- סימון וייל: “נפש, פירוש הדבר בן-אנוש, הנחשב לבעל ערך כשהוא לעצמו”. 1 אני מתבוננת בה, באם האמן, בשלוש העבודות – מן הרישום אל זו שנרשמה וזו שצוירה אחריה ועוד אחת בבגד הכחול. שלושה מצבי היות. האם שברישום כרוח הרפאים של האם החיה. הזמן הולך עכשיו לאחור, בניגוד לזמן הציור. אני מתעכבת על זו שבבגד הכחול, זו שגם על כריכת הקטלוג. האם היא מתפללת? או עושה חשבון נוקב? או רואה את הנולד? או תוהה על העבר? מבטה הוא הדבר שאי אפשר הרי להגדיר, אבל היא כולה בזה, כל מנעד הרגשות במבט הזה, היודע וספון בתוך עצמו בשתיקה ובשקט. היא הדין והחסד, היא היודעת ומבינה היטב. אינה מתרצה, שקועה בהבנת הדבר, היא בתוך עצמה ומעבר לעצמה, כל ישותה נחשפת בנסתרותה מתוך מבטה, ספוגה בהיותה מעבר לעצמה, סופית ואין סופית, מניחה את נוכחותו של כוח טרנסצנדנטי שהוא בה בעת אימננטי בקיומה. הציור רוחש את הווייתה. היא הווייה.
- סימון וייל: “לאל האמיתי איננו קשורים, ולכן אין חבל שיכול להיקרע. הוא בא אל קרבנו. הוא לבדו יכול לבוא אל קרבנו.” (98)
- אחר כך דימיתי את האם מכונפת. גם לזו שמריה מניחה את מבטה עליה כשהיא, האם, על סף החיים והמוות. ולכל המתהלכים בחלל התערוכה היו כנפיים, ולכל הדמויות בציורים. ומבטו של הנער, בנו של האמן, המתבונן מבעד לחלון, מואר. הרי אפשר. הנה למשל בשיר של עזריאל קאופמן: “בְּיָמִים בְּהִירִים אֲנִי רוֹאֶה הֵיטֵב / אִישׂ בְּלֵב שָׂדֶה/ קַל יָקוּם בְּרֶגַע וְיָעוּף/ יֵש עָלָיו כְּבָר רוּחַ/ לְהָסֵב נוֹצוֹת לְמָנוֹעַ צִבְעוֹנִי –/ הַפְלֵג, שׁוֹמֵעַ הוּא/ וּמַשֶׁהוּ מִן הַשָּׁמַיִם בְּגוּפוֹ/ מַתְחִיל לִזְרֹם” (עזריאל קאופמן, בימים בהירים).
יוסי מרק, “קלסתר”, עיפרון, אקריליק ושמן על קנבס מודבק על עץ, 27.4X42ס”מ, 2014
יוסי מרק, “קלסתר”, עיפרון, אקריליק ושמן על קנבס מודבק על עץ, 27.4X42ס”מ, 2014
- קשב. הציור הזה בא מתוך קשב עמוק לעיקר, למה שנוכח כמופע חד פעמי. תמיד חד פעמי, תמיד. קשב עולה מהציורים, ממבטו של הבן, מרגליו שאתה מבקש לאחוז בהן, להקל על כובד המשא, מפניה של הנערה האוחזת בגולגולת, מבטה של הרעייה, של האם. הרגע הנבחר הוא רגע הקשב היכן שעומד אדם בעולם, רגע שנושא עבר ועתיד ורואה את קווי המתאר של הקיום. הרישום הוא גם עיסוק בקווי המתאר של הקיום. גם החדר, המיטה המוצעת בהקפדה וברכות, החדר נזירי, נקי ושקט. גם הם נתונים בקשב. רוח אלוהים שורה בהם. רוח אלוהים הוא מבט המכנס אל ההכרח.
- סימון וייל: “הסתירות שהמחשבה נתקלת בהן – הממשויות היחידות, הקריטריון לממשי. אין סתירה במדומֶה. הסתירה היא מבחנו של ההכרח” (130). המימזיס בציורים הללו לוכד את התובנה הזו. הטכניקה, השארת סימני התהליך, הרישום כבסיס לכל על הבד תזכיר לנו שזהו “רק” דימוי. אני שוהה בדיסוננס הזה, אוחזת בו בה בעת בשמחה.
- “כל אמת מכילה בתוכה סתירה […] לא נוכל להמציא לנו באמצעות שכנוע עצמי דברים שאינם עולים בקנה אחד זה עם זה. רק החסד יוכל לעשות זאת.” (31-30). מבע הנערה האוחזת בגולגולת מרוכז, תוהה… מבטי אחוז בסתירת יופייה ובמותי. בעיוורון מותי וב(אי)ידיעתו. יופייה התוהה, המפוזר, האור המציף אותה מתוך האינטימיות של הרגע. הציור קורא לי לעצירה, מבקש ממני להיות בשתיקה. הציור הוא צזורה, הפסקת נשימה, בקילוח הנראה המעוור אותי.
יוסי מרק, “לילה טוב אמא”, עיפרון ואקריליק על קנבס מודבק על עץ ,65.1X96.6ס”מ, 2202-2025
- קווי המתאר, חותם רטט היד הרושמת. והכתמיות השקופה, כקליפות עור שקוף. גילוי האמת של הבד את עצמו, כבשקיפות רנטגן. הנני גלוי, חשוף לפני עצמי, לפניכם. בשקיפויות של מים במים. הנה האינטימיות שלי עם מותי שלי. כתמי המים כעננה והרי אין ענן אחד דומה לאחר. הוויית מים – מהות קיום. (מילותיה האחרונות של סבתו של נבוקוב, אם אימו, לביתה: “זה מעניין. עכשיו אני מבינה. הכול מים, וְסיו-ווֹדה”). 2
- יוסי מרק: “אם תסתכלו באזורים המוצללים, תראו שהם מונוכרומטיים… הצבע גונב את התודעה, הוא סוג של פיתוי שאני לא רוצה בו.” המונוכרומטיות – לראות את הרגע היחיד כפלא ולהסיג את האגו לאחור.
- סימון וייל: “לאהוב, להיות נאהב, אין פירוש הדבר אלא זה שהקיום נעשה, הדדית, קונקרטי יותר, נוכח באורח תמיד במחשבה […] לאהוב אהבה טהורה, פירושו להסכים למרחק, להעריץ את המרחק בינינו לבין מה שאנו אוהבים” (98) והרי זה הדבר בציור הזה. הנה הקיום הקונקרטי הנוכח ברצינות מוחלטת, הכרחית. והמרחק – האם זה לא המרחק שיוצר את השגב? חיתוך הבד במקום שבו הקונקרטי לא יפריע לעיקר כך שהעיקר ישליך גם על החולין הקיים מחוץ למסגרת, יקרין על הנראה. “הנראה רודף אותנו משום שהוא מכתר אותנו. לאן שאני פונה, הוא מקיף אותי.” 3 רק הציות להכרח, הקשב להכרח, קבלת המרות הזו. זו החומרה שממנה עולה הרליגיוזי בציורים הללו.
יוסי מרק, “דיאלוג חרישי”, עיפרון, אקריליק ושמן על קנבס מודבק על עץ, 44.5X60ס”מ, 2019
- סימון וייל: “אין לי בתוכי יסוד של עלייה. אינני יכולה למשוך את עצמי מעלה באוויר, עד לשמים. רק אם אכוון את מחשבתי אל דבר טוב ממני, אותו דבר ימשוך אותי מעלה. אם אני באמת נמשכת, אותו דבר הוא ממשי. שום שלמות מדומה לא תוכל למשוך אותי מעלה, אפילו סנטימטר אחד. כי שלמות מדומה תימצא באורח אוטומטי על אותו המישור עם ה’אני’ המדמה אותה, לא גבוה ולא נמוך יותר.” (131)
- המלאך של בוטיצ’לי, מריה הקדושה המתפללת על ישו, מריה המתפללת על האם על סף חייה. האם הנשמה עולה עכשיו מדרגה?
- יוסי מרק: “זו התבוננות רדיקלית. אני עובד הרבה מאוד זמן על טריטוריה אחת. אני רוצה לגעת בדבר עצמו, זהו ראליזם רדיקלי. אני מתבונן במציאות לא בצילום. מלאכותי יותר בשבילי להסתכל על צילום מאשר על המציאות.” הזמן מוטמע בציורים, הופך למשך רווי, מוקרן מן הבדים, קורא לי להשתהות נוכחת בתפילה המבקשת לחבוש את הפצע. אני יוצאת מכאן החוצה לכיכר החטופים…
*
מוקדש בהוקרה לפרופ’ אבי שגיא
*
לילה טוב אמא / יוסי מרק
אוצרות: עמנואלה קלו
נעילה: 22.12.25
מוזיאון תל אביב לאמנות
