ובאו עד נבכי ים

"זילברמן אינו משיג את עיניהם של הגברים ואינו לוכד את הבבואה העשויה להשתקף בהן; הוא בא אל הגברים מגבם, חוטב את מבטם מן הגוף. העין היוצאת לָבוֹר לה בבואה נקרעת אל העולם. הגברים טובלים את מבטם במים, והאמן טובע בטבילתם". עודד וולקשטיין על תערוכתו של שי זילברמן בסדנאות האמנים, תל-אביב

המתבונן בגבר שמתבונן במקור מים מתחקה אחר מלאכתה החשאית של ההשתקפות העצמית; מחזר אחר גבר המבקש להחזיר את דמותו מפני המים. הוא בולש אחר טווייתו הסבלנית של המעגל הנרקיסיסטי ומתנבא בעצם המתנתו דרוכת האיברים על קיצורו; הוא מתגנב במבטו אל מקום נשיקתם של הגבר ובבואתו ובא בין שפתיהם כמטפחת. הוא פער התיווך, הוא כורח התרגום; הוא פסולת הייצור של הפנטסיה הנרקיסיסטית. יותר מכפי שהוא מעיב על הרגע המתרקם על-ידי התרעה על מחסורה הרדום של האוטרקיה, הוא מתייצב בפניה בדמותה שלה. המחזר אומר לגבר ממחבואו, "אני דמות אהבתך למים. אני לשון הכתובה המשיאה אותך לעצמך, ולא תוכל לדעת את אהבתך אלא בדמותי. אני השלישי שאינו אלא צלמם של השניים המקיימים את האחד. אני הוא מְבָשר יחידותך; וגם אם אינך יודע זאת עדיין, אני חסר לך, כי אני דמות שלמותך".

פסואה כתב שכל אהבה לגוף אחר כמותה כאוננות בתיווכו של הזולת. המחזר מהפך את הטענה הזאת; מן המסתור הוא לוחש לגבר שלא יוכל עוד לאונן אלא באמצעות גופו; שהנה הוא עושה זאת עכשיו, בשעה שהגבר האורב במחבוא השיחים לובש את בבואתו ועולה לקראתו מן המים.

*

המבקרים בתערוכה של שי זילברמן עוקבים אחר מבטו של גבר הנאלץ לבקש את התיווך עצמו באופן מתוּוך: הוא מחפש את בבואתו בדמויותיהם של גברים אחרים המחפשים את בבואותיהם. ואנו, שאפילו הגישה לדימויים הכמעט מוזיאליים שהוא הופך בהם חסומה עבורנו, מבקשים את בבואתנו במבטו-שלו, בעצם חיפושו; כך נוצרת שרשרת של מתווכים, המשהה מחוליה לחוליה את עצם אפשרותו של התיווך; מירוץ שליחים של טפילי-בבואה המבקשים להם מקלט ארעי במבטינו. כך אנו נעשים למושאיהם של הגברים, של התמונות הגוהרות על עינינו להדמיע להן בבואות. הצופה המצטרף לסוף התור נעשה מיניה וביה למקור המים, שהשרשרת כולה מנקזת אליו את תקוותה – לשווא; כי המקור כבר פנה והלך, נדד לתור לו בבואה.

מראה הצבה מתוך "גברים מתבוננים במים", שי זילברמן, הגלריה בסדנאות האמנים בתל אביב, 2018, צילום: אלעד שריג

ובכל זאת: אולי לא את בבואתו מבקש הגבר במים – או לא רק אותה? הרי המים מחזירים את בבואתם של השמים; אולי בעודו משחר לו צלם מן המים, הגבר מתפלל, מחזיר את נשמתו ממעמקים?

*

צ'סטרטון נדרש באחד מחיבוריו לפראזה התמימה "אדם המאמין בעצמו"; בעיניו התגלמו בה כל מאֵרות האינדיבידואליזם החילוני. האדם המאמין בעצמו מסתחרר במסילותיה המאיצות של אמונתו האחת, נעול במקדשה הנרקיסיסטי השומם, ניגף במעגליה הסגורים של אמונה ב"עצמי" מופשט מכל תוכן לבד מאמונה זו עצמה: אלמלא האמין כל-כך בעצמו, אפשר שהיתה משתיירת בו מעט אמונה בעולם. לדידו של צ'סטרטון האמונה היא שמחוללת קצר במעגל זה – פותחת חלון שבעדו יכול העולם להיכנס, לתבוע את עלבונו ולהפר את האוטרקיה העצובה של ה"עצמי".

ואולם האדם המאמין בעצמו הוא האדם המפוצל – האדם הנזקק לבבואה, שבתורה תרה לה-עצמה מקור מים להשתקף בו, וכך הלאה: הקהילה אינה שרויה מעבר לאינדיבידואליות אלא להפך, במיצוין המאיץ של הפרוצדורות האוטו-ארוטיות של הפקתה. האדם הניבט אל בבואתו הוא מבוך-מראות, האדם הקורא בשמו הוא שבט אבוד. המים המחזירים אותך לעצמך הם שמשכיחים את פניך במִרְבָּד השתברויותיהם המאפילות. ביקשת רק לראות, והנה אתה טובל-טובע.

החסד הקשוח ביצירתה של הסופרת האמריקאית פלנרי אוקונור הוא לעולם מעשה של הטבלה-הטבעה – אל תוך הבבואה, מטה אל תחתיותיה, אל העומק הממשי הפורע את רישומו השאנן של הדיוקן הקיבוצי. המטביל-המטביע חוזר ומופיע בכמה גלגולים לאורך יצירתה של אוקונור. כך טארווטר, גיבור הרומן השני והאחרון של אוקונור, אוחז את גופו המפרכס של אחיינו מתחת למים ואומר בו בזמן את מלות ההטבלה. כשנולד, דודו האתאיסט היזה מים על אחוריו דרך לצון: הטבלה הפוכה, פרודית. כעת הנער מטביל-מטביע את הילד, מִפָּנים ומאחור, ונעשה לרוצח ולנביא. עוד מעט יגיע אל הגדה השנייה של האגם וייאסף, גופו של הילד צרור בזרועותיו, למכוניתו של נהג שייקח אותו אל בין העצים ויהפוך אותו תחתיו ויעשה בו מעשה סדום, מגשים את ההטבלה ההפוכה שטבע דודו באחוריו. כך, ההטבלה ההפוכה שבקדמת הרומן לא היתה אלא מפתח לבוא בשערו האחורי; כי ההטבלה-הטבעה באה תמיד מאחור, מן המארב. במעמקיה, הבבואה מחשיכה את העיניים המבקשות לרדות אותה מפני המים: טארווטר קם מן המקום שבו ישו בא אליו מאחור, מנקר את שתי עיניו ועולה אל העיר, להינבא אל בני אלוהים הישֵנים.

מראה הצבה מתוך "גברים מתבוננים במים", שי זילברמן, הגלריה בסדנאות האמנים בתל אביב, 2018, צילום: אלעד שריג

אם אלוהים נכנס, הרי זה כאחד הסדומאים. אלוהים בא אל המאמין מאחור, כי מִפָּנים אנחנו רואים; והפנים השלוחות לעולם אינן מבקשות בו אלא את בבואתן השאננה.

ג'ודית באטלר מדברת על זילות הפנים בהופעתם התדירה כדימוי משתכפל, כבבואה של משמעות מוקבעת. כדי לשוב ולמצוא את הפנים בממשותם, ב(אי-)מובנם המעורר והמפגיע שאליו כיוון לוינס, עלינו לפנות עורף לפנים, לבקש אותם באיברים אחרים: למשל, לחלץ אותן מגבו המתאבן של אדם העומד לפנינו בתור. או מעורפו של גבר המשתוחח קלות אל המים, מבקש למצוא בהם את בבואתו, או דווקא להטביע בהם את פניו.

זילברמן אינו משיג את עיניהם של הגברים ולא לוכד את הבבואה העשויה להשתקף בהן; הוא בא אל הגברים מגבם, חוטב את מבטם מן הגוף. העין היוצאת לָבוֹר לה בבואה נקרעת אל העולם. הגברים טובלים את מבטם במים, והאמן טובע בטבילתם.

ואנו בעקבותיו: בעודנו מסגלים לעינינו את מבטו של האמן שהתלבש במבטם של גברים ונשים שהתבוננו בגברים שהתבוננו במקורות מים, אנו חשים בגבנו במבטה של התמונה המבקשת בנו את צַלמָהּ. המעגל הנרקיסיסטי של האדם-המאמין-בעצמו נעשה למעגל תפילה מתוך נוודותם האינסופית של מחפשי הבבואה, שאינם מוצאים אלא בבואה של חיפושם חסר התוחלת:

הֵן גַּם הוּא, הָאַבָּא, יָתוֹם הוּא, וְגַם לוֹ יֵשׁ אַבָּא,
וְגַם הוּא רוֹצֶה, לָמָּה לֹא, לְהָלִיט פָּנָיו בְּצַוַּאר אָבִיו
וְלִמְצֹא תַּנְחוּמֵי עוֹלָם לְחַיָּיו וּמוֹתוֹ.

וְגַם לְאָבִיו שֶׁל אַבָּא יֵשׁ אַבָּא.
וְכָל הָאָבוֹת הֵם בָּנִים, וּבְהִתְקַלֵּף מֵעֲלֵיהֶם קְלִפַּת עוֹרָם
וְהִנֵּה יְלָדִים הֵם, כֻּלָּם חוֹלְמִים לְהִנָּשֵׂא לְמַעְלָה
אֶל בְּשַׂר צַוָּארוֹ הָרָחוּץ בְּסַבּוֹן רַעֲנָן שֶׁל אַבָּא.

הוֹי מֵתִים עֲלוּבִים, מַה תַעֲשׂוּ אִם תֵּצְאוּ מִן הַקֶּבֶר,
תְּטַפְּסוּ זֶה עַל זֶה, יָתוֹם עַל אָבִיו,
וְתִצְּרוּ שַׁרְשֶׁרֶת שְׁלָדִים מְגֻחֶכֶת, סֻלַּם עֲצָמוֹת
שֶׁל אָבוֹת וּבָנִים שֶׁרֹאשׁוֹ נֶעְלָם בַּשָׁמַיִם?

(חנוך לוין, "חיי המתים")

הנה, דווקא מתוך מהלכה האינסופי של השרשרת, מתוך שכל אב מתגלה בתורו כבן וכל מקור אוזל לחיפוש אחר בבואה, מגיע ראשו של הסולם אל השמים; כבמין תפילה שאינה מגיחה מלבו של איש, ואולי משום כך היא מחלצת את קולה של קהילה – קהילה מאמינה המתגבשת ככזאת דווקא משום שאף אחד מבניה, כשלעצמו, אינו מאמין. ההתבוננות היא יסודה של תפילה, שמלותיה הנשברות בפיו של קהל שאינו מבין אותן חוצות באדישות את השמים ומוסיפות להאמיר הלאה והלאה, מים למים; בדלגן בין שלוליות הן אובדות בחלל.

כי המים שרוּקעוּ לבבואה שבים ומתגשמים בה; ההכפלה הפראית של ההתקות הרפלקסיביות מתעבה מעט-מעט לעולם. המראה אינה מתנפצת אל רוח הפרצים של העולם, אלא שהיא עצמה נעשית לחומר חותך וזר, שהעולם המתמחש בו מאפיל על פונקציית השיקוף שלו. בתנאים אלה, הפנטסיה האוטרקית של ההשתקפות-העצמית נעשית למדיום של חסר אינסופי, בית תפילה המכנס אליו קהילה נוודית של גברים שלא מצאו אלא בבואה חובקת-ימים לכורח השתקפותם המורעב-עולמית – גברים שביקשו לחבוש את מחסורם במעט מים ובאו עד נבכי ים. בצלילתם הם מְשָווים את מעשהו של אמן, שהסיט את מבטו מן העומק והשיט את עיניו על פני המים, והנה בשטף גלישתו הוא חוקר תהומות.

 

שי זילברמן, "גברים מתבוננים במים"
הגלריה של סדנאות האמנים, תל-אביב

אוצרת: ורד גני
נעילה: 24.2.18, מפגש בנוכחות האמן בשעה 12:00

2 תגובות על ובאו עד נבכי ים

    שי זילברמן קלט – מעט מעט באיחור יש לומר, את נוסחת האמנות העכשווית ועכשיו הוא מבצע אותה בקלילות מרשימה שמצליחה אפילו לגנוב את דעתם של גברים חכמים שמתבוננים אל עבר האופק אשר על קצה חוטמם.

    ועכשיו הוא גילה לפתע את הברוטליזם המודרניסטי בארכיטקטורה.
    ראו את המעבר מתחת לעירית תל אביב
    אכן עלה על הנוסחה המנצחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *