החלל רחב הידיים של תחנת הרכבת לשעבר, המבורגר בנהוף בברלין, בוהק מאור. השעה היא שעת צהריים. בקיץ הגרמני האור חודר פנימה במשך שעות ארוכות. החלל רחב יותר משזכרתי. מן התקרה תלויים גופי ענק דמויי שיער, משתרכים על גבי הרצפה מפאת אורכם. כשאני מתקרבת אליהם אני דורכת על מרצפות אספלט אפורות בהירות, דומות לאלו שעליהן ביליתי שעות רבות בילדותי. בקיץ המרצפות היו לוהטות מהחום. בהמבורגר בנהוף המרצפות קרות. כל כמה מטרים הרצפה מבוקעת, ובמקום עוד מרצפות יש בריכות דוממות של חול ונוזל שחור סמיך שקפא. על כל אי כזה רמקולים מסודרים בערימה, ומהם בוקעת שירת נשים או דיבור חרישי בשפה שאני מתקשה לזהות. בין הקשתות של תחנת הרכבת הישנה תלויים יצורי כלאיים, מאובני ענק עם ציפורניים גדולות. מתוך כל מאובן מציצה רקמה: ידיי אדם מציירות על גב בבוץ, ידיים אחרות מעלות באש פרפר, גופים עירומים, עוד ידיים.
בתערוכתה Embrace יוצרת קרלה הוסנדלובה (נ. 1990) חלל מקודש, בליל של עבר־הווה־עתיד, של מלאכת יד וריטואלים עתיקי יומין לצד מחוות אנושיות חסרות פשר. זוהי תערוכת היחיד הגדולה ביותר שנעשתה עד כה לאמנית הצעירה, ילידת הטריטוריה שנחשבת היום לחלק מהרפובליקה הצ׳כית. הוסנדלובה, שחיה ויוצרת כיום בברלין, נולדה במורביה בתקופה הפוסט־קומוניסטית. עבודתה מושפעת מהאדריכלות הברוטליסטית והמודרניסטית של מזרח אירופה בשנות ה־60 וה־70 של המאה ה־20. בהשראת הוויזואליות הארכיטקטונית היא עוסקת בזיכרון קולקטיבי, מגדר, בית, היסטוריה ומיתולוגיה.

Klára Hosnedlová, CHANEL Commission: Klára Hosnedlová. embrace, 2025, installation view Hamburger Bahnhof – Nationalgalerie der Gegenwart, 1.5. – 26.10.2025 © Courtesy Artist, Kraupa-Tuskany Zeidler, White Cube / Nationalgalerie – Staatliche Museen zu Berlin, Zdeněk Porcal – Studio Flusser
החלל חוצה גבולות ומשלב בין עבר לעתיד באמצעות מלאכת יד. כך קורה למשל בגופי הענק התלויים מהתקרה, עשויים פשתן וקנבס בעבודת יד, או בדימויי הרקמה ההיפר־ריאליסטיים. בעבר שכנו הרמקולים במועדונים שונים ברחבי ברלין. הם מאובקים. אני מתבוננת עליהם ומדמיינת רייבים בזריחה של שנות ה־90 המוקדמות. הרקמות דמויות הציור המציצות מתוך מאובני הענק מבוססות על פרפורמנס שמיועד לעיני האמנית בלבד, אותו מביימת הוסנדלובה בסטודיו שלה. היא מתעדת את הפרפורמנס. בהמשך הדימויים הופכים לרקמות המוצבות בתוך גופים משונים, פסלים דמויי גבישי מלח או מאובנים. הם פרגמנטריים, ומייצגים שבריר ממעשייה רחבה יותר שמקשה על הצופה בה לדעת עוד.
המרחב העשוי ברזל של תחנת הרכבת הישנה (שנבנתה במקור בשנת 1846 כדי לחבר בין ברלין להמבורג) הופך ליער עדין שבו הצופה יכולה להתבודד בין האריגים הענקיים. מכל פינה כזו מגיח הסאונד שמושמע לפרקים. ההליכה בחלל מחזירה את הצופה אחורה, אל הילדות, ובו בזמן מרמזת על משהו שמתממש ובא, כמעט מגיע, הרה אסון, כזה שקשה לשים עליו את האצבע. הכל מט לנפול, עתיד לעלות באש. כך למשל בדימויים של הוסנדלובה, שבוחרת לרקום פרפרים, חרקים שזמן החיים שלהם קצר, או ריטואליים פירומניים ברגע שלפני הדלקה. נעורים. הרגע שלפני הדלקה – תקופת הביניים, כמו של הפרפר, של לילות לבנים במועדונים, תמימות ואומץ רדיקליים, הידיעה שהכל אפשרי. השילוב בין הרמקולים והמרצפות שמהדהדים את שנות ה־90 לבין החומרים הטבעיים – החול, האריגים, מאובני הענק ומזמור הנשים ברקע – מייצר חוסר קוהרנטיות של הרגע הנוכחי, והצופה נותרת כלואה במימד זמן לא ברור. נעורים.

Klára Hosnedlová, CHANEL Commission: Klára Hosnedlová. embrace, 2025, installation view Hamburger Bahnhof – Nationalgalerie der Gegenwart, 1.5. – 26.10.2025 © Courtesy Artist, Kraupa-Tuskany Zeidler, White Cube / Nationalgalerie – Staatliche Museen zu Berlin, Zdeněk Porcal – Studio Flusser
הוסנדלובה והצוות האוצרותי הצליחו לייצר מרחב שמתקיים כספקטקל, ולכן יש להיות זהירים במיוחד באופן שבו ניגשים לקריאת העבודה שלה. האם החושים, הצוואר שנמתח אחורה מפאת גובה המיצב, הדמעות שנקוו בצידי העיניים לנוכח המזמור הנשי, הגוף שהשתהה למראה יצורי כלאיים פראיים, כאלו שנדמה שהוא מכיר עוד מראשית קיומו, האם כל אלו די בהם כדי לנסח את החוויה ולעמוד על טיבה?
בטקסט ״איי גוף ויבשת הביקורת״ כותבת קרן גולדברג כי ״על מנת לכתוב על אמנות, עלינו לסגל לעצמנו מעין עין חסרת גוף״. 1 הטקסט הזה הולך איתי מאז שפורסם בשנת 2021, סמן ימני לכתיבה על אמנות. אם הייתי יכולה, הייתי מדפיסה אותו ומצמידה אותו לחזה, קרוב ללב. תזכורת תמידית. שוב הגוף. תמיד הגוף. התערוכה של הוסנדלובה פועלת על הגוף, לפחות היא פעלה על שלי. ואולי תערוכות שכאלו הן התערוכות הטובות ביותר.
*
Chanel commission: Embrace
Hamburger Bahnhof – Nationalgalerie der Gegenwart, Berlin
Curated by Sam Bardaouil & Anna-Catharina Gebbers


בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 

השבוע נפתח בשדרות שבנגב המערבי מוזיאון ראשון מסוגו לפעוטות, "המוזיאון הראשון שלי", ומציע, לצד תערוכות, פעילות מגוונת לילדים. יזמית ואוצרת המוזיאון היא שלומית עצבה-ברנע. המוזיאון מיועד למשפחות, לגני ילדים, לקבוצות חינוכיות ולמבקרים בכלל.
התערוכה הראשונה במוזיאון, "קו. כתם. צורה", שאצרו שי עיד אלוני ועצבה-ברנע, מציגה שורה של אמנים. בין העבודות המוצגות: הר שניתן לטפס עליו, מערה שניתן לזחול לתוכה, ציור קיר מגנטי המשתנה ללא הרף, חללי אור צבעוניים, מיצבי סאונד אינטראקטיביים, פסלי טקסטיל רכים למשחק חופשי ועבודות מולטימדיה המגיבות לקול ולתנועה של הילדים. משתתפים: יערה אורן, אורי בצון, נועם בר, ניר ג'יקוב יונסי, דקלה לבסקי, שרון קן-דור, אליאן קצ'קה, איגור רבליס, עלמה שנאור ופרל שניידר. לצד היצירות מוצגות שאלות קצרות המעודדות דיאלוג בין ההורים לילדים. כמו כן פועלת סדנת יצירה.
המוזיאון פותח בשיתוף מרכז דואט להתפתחות הילד באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, בראשות פרופ' נעמה עצבה-פוריה, והוקם ביוזמת עיריית שדרות. "המוזיאון הראשון שלי", רח' שאר-יישוב 14, שדרות 


כמו שנכתב ״חוסר קוהרנטיות של הרגע הנוכחי״ זו כותרת מתאימה לזרם המאגניב והמסחרי הזה. לטעמי זו תערוכה גרועה והיפסטרית. גנריות ומשמימה. אבל הכותבת חביבה מאוד והמרצפות…טראומטיות…
יוחנן המטביל
| |[…] חוצה גבולות ומשלב בין עבר לעתיד באמצעות מלאכת יד״, היא כותבת. ״כך קורה למשל בגופי הענק התלויים מהתקרה, העשויים פשתן […]
רב ערב 17.09.25 – ערב רב Erev Rav
| |