גיל: 31.
איפה גדלת: ירושלים.
השכלה: בוגר בית הספר בסיס לאמנות ותרבות, הרצליה, 2019. סטודנט אורח ב־HGB לייפציג, גרמניה, 2024.
גלריה: מחפש.
כמה שנים כבר בחו״ל: שלוש שנים.
אמן/ית שאתה מעריך במיוחד: יש כל כך הרבה שקשה לבחור, אבל כיוון שהוא לא מוכר כל כך בארץ – מרסדן הארטלי.
ספר על האמנות שלך: אני צייר פיגורטיבי. לרוב אני שואב השראה מהיום יום שלי: אישה הולכת עם הרבה תיקים, איש קוצץ ציפורניים באופן אובססיבי ברכבת, אישה מסתרקת, איש עסקים אוכל תותים ברחוב. מה שמנחה אותי בציור הוא ההתרשמות מהחווית הללו יותר מאשר מה שקרה בהן בפועל. כשאני מתחיל לצייר אני בדרך כלל מתחיל עם קווים או כתמים כלליים של הרעיון, ומשם אני ממשיך לשחק: משנה, מזיז, הורס, מוחק, שותה קפה ומוסיף, עד שהדברים מתיישבים. יש הרבה מסתורין בציור ואני לא לגמרי מבין מה עושה ציור לטוב, אולי בגלל זה אני כל כך אוהב לצייר.
חיים ליבק, ללא כותרת, שמן על בד, 160X190ס”מ, 2025
על מה אתה עובד עכשיו: בשנה האחרונה אני עובד על תערוכה, אבל עדיין מחפש את החלל המתאים להצגתה. זאת סדרה של ציורים בפלטת צבעים חומה. בין הדימויים שמופיעים בציורים יש אנשים עם חליפות ומטריות, גשם, מכוניות ענקיות, בניינים, יש גם אישה עם שמלה כתומה־צהובה מסתרקת, הולכת ברחוב. כמעט כל הסצנות מתרחשות במרחב הציבורי. אני משחק שם הרבה עם יחסי הגודל שבין הדימויים/צורות. לדוגמה, צורה ענקית, שבמקרה הזה היא מכונית, מנסה לחנות בין שתי צורות קטנות (מכוניות אחרות) אף שהמרחב ביניהן לא מאפשר זאת. אני חושב שבדבר המאוד בסיסי הזה (משהו גדול מנסה להתאים את עצמו למרחב קטן) קיים מנעד רחב של רגשות או צורות הבנה. פעמים רבות הרגש שלי, לצורך העניין, היה ענק אבל הסיטואציה שהייתי בה לא השאירה מקום להכיל אותו. אז כתגובה הרגש שלי מנסה להתכווץ, להתאים את עצמו למרחב שבו הוא נמצא.
בדרך כלל אני משתדל להמנע מלהגיד דברים כאלה. אני מעדיף שהצופים יתקשרו עם העבודות מהמקום שלהם בלי שאני אתערב בדבר הנפלא הזה שהוא המפגש בין הצופה ליצירה. אנשים שמתבוננים בעבודות יכולים להיות יפים כל כך בהבנות ובתחושות שלהם. לרוב מה שהם חווים הרבה יותר מעניין מאשר מה שיש לי להגיד על העבודות. אין לי כרגע שם לתערוכה, אולי אקרא לה “קפה בוץ” או “משהו גדול משהו קטן”, נראה.
חיים ליבק, The Apple Theif, שמן על בד, 130X160ס”מ, 2024
למה אתה חי איפה שאתה חי: בפעם הראשונה שהגעתי ללייפציג הרגשתי כאילו נכנסתי למסיבת פיג׳מות. לאורך הרחוב שהתאכסנתי בו היו מלא דירות שהפכו לברים, והייתי יושב ומדבר עם כולם במרחב שנראה קצת כמו דירה של דוד של מישהו. היית משלם כמה שבא לך, כי ככה היה מקובל במקומות האלה. זה הזכיר לי את הארץ – בפתיחות, לא בכסף – והרגשתי שזה הדבר הכי קרוב לישראל שפגשתי בגרמניה. מה שגרם לי לחשוב שאם אי פעם אעבור למדינה הזאת זה יהיה ללייפציג. עברו כבר 11 שנה מאז הביקור הראשון והעיר השתנתה. עכשיו היא סתם עוד עיר בעיני. והאמת היא שהסיבה שאני כאן היא תחושה מסוימת שאומרת לי שכרגע אני צריך להיות פה. הייתי שמח לחיות חצי מהזמן בארץ וחצי מהזמן פה בלייפציג.
איך אתה חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך שם? אני חושב שעצם העובדה שאני חי בחו”ל הפכה אותי להרבה יותר ישראלי או יהודי מאיך שאני מרגיש בארץ. אני בוחר להסתכל על השאלה הזאת לאו דווקא מנקודת המבט שלי כלפי היהדות או הישראליות, אלא איך אני נתפס ותופס את עצמי דרך הסביבה שאני חי בה. בארץ אני בחור לבן שלפעמים אפילו פונים אליו באנגלית ופה בגרמניה אני ישראלי פר אקסלנס שחי בכל רגע נתון את ההבדלים התרבותיים הענקיים שקיימים בין שתי המדינות הללו. במובנים רבים, בארץ יש לי הרבה יותר במשותף אפילו עם סתם אישה רנדומלית באוטובוס מאשר עם החברים הכי קרובים שלי פה בגרמניה. לדוגמה, באחד מהביקורים האחרונים שלי בארץ, עליתי על אוטובוס שהנהג שלו נסע כמו מטורף, טלטל אותנו מצד לצד בתוך אתר הבנייה הזה שנקרא תל אביב.
כשהוא לפתע בלם בפתאומיות לצד תחנת האוטובוס, עלתה אישה מבוגרת ולפני שהיא אפילו הספיקה להוציא את הרב־קו שלה הוא התחיל לדהור, שולח אותה קיבינמט לתוך הזרועות שלי. עזרתי לה להשיב את שיווי המשקל שלה, היא הביטה לי בעיניים ושאלה: ״תגיד, אני נראת לך כמו פרה?״
חיים ליבק, Our Special, שמן על בד, 160X120ס”מ, 2023
נבוך מעט מהשאלה הזאת, מכיוון שחשבתי שהיא מתייחסת לשכבת האיפור העבה שעל פניה, עניתי, ״לא, ממש לא״.
״אז למה הוא מסיע אותנו כאילו היינו פרות לבית המטבחיים״.
הדיבור הזה, הסבל והקושי שמתערבב לו עם הומור וציניות שאני מכיר טוב כל כך, גרמו לי להבין שבארץ אני מכיר את כולם בצורה זו או אחרת, גם אם מעולם לא דברתי או ראיתי אותם. זאת החברה שלי, יש בינינו תחושת הבנה בסיסית גדולה מעצם העובדה שאנחנו מאותו מקום או שגדלנו פה או חיינו מספיק שנים בתוך התרבות הזאת. זה לא משהו שקיים עבורי בגרמניה. אבל חוסר הבנה ואי ודאות בדברים הבסיסיים ביותר זה לא בהכרח משהו שלילי. זה אמנם משהו שצריך לגשר עליו בהרבה מילים ותנועות ידיים אבל זה יוצר מרחב מאוד גדול לקבלת אי הבנות, שלפעמים אני מרגיש שבארץ אין מספיק ממנו.
מה התכניות שלך לעתיד הקרוב: להמשיך לעבוד על התערוכה שאני עובד עליה ולמצוא מקום שבו אוכל להציג אותה. לאמיתו של דבר אני רוצה למצוא גלריה שאוכל לעבוד איתה. אמנם אני מתפרנס מהעבודות שלי אבל אני מחפש אוצר/ת/ או גלריסט/ית שאוהב אמנות, שזה מעניין אותו או אותה. שיש להם תשוקה לדבר.
חיים ליבק, ללא כותרת, שמן על בד, 170X120ס”מ, 2025
האם משהו השתנה בך או בחיים שלך לאחר השבעה באוקטובר: השבעה באוקטובר שינה הכל וכלום. אני מסתובב עם כאב הלב הזה כבר כמעט שנתיים ולא מאמין שאנחנו עדיין שם ושכל יום נחצה עוד גבול חדש של זוועות. לא רק בכותרות שבהן אני צופה אלא גם בחיי היום יום. לישראלים שחיים בארץ זה עשוי להשמע פריווילגי, אבל נורא קשה לי הבדידות שבכאב מהשבעה באוקטובר ומהמלחמה בעזה. אין לי עם מי לחלוק את זה פה למעט עם הישראלים שאני מכיר שחיים בסביבה שלי. הצורה שבה אני חווה את המלחמה בעזה באה לידי ביטוי בעיקר במלחמות גרפיטי: Free Palestine שמצויר עליו איקס ומעליו כתוב Fuck Hamas. יום יומיים אחר כך זה מתחלף, Fuck Hamas מחוק באיקס ו־Free Palestine חדש מעליו. האמת שלפני כמה ימים ראיתי אחד טוב, Free pepsi and fuck coca cola.
מעבר לזה, אני לא יכול באמת לדבר עם האירופאים על המלחמה בעזה בלי להיות הדובר של המצב בישראל ושל הסכסוך הישראלי־פלסטיני. זה שיח שונה לגמרי בין ישראלים לישראלים ובין אירופאים לישראלים. המפגש הכי מרגש שהיה לי השנה בלייפציג היה כשדיברתי על המצב עם איראנים וסורים שיצא לי לפגוש כאן. לפעמים יוצא לך לפגוש בן אדם שלא רואה בך סמל למדינה שממנה באת ואז זה מדהים. סוף סוף אתה פוגש אנשים מהצד השני שסובלים גם מהמצב במדינה שלהם. לסבול יחד איתם זה מדהים. אני לא חושב שחוויתי משהו יותר חזק מלהתחבק עם בחור מטהרן ולבכות יחד איתו על הדברים הללו. זה משהו שהאירופאים לרוב לא יבינו. בשבילנו זו שיחה על החיים ובשבילם זה דיון פוליטי. מאוד חשוב לי לציין שאני אומר את כל זה בלי ביקורת כלפי האירופאים, יש להם עניין ואכפת להם. אבל לרוב זאת לא תהיה שיחה שתכלול חיבור של הכאב והסבל.
אינסטגרם: haimlevac@
אהב אתך חיים
אחד שאהב אתך
| |