היה היה פליט

על רקע אישור החוק לגירושם וכליאתם של מבקשי מקלט והשלכותיו ההולכות ומתקרבות, פתיחתה של עוד תערוכת אמנות העוסקת בסוגיית הפליטים בישראל נראית שולית. בכלל, בימים אלו, אל מול עוצמת המציאות הפוליטית והחברתית המכה שוב ושוב בפרצוף, כל דיון ביצירה אמנותית עלול להיראות תפל, חלש ומנותק. אך דווקא משום כך תערוכתה של אלהם רוקני "שבעה עבד אל-כרימים", המציעה זווית רעננה והומוריסטית על יחסי האמן-פליט ופותחת פתח לעולמות מדומיינים, חשובה במיוחד.

התערוכה היא תוצאה של פרויקט ארוך טווח, שבמהלכו ליקטה האמנית סיפורי עם שסיפרו לה בעל-פה מבקשי מקלט אריתריאים וסודאנים בתל-אביב, בירושלים ובמתקן חולות. היא כוללת סרט קצר, תיעודי-בדיוני, המערבל יחדיו שני סיפורים מהספר, לצד רישומים צבעוניים שצוירו בהשראת הסיפורים, בסגנון נאיבי המזוהה עם האמנית. הרישומים גם מופיעים בספר "האיבליס, הנערה, הסולטן וזנב האריה", המקבץ את הסיפורים בעברית, באנגלית, בערבית (השפה הרשמית של סודאן) ותיגרינית (השפה הרשמית של אריתריאה). הספר נקרא כספר אמן, אך גם כאסופת סיפורי עם רשמית, הרשומה בארכיון הסיפור העממי על-שם דב נוי שבאוניברסיטת חיפה.

"לסיפורים אלה נוכחות כפולה: מצד אחד הם מבטאים התרחבות תרבותית של החברה הישראלית […]; מצד אחר, סיפורים אלו הפכו למרכיב העיקרי במחקר האמנותי של רוקני […]", נכתב בטקסט התערוכה. ואכן, המעמד הכפול של הספר ממחיש את הדואליות שבפעולתה של רוקני: היא מבצעת פעולה היסטורית-תיעודית חתרנית בכך שהיא רושמת את הסיפורים באותו ארכיון לאומי, תוך שהיא משתמשת בתוכן התרבותי שמנדבים לה הפליטים כדי להרחיב את מנעד היצירה שלה עצמה.

אך הדואליות, או המוסר הכפול שביסוד התערוכה, שאף מעניק לה את כוחה, אינם מתמצים בפעולה זו. רוקני מבקשת להשתמש ביכולתה של האמנות להציע בריחה אל עולם מדומיין. בחוכמה, בהומור ובעדינות היא שוזרת בסרט הקצר את סיפורי העם מארצות המקור בסיפורם של הפליטים בישראל, וכך מתווכת את האחרון דרך מימד אלגורי-פנטסטי. בדומה לסרטו המעולה של גיא בן-נר "אמני הימלטות" (2016), שנוצר גם הוא במסגרת ההתארגנות העצמאית של אמנים לעבודה עם פליטים במתקן חולות, גם בסרטה שלה משתמשת רוקני באיכויות הפיקטיביות – הטכניות והפילוסופיות ­­– של המדיום הקולנועי כדי לשרטט נתיבי מילוט ממציאות קיימת. היא מערבלת בין פליטים לסיפורים, בעוד שרישומיה שלה מנפישים את היומיום הדרום תל-אביבי.

בו בזמן, המציאות הולמת בסרט ביתר שאת. רוקני מודעת לכך שבסיטואציה הנוכחית העלאת סיפורי מעשיות (גם אם מתועדים בארכיון מוסדי) היא בבחינת כוסות רוח למת. ולכן, תוך הבניית סטריאוטיפים מופרכים ושימוש בטקטיקות פרודיות, היא מציפה את כל המלכודות והכשלים שבעיסוק אמנותי בבעיית הפליטים ושבעמדת האמן המעורב חברתית, בדומה לנעשה בעבודות הווידיאו הכמעט אכזריות של ארתור ז'מייבסקי. עצם השימוש בסיפורי עם יש בו כבר מן הסטריאוטיפיזציה, והוא מהדהד ראייה מערבית של האחר האפריקאי כמאמין באגדות, בשדים וברוחות.

כך גם באשר לשם התערוכה, "שבעה עבד אל-כרימים", שלקוח מהסיפור הפותח את הספר (המסופר על-ידי עומר עיסא מדרפור), על שבעה גברים בשם עבד אל-כרים שיצאו ללוב ומצאו בדרך את מותם. בסרט השם הגנרי "עבד אל-כרים" הופך לשם עצם של פליט – כולם "עבד אל-כרימים", מהכפר עבד אל-כרים, כמו שכל הערבים הם "מוחמד", או למעשה "עבאס", כשם סדרת הרישומים של רוקני מ-2014, שבה היא רשמה "עבאסים" שונים מתוך דימויי גברים מזרחים שנמצאו ברשת.

אלהם רוקני, "שבעה עבד אל-כרימים", סטיל מתוך וידאו

השם מניע גם את השיחה באחת מהסצנות היותר מביכות ומלאכותיות במתכוון בסרט: רוקני מגיעה למשרד הפנים יחד עם אחד מהעבד אל-כרימים כדי לחדש את הוויזה שלו. הפקיד הנרגן, בגילומו של מנשה נוי, גוער שוב ושוב באמנית על כך שהיא עונה על השאלות במקום הפליט. היא מצדה מגלה בתדהמה ששמו הוא בכלל חמיס – שם של פליט אחר, שנראה בתחילת הסרט ונאמר עליו שהוא "שחקן". כשהוא נשאל בראיון במה הוא עובד, מעיד חמיס שהוא משחק פליט בסרט של אלהם, תוך תיאור הסצנה שבה אנו צופים. הסצנה השחוקה, שבה האמנית יוצאת לעזרת הפליט, הופכת למשחק ילדים, לשרשור מטא-דמיוני או תרגיל מדיומלי רפלקסיבי. כאן מצטלבות שתי הרמות שבהן מתפקד הסרט – הבדיון התוכני יחד עם מציאות הפרקטיקה האמנותית – לכדי פארסה ביורוקרטית.

גם שמה הפרטי של האמנית עצמה, אלהם, עולה בשיחה ומרמז על מוצאה שלה, בעוד שהפקיד מפטיר בייאוש מדומה, "סיטואציה קשה מאוד, גם ההורים שלי היו מהגרים […] יש מקום לכולם". רוקני, שהיגרה מאיראן לישראל בגיל תשע עם משפחתה ומאז אינה יכולה לשוב למולדתה, עסקה בעבודותיה הקודמות באלמנטים ביוגרפיים ובזכרונות המשפחה שלה. במובן זה, התערוכה שוב פועלת בשני מישורים – רוקני "משתמשת" ביודעין בבעיית הפליטים כדי להרחיב את עיסוקה האמנותי מחוויה אישית-ביוגרפית לחוויה קולקטיבית, תוך הקבלה מופרכת בין סיפור הפליטות היהודי לזה הסודאני והאריתריאי.

הסרט עצמו נפתח בדימוי של תיקים, פקלאות ומזרנים מגולגלים שהפליטים היוצאים ליום עבודה מאפסנים בין צמרות העצים. ברקע נשמע קולה של רוקני: "מאז שצילמתי את החומרים האלו, הם כבר התיישנו, ואני לא בטוחה כמה כוח יש לדימוי הזה". גם מכאן בוקעת הדואליות – האם ה"חומרים" התיישנו עבור רוקני כאמנית מפני שצולמו מזמן, או מסיבות של אקטואליות חברתית? שאלה חשובה יותר, וכפי שנוכחנו באחרונה גם רלבנטית עד מאוד, היא כמה כוח יש בכלל לדימוי הפוליטי אל מול המציאות. רוקני מציעה תשובה שהיא פואטית וקונקרטית, מדומיינת ומפוכחת בו בזמן, ומכאן כוחה.

אלהם רוקני, "שבעה עבד אל-כרימים"
המרכז לאמנות עכשווית, תל-אביב
נעילה: 17 במרץ 2018