה באמנית שחברי הוועדה הפולנית העריכו שתביא לביתן הפולני אם לא את הפרס הראשון אזי יוקרה, מעמד ומבקרים רבים.

ב־2024 ברתנא הציגה שוב בביאנלה, הפעם בביתן של גרמניה. התערוכה ״סיפים״ עסקה בתרחישי הווה, עבר ובעיקר עתיד. תורים ארוכים מאוד עמדו לפני הכניסה לבנין הגדול והמרווח שמיצגי הווידאו של ברתנא מילאו את חלליו.

פרט מעבודתה של יעל ברתנא ״סיפים״, הביתן הגרמני בביאנלה בונציה, 2024. תצלום באדיבות האמנית

כשברתנא הסכימה לדבר על עבודתה בקורס של בית לאמנות ישראלית כתובת החלומות: ונציה הצעתי לה את הכותרת “לייצג את ישראל מבחוץ”, חשבתי שהיא אמנית ישראלית, שכן גם כשהיא נודדת בעולם ובין ביתנים של מדינות שונות בביאנלה היא נשארת אמנית שגדלה בכפר יחזקאל ולמדה בבצלאל בירושלים. על כך השיבה לי ברתנא: “הכותרת הזו צינית כעת ובלתי אפשרית, אני לא מייצגת את ישראל לא מבפנים ולא מבחוץ. אני גם לא מייצגת את פולין. אני גם לא מייצגת את גרמניה”. ברתנא הציעה במקום את הכותרת HOME SICK שמורכבת מאותיות הנשברות על ידי אלומות האור האלקטרוני וגם נחתכות לשתי שורות, מה שמדגיש את המשמעות הכפולה של המושג באנגלית: הכאב ממרחק מהבית שמרגיש כמו מחלה, הפירוק, הבית שהיה לחולה. “עזבתי את הארץ ב־1997 מסיבות פוליטיות”, ברתנא הבהירה בראיון לשירה מייקין ב־2023. “ובשני העשורים האחרונים העיסוק המרכזי שלי באמנות קשור לזהות, מקום ושייכות, דרך הפריזמה של מדינת ישראל וההיסטוריה של העם היהודי. כואב לי לראות איך המקום שפעם היה הבית שלי נהרס, ושליבוביץ צדק”.

דבריה של ברתנא משקפים במידה רבה תשובה אפשרית לדרישת משרד התרבות להוסיף התניה לנציג שייבחר לייצג את מדינת ישראל, וזוהי ההתחייבות להשאיר את הביתן פתוח. ייתכן שההתניה להיות מחוייבים להציג בביתן הישראלי, יהיו מעשי ישראל אשר יהיו, תגרום לכך שאמנים כמו ברתנא, שמרגישים שאינם מייצגים את מדינת ישראל של היום, יבחרו לא להגיש הצעה לקול הקורא. אמנים אלה לא יוכלו להבטיח להשאיר את הביתן פתוח גם כשמדינתם מרעיבה ילדים בעזה, מפקירה חטופים וממשיכה עד אינסוף מלחמה חסרת טעם והרסנית, כי איך אפשר לקחת חלק בייצוג של מדינת ישראל כשהמדינה מבצעת מעשים שאינך עומד מאחוריהם?

ואם הם לא יגישו, את מי הוועדה תבחר? האם במקומם ייצגו את מדינת ישראל מי שלא מתנגדים למעשיה ומשויכים לצד השני של המפה הפוליטית, אמנים שלא זכו עד כה להכרה מקצועית והיו מודרים לא בשל עמדתם הפוליטית אלא משום שאוצרים, חוקרים ואנשי אמנות סברו שהאמנות שלהם בינונית למדי, ובוודאי אינה ראוייה לייצג את ישראל באירוע האמנות הבינלאומי החשוב ביותר?

התיקון בהסכם עם האמנים נראה לכאורה הגיוני. אמן מקבל כסף מהמדינה, הוא מחוייב להציג. זו אינה תערוכה פרטית. אבל ההשלכות של הסעיף הזה קשות. בדרך עקיפה העביר השלטון את האמנות תהליך של פוליטיזציה, ובעצם תובע מהאמנים להתגייס לאינטרסים לאומיים כפי שהוא רואה אותם.

הנסיבות הקשות שהובילו את רות פתיר ושתי האוצרות לסגור את הביתן הישראלי נבעו מרצון למחות נגד מלחמה נוראית וחטופים מעונים במנהרות, רגע חריג שבו הפגנות קשות הקיפו את הביתן. גם אם יחזרו נסיבות חמורות וקיצוניות כאלה במאי 2026, הסיכוי שאמן שייבחר יחזור על פעולה כזו נמוך. האמן שיציע את הצעתו כבר יכיר את מצוקות מצבנו כאן ובעולם, וידע שעליו לקחת בחשבון שאם ייצג את ישראל הוא או היא מסתכנים בכך שיפגינו נגדם ושהם יוחרמו על ידי שדה האמנות הבינלאומי. אמן ואמנית שיגישו את הצעתם לקול הקורא יהיו חייבים לא רק לעמוד באומץ מול עולם עוין, אלא בעיקר להיות מספיק אמיצים ונחושים ולהגיש הצעה שלא חוששת לבטא את הביקורת והמחאה נגד המתרחש, ובכך להסתכן בכך שלא יעברו את משוכת הבחירה.

כלומר, השאלה לדעתי אינה אם להגיש לקול הקורא או לא ואם להשתתף או לא, אלא מה להציג בימים שחורים אלה, ובאיזה אופן להשתתף. “יש הבדל בין האמנות של הקורבן, שהיא לעיתים מעשה של שימור אנושיות, עצמאות וסוכנות, לאמנות של המדכא שיכולה לשמש את הדיכוי”, אומר לי עורך הדין ופעיל זכויות האדם מיכאל ספרד. “ולכן השאלה בהקשר של אמנות בזמן ג’נוסייד היא מה ולא האם”. ולכן, למרות הקושי וההתלבטות, יש לקוות שדווקא האמנים הטובים ביותר שלנו יגישו את הצעתם לביאנלה, וישקפו בה את הביקורת הקשה על מעשי ישראל ואת המאבק של הרוח למען שימור האנושיות.

ובאשר לבחירה באמנים. מדינה חופשית, מוסרית וליברלית מכבדת את אמניה, מטפחת ומעודדת אותם. פולין וגרמניה ומדינות רבות נוספות השכילו להזמין לביתנים שלהם אמנים בגלל איכותם האמנותית, גם כשעמדותיהם הפוליטיות היו ביקורתיות, כפי שמראה המקרה של ברתנא.

לחברי הוועדה השנה יש תפקיד חשוב מאי פעם. עליהם להיות אמיצים, נאמנים ומקצועיים, ולבחור בהצעה האמנותית הטובה ביותר גם אם היא תכלול מרכיבים ביקורתיים ומחאתיים נגד השלטון הבוחר בהם. חברי הוועדה חייבים להיות שומרי הסף ולהגן על האמן מהצורך להתגייס לתפיסות הפוליטיות של המדינה. ההצלחה בבחירה תהיה לא רק של חברי הוועדה, לא רק של האמן/ית והאוצר/ת שייבחרו, אלא בעיקר של מדינת ישראל, שתצליח לשמור על חופש התרבות והיצירה.

* עידית עמיחי היא מנהלת ״בית לאמנות ישראלית״ במכללה האקדמית ת״א-יפו. בעבר כיהנה כראש תחום מוזיאונים ואמנות במשרד התרבות.

[1] רשימת האמנים והאמניות שייצגו את ישראל נמצאת כאן. ראו גם מאמר מרתק של אליק מישורי על השנים הראשונות של הביאנלה. חומרים נוספים על הביאנלה ניתן למצוא בגיליון המודפס השמיני של ״ערב רב״, שזמין לרכישה כאן.