בגאולתי אנצור דמעתי

"אצל כהן-גן הגבולות אינם רק מושא לניפוץ, אלא גם נושא התופס מקום חשוב בפני עצמו". דוד שפרבר ונטעלי חמיאל על תערוכתו הרטרוספקטיבית של פנחס כהן-גן במוזיאון תל-אביב, שאצרה גליה בר-אור.

נטעלי חמיאל ודוד שפרבר

למרות היותו אמן מרכזי בישראל ועל אף זכייתו בפרס ישראל, פנחס כהן-גן אינו אמן פופולרי, ולראיה, לתערוכתו הרטרוספקטיבית "בגאולתי אנצור דמעתי", המוצגת כעת במוזיאון תל-אביב, כמעט לא היו הדים.

הרושם הראשוני העולה מעבודותיו של כהן-גן, בעיקר החדשות יותר, הוא של פּוֹפּיוּת צבעונית המחווירה לעומת עבודותיו המושגיות מן העבר. גם התיאוריות האמנותיות שלו נותרו זרות לשיח. כדי להסביר את הגותו, למשל, מרבה כהן-גן ליצור משוואות מתימטיות משונות, שרובן אינן מובנות כלל (גדעון עפרת כתב על כך פעם: "אודה ואתוודה: מרבית הנוסחאות בציורי כהן-גן אינן ניתנות לפענוח במוחי המוגבל"). גם ספר האמן שיצא לרגל התערוכה גדוש בנוסחאות כאלה, אבל הן כמעט שאינן מוזכרות במאמרי הקטלוג. כמו עריכה טובה של טקסט, המצליחה לקצר אותו ועדיין להשאיר אותו מובן ורציף, התערוכה עושה חסד עם האמן דווקא בגלל הצמצום שבה. היא אמנם מסודרת על רצף כרונולוגי, אבל החדר הפותח אותה מציג מעין מילון מונחים לעולמו האמנותי של כהן-גן.

באולם הפתיחה מוצגות בעיקר סדרות של עבודות, ביניהן תיאורי ה"פעולות" של האמן בשנות ה-70. יצירותיו של כהן-גן מאותה תקופה התייחסו למושג "מחאה", שנכנס אז ללקסיקון המקומי. האמנות המושגית, שחדרה בימים ההם למסדרונות בצלאל, לוותה בדרך כלל באמירות פוליטיות שמאלניות .תחושת שברונו של החלום והכמיהה לשינוי חברתי, שנפוצו בשיח השמאל הפוליטי באותה תקופה, הכשירו את הקרקע לפעולות רדיקליות שאינן מסתפקות עוד במגרש האמנותי המקובל.

פנחס כהן-גן - מראה כללי של חלק מההצבה במוזיאון ת"א

פנחס כהן-גן – מראה כללי של חלק מההצבה במוזיאון ת"א

האוצר והחוקר מרדכי עומר כתב פעם כי בעבודותיו של כהן-גן ניתן להבחין בשתי נקודות עיקריות: "מושג" ו"שפה". ה"מושג" מופיע בחיפושו המתמיד של האמן אחר מערכות רעיוניות שיחברו בינו לבין הזמן והמקום. עולמו המושגי של כהן-גן נטוע בספרות החוכמה המקראית, במחקרים בפילוסופיה ובמדע. במקביל עסק האמן לאורך השנים ב"שפה" – שפת האמנות הייחודית והפרטית שלו.

נדמה כי גם בזמן שבשיח האמנות שלט רזון חומרי, היו המינימליזם והמושגיות של כהן-גן עשירים ומגוונים. כאלו הן, לדוגמה, "הפעולות", המוצגות בתערוכה בעזרת קטלוגים מן העבר, כמו אלו של התערוכה "פעילויות", שהוצגה במוזיאון ישראל בשנת 1974 (אוצר: יונה פישר). המעשה האמנותי היה טמון בפעולות עצמן; הרישומים המוצגים כיום בתערוכה לצד הקטלוג הם למעשה רק תוצר משנה ויזואלי של פעולות אלה.

ב"פרויקט אלסקה" (1973), הנוכח ביותר מבין הפעולות בתערוכה, היתה מטרת הפעולה הגדרת מערכות של דימויים ומשמעויות הקשורות בטריטוריה ספציפית. כהן-גן שהה באלסקה ב-22–30 באוגוסט אותה שנה. "סביבה שהכל שונה בה, היפוכה של סביבתך. לנסוע מקצה לקצה. להגיע לקצה של עצמך. לקצה הגיאוגרפיה", הגדיר זאת אז. מעבר ליצירה עצמה, נדמה שהשימוש הנרחב במלה "קצה" במשפט כל-כך קצר מצביע על אישיותו של האמן כאיש של קצוות, הפורץ נורמות מקובלות.

למעשה, אלסקה משמשת כאן מטפורה למקום המעורר תחושה של בידוד וניתוק. מגמת העבודה היתה להמחיש באופן קיצוני את בעיית הקיום. גם כאן, הרישומים המוצגים עם הפרויקט למעשה הקדימו אותו. אין מדובר ברישומי הכנה במובן המקובל, אלא בסוג של הנכחה לרעיונות שהיו הבסיס לפיתוח הפרויקט עצמו.

פנחס כהן-גן - אמנות ושפה, אקריל ופיסות עץ על עץ, 1997, גלריה גבעון תל-אביב

פנחס כהן-גן – אמנות ושפה, אקריל ופיסות עץ על עץ, 1997, גלריה גבעון תל-אביב

על אף שכהן-גן ידוע בעיקר כאמן מושגי, מן התערוכה עולה כי המהלכים העומדים מאחורי פעולות הרישום שלו הם הבסיס להבנת פועלו המושגי לאורך השנים. עם סיום לימודיו בבצלאל החל כהן-גן לעסוק בחקירת האפשרויות הגלומות בטכניקת הרישום. כך, למשל, ביצירה "רישום פעולה" (1969–1970) ובסדרה העוקבת "אובייקט, חומר, פעולה" (1972) החל כהן-גן לערער על ההפרדה המסורתית בין מצע הרישום למה שעליו. בעולם הרישום הקלאסי הקו משמש מסמן מרחב, תוחם צורה ויוצר קומפוזיציה. כהן-גן, לעומת זאת, ביקש כבר בשנות ה-70 המוקדמות, בדומה לאמנים אחרים באותה תקופה, להתייחס לדף כאל חומר גלם תלת-ממדי כשחרץ לתוכו את הקו. הרעיון שדף הנייר אינו רק מצע לרישום, אלא גם חומר הגלם עצמו, הפך ברבות הימים למוטיב חוזר בעבודותיו של האמן.

"פרויקט אלסקה", המוצג בתערוכה, הוא הד מעניין למהלך שבו שינוי צורת הדף משמש באופן פלסטי ליצירת הקו הרישומי. מרבית הרישומים של פרויקט זה מתייחסים לדימוי הקשת. באחד מהדימויים הללו הקו נוצר מנייר מגולגל. מן הרישום הגיע כהן-גן למושגי "הרחבת הגבולות", שתורגמו אצלו לאמנות מושגית. כך, למשל, ביקש לחבר בין ים המלח לאוקיאנוס בפעולות "כף התקווה הטובה" (1974), ובין ישראל המבודדת לאסיה, הגדולה שביבשות העולם, ב"פרויקט התפייסות עם אסיה" (1975).

פריצת גבולות הרישום המוקדמת חדרה עם השנים לכלל יצירתו של כהן-גן והיתה נקודת מוצא לעיסוק בפריצת מוסכמות חברתיות. כזו למשל היתה התערוכה שהציג ברפת של קיבוץ נירים (1972), כאקט של התרסה נגד ממסד האמנות הסטרילי והמנותק. בדומה, אחת העבודות המוכרות של האמן בתחום זה, "פעולה במחנה פליטים ביריחו" (1974), כיוונה להמיר את הנתק והזרות שבין הישראלים לפלסטינים בחיבור והכרה הדדית. כהן גן-הציע להמיר את התפיסה הדיכוטומית המקובלת שמבחינה בין העמים לתחושת שיתוף שבה ערבים-מוסלמים, נוצרים ויהודים-"מזרחים" שייכים לטריטוריה אחת ופועלים על בסיס מצע תרבותי משותף.

פנחס כהן-גן - מרחב פיגורטיבי זמן תפיסה, 1977, טכניקה מעורבת על נייר, מוזאון תל-אביב לאמנות

פנחס כהן-גן – מרחב פיגורטיבי זמן תפיסה, 1977, טכניקה מעורבת על נייר, מוזאון תל-אביב לאמנות

אצל כהן-גן הגבולות אינם רק מושא לניפוץ, אלא גם נושא התופס מקום חשוב בפני עצמו. ב"פעולות" של שנות ה-70 בחר כהן-גן בדרך כלל במקומות קיצון – המקום הנמוך ביותר בעולם ("פרויקט ים המלח", 1972), הנקודה הצפונית ביותר באמריקה ("פרויקט אלסקה", 1974), הנקודה הדרומית ביותר באפריקה ("פרויקט כף התקווה הטובה", 1974), ההר הגבוה בעולם ("פרויקט התפייסות עם אסיה", הרי ההימלאיה, 1975) וכמובן, גבולות מדינת ישראל.

אחד הדברים המעניינים ב"פעולות" הללו הוא שעל אף שהרחיק במסעותיו עד לקצות תבל, למעשה עסקו פעולותיו של כהן-גן בעיקר במקומי: עימות בין מרכז לפריפריה, יחסי כוחות בין עדות ומעמדות, בעיית הפליטים וכו'. אין ספק שכהן-גן היה חלוץ בעיסוקו בנושאים אלה.

ה"פעולות", כמו גם הציורים המוצגים בתערוכה, מדגימים באופן ממצה גם את העיסוק של כהן-גן ביחסי אדם וסביבה. ב"פרויקט ים המלח", למשל, השיט האמן על פני המים שרוולי פוליאתילן עם מים מתוקים שדגים שוחים בתוכם. העבודה הקשה והאכזרית הזאת הנכיחה מצב של עקירה מסביבה טבעית וניסיון מועד לכישלון להשתלבות בסביבת חיים חדשה.

בפעולה אחרת הוא הרחיק עד אלסקה, למקום מבודד ומנותק, ושהה בו במעין פעולה מדיטטיבית. בפעולה שהתרחשה ביריחו נחתמה השיחה בינו לשניים מיושביו של מחנה הפליטים במשפט "פליט הוא אדם שאינו יכול לחזור למקום הולדתו". באופן כללי ניתן לומר שהרוח העולה מהעבודות הללו היא רוח של ניכור וריחוק. גם דמויות האדם של כהן-גן כמעט תמיד כלואות במסגרות קונקרטיות או מטפוריות.

פנחס כהן גן - אמנות דתית תקנית, טכניקה מעורבת, 2012

פנחס כהן גן – אמנות דתית תקנית, טכניקה מעורבת, 2012

בשנת 1975 הגיע כהן-גן למסקנה שהוא מיצה את העיסוק בבעיות החברתיות והפוליטיות באמצעות הפעילות המושגית שלו, ושינה כיוון. נראה כי הוא ביקש להתרחק מהבעיות המקומיות ולעסוק בתחומי ידע אוניברסליים כמתימטיקה ופילוסופיה, ואלה התפתחו אצלו למעין תפיסה חדשה, הרואה באמנות שפה המקיימת דו-שיח עם שדות מחשבה אחרים. אמנם עיסוקו של כהן-גן בגבולות נמשך, אך בתקופה מאוחרת זו אין מדובר בגבולות גיאוגרפיים, אלא בגבולות הידע והתרבות.

על אף השינוי בעבודותיו, הצורך לעסוק בהיבט האנושי, במצבי חיים ובממשות היה עדיין כוח שהניע את אמנותו. בשנים אלה הוא אף השיב את הדמות האנושית לציוריו, ופיתח סוג חדש של ציור מושגי (ציור שהוא תוצר ויזואלי של תהליך רעיוני), המחזיר לתמונה סימנים פיגורטיביים כדמות, צבע ואובייקט, כמו גם התייחסות לרגישויות ציוריות, משיחות צבע למשל.

כפי שציינו לעיל, המשוואות המתימטיות של כהן-גן נדמות כחסרות פשר. יתרה מכך: ביצירות רבות – למשל בסדרה "מתימטיקה חזותית" (1975) ובסדרה "דמות, צורה, נוסחה" (1976), המוצגות בתערוכה – קשה אפילו למצוא קשר נושאי בין הנוסחה המתימטית המופיעה בעבודה לדימוי המלווה אותה. נדמה שהמדע אינו מטרה, אלא אמצעי המתפקד כמטפורה ליכולתו של השכל לבנות מערכות לוגיות בעלות תוקף ונוכחות קבועה בעולם שבו נראה ששום דבר כבר אינו יציב. רעיון זה מחזיר אותנו לערכים מרכזיים באמנותו של כהן-גן שהוזכרו לעיל: פריצת הגבולות והשילוב בין דברים סטטיים לדינמיים, כמו גם לעקרון הפליטות.

אחד הצירים המרכזיים שסביבו בנויה התערוכה הוא "דמות האדם", וגם כאן תחושת הניכור והבדידות נוכחת באופן חזק ומכמיר לב. "דמות סכמטית חסרת משמעות, שאינה משדרת סובייקטיביות ואף לא משחררת קצה חוט של רגש, צוברת בעבודתו זיקה לכל המשמעותי ומצליחה לגעת ללב בפריכותה האנושית", כותבת האוצרת גליה בר-אור בטקסט המקדם את מבקרי התערוכה.

הדמות הכהן-גנית, שהופיעה לראשונה חצובה על קיר גלריית יודפת בשנת 1973, מטופלת יפה לאורך התערוכה ונעה בציר כרונולוגי מדמות חסרת אינדיבידואליות אך בעלת מאפיינים כלליים (לדוגמה, "אשה בשדה", 1976) ועד לדמות המשילה את מאפייניה הפרטיקולריים (למשל בעבודה "פרדיגמה ישראלית של הבן האובד מס' 2", 1982). לבסוף הדמות הופכת למעין צל, שראשו דומיננטי וגופו ההולך וצר עד שנעלם לחלוטין ("ציור פונדמנטלי", 1985).

מראה כללי של ההצבה במוזיאון ת"א

מראה כללי של ההצבה במוזיאון ת"א

בהקשר זה עולים על הדעת הסופר פרימו לוי והפילוסוף ג'ורג'יו אגמבן, שהתייחסו לדמותו של המוזלמן. אגמבן, למשל, ראה במוזלמן אובייקט ביולוגי טהור שאיבד את מיקומו בחברת בני-האדם. מבחינה זו נדמה ששיאה של התערוכה מופיע באולם השלישי, שבו מוצגים פרטים מתוך הסדרה "ואלה שמות" (1992), שהוצגה בביאנלה באיסטנבול. סדרה מרתקת ומצמררת זו מנציחה קהילות של יהודים שנספו בשואה.

הסדרה מורכבת ממאה ציורים, שבכל אחד מצוין שם קהילה ומספר הנספים בה. בכל אחד מהציורים מופיעה דמות אדם – הראש בלבד או דמות שלמה. אלא שהתיאור כאן אינו תיאור של מצב יציב; הדמות כלואה בתוך מסגרת או נראית כנוטה ליפול וכקורסת תחת נטל כבד. הסדרה הזאת אינה אופיינית ליצירותיו של כהן-גן המוצגות בתערוכה. לצד הדימויים המורכבים, משופעי הפרטים ועמוסי הצבע, בולטת "ואלה שמות" דווקא בסולידיות שלה, ולכן מאפשרת הזדהות גדולה יותר מצד הצופה (בדומה לסדרה "מלחמת לבנון", 1982, ו"לא תרצח", לזכר אמיל גרינצווייג, 1983).

לצד קהילות יהודיות אירופיות שנכחדו בשואה מופיעות בסדרה גם קהילות ממדינות מוסלמיות, כדוגמת לוב ותוניסיה. לטוב ולמוטב, הכללתן של הקהילות המזרחיות באתוס השואה הישראלי היא סוגיה מובהקת שהציב כהן-גן בעבודותיו, שרק מאוחר יותר עלתה לדיון ציבורי.

פנחס כהן-גן - ואלה שמות, 1992, רישום על נייר, אוסף דורון סבג

פנחס כהן-גן – ואלה שמות, 1992, רישום על נייר, אוסף דורון סבג

לצד התערוכה פירסם המוזיאון שני ספרים המתעדים ומנתחים את יצירותיו של כהן-גן. כחלק מעבודתו האמנותית לאורך השנים פירסם האמן ספרים רבים ("ספרי אמן"), המפתחים את התיזות שלו. קורפוס הספרים האלה הוא חלק בלתי נפרד מגוף עבודותיו. לרגל התערוכה הנוכחית סידר כהן-גן את יצירותיו על ציר זמן כרונולוגי, ותיאר ופירש אותן בליווי תמונות וקטעי יומן. אמנם נוצר כאן מבט רטרוספקטיבי מסכם, אבל חבל שהכתיבה של האמן חדורה בנימה של יוהרה וחשיבות עצמית, שלא פעם פוגעת במבט האנליטי שלו ביחס לעבודותיו.

הניתוח העצמי (או אולי העדרו) בולט למשל כאשר האמן מצהיר שהפעילויות שלו בדרך כלל רציונליות ומודעות לעצמן, אך "הלא-מודע" נכנס לתמונה ביצירותיו משנות ה-90. אלא שמעבר להבנת עולמו של האמן, לא ברור למשל מה הערך של משפט כמו "יד נעלמה הנחתה אותי; אילו חייתי בתקופת הרנסנס באיטליה, היו קוראים לה יד אלוהים". הרוח היהירה עולה כבר בכותרת המשנה של הספר, שם מכתיר כהן-גן את עצמו "אמן עצמאי, עכשווי וטוטאלי" (איזה אמן אינו רואה את עצמו ככזה?), והמבוא לספר מלא בפסבדו-ניתוחים מיותרים.

כהן-גן מצהיר למשל ש"הספר מציג שפת אמנות חדשה" (קשה למצוא אמן שאינו חושב כך על יצירתו, או לפחות שואף לכך), מדבר בנימה מתהדרת על "תורתו האמנותית", מתאר את אמנותו כ"נבואית" ומסכם: "כל תחזיותי על 'אמנות העתיד', הגלומות בפעילותי ובתיאוריות שהגיתי בספרי, התגשמו הלכה למעשה". גם הנימה הפולמוסית שעולה בספר לא פעם אינה מנומקת דיה ומסתפקת באמירות כמו "נשלול ביקורות אלו על הסף […]". ביחס לאחד מספריו כהן-גן אפילו מצהיר ש"לא ביזבזתי זמן להוכיח לציבור הרחב ולציבור האמנים את חשיבותו".

הנימה הפולמוסית הופכת למעניינת יותר כאשר האמן מסביר אותה על רקע שיח האמנות הרחב. כזו היא, למשל, טענתו ביחס לפרויקט אחד שיצר ונדחה על הסף על-ידי מוזיאונים שונים ברחבי העולם. כהן-גן מסביר: "למוזיאונים בישראל הוא [הפרויקט] לא הוצע, מכיוון שלא ראיתי אותם כפילוסופיים ופתוחים דיים לטפל בבעיות הפילוסופיה, הדת והאמונה היהודית". בסוגריים מוסיף הכותב ואומר, "אם הייתי דן בישו הנוצרי, זה היה בסדר: ככה היהודים מתייחסים לאמניהם ולאמנותם". חבל שטענות מעין אלו לא פותחו. אילו היה האמן מפתח את הדיון הזה, הדברים היו יכולים להתעלות מעבר למה שנדמה כעת רק כביטוי פולמוסי על רקע של עלבון אישי. ההכללות והטענות הלא מפותחות החוזרות לאורך הספר באות לכדי מיצוי ב"משפט המחץ": "יצירה שלא מתוך בדידות ושברון לב לא תנסוק לכלל אמנות". אם כן, בכתיבתו, כמו בעבודותיו, מציג כהן-גן דמות של אדם מנוכר ומרוחק, שקווי המתאר שלו חדים וברורים, ומאידך דמות של לוחם או טוען ממורמר, השואף לפרוץ מסגרות מדכאות.

פנחס כהן-גן - דמויות, 1981, דיו על בד משי, מוזיאון ישראל

פנחס כהן-גן – דמויות, 1981, דיו על בד משי, מוזיאון ישראל

מאמריה הנרחבים של אוצרת התערוכה גליה בר-אור, המופעים בקטלוג, הם אנטיתזה לרוח שעולה מכתיבתו של כהן-גן. בר-אור, שנכנסה לנעליו של מוטי עומר המנוח, עושה בדיוק את מה שקטלוג של תערוכה רטרוספקטיבית במוזיאון צריך לעשות, דהיינו, מחקר וניתוח מעמיק של יצירותיו של האמן לאורך השנים והצגתן על רקע זמנן.

היא מציגה ואף מפתחת בצורה משכנעת, למשל, את התפיסה החדשה, שעלתה לאחרונה בתערוכה "קצות הארץ: אמנות אדמה עד 1974", שהוצגה בלוס-אנג'לס ובמינכן, ובה הוצגו בין השאר עבודותיו של כהן-גן משנות ה-70 כחלק מ"אמנות האדמה" של התקופה. מחד, השיח הזה מאיר את העבודות באור חדש ושונה מזה המקובל בהיסטוריוגרפיה הישראלית, שבה העבודות הללו נכללו רק ברובריקה של אמנות "מושגית-פוליטית", ומאידך הוא גם מאיר את אמנות האדמה האמריקאית באור שונה מזה המקובל. כדאי היה להתייחס כאן גם לניתוחיו של האוצר יגאל צלמונה, שעסק בנושא זה על הקשריו האמריקאיים והאירופיים במאמר שהתפרסם בקטלוג התערוכה של מיכה אולמן, שהוצגה במוזיאון ישראל.

כמה פרקים בקטלוג עוסקים בניתוח היסטורי ביחס לשאלת ה"אמנות היהודית" מול ה"אמנות הישראלית". אלה שאלות שתמיד נשפו בעורפה של ההיסטוריוגרפיה של האמנות הישראלית, ונדמה שהסיכום הממצה, רוחב היריעה ועומק הניתוח הופכים את הפרקים הללו לרפרנס משמעותי בתחום.

פנחס כהן-גן, "אנצור דמעתי עם בוא גאולתי", מוזיאון תל-אביב, אוצרת: גליה בר-אור

7 תגובות על בגאולתי אנצור דמעתי

    מנימת הדברים ניתן לראות את השניות ביחס אל כהן-גן: אמן מוכשר, רב-תחומי, מקורי וחדשני במובנים רבים, כזה שלצד העשיה האמנותית יד לו בתיאוריה; אך אדם קורבני ומריר, יהיר, תובעני, בלתי צפוי. מעולם לא טרח להתחבב או להתקרב אל הקהל. לכל אלו יש מחיר בעולם האמנות הישראלי.
    בר-אור כתבה יפה, בשפה ברורה ולא מתנשאת, אך הייתי שמח להרחבות בנוגע למקומו כאמן יהודי, כמו גם לתפיסתו ביחס לאמנות יהודית וישראלית. היהודיות מופיעה בשלב מסוים בחייו, ואף גילויו ככזה דוקא בארה"ב הוא פרשייה מעניינת שטרם נאמר בה הכל. כאן נכרך אף מיכאל סגן-כהן, מן האמנים היהודיים המוכשרים שנפטר בטרם עת, והיה לו שיג ושיח עם כהן-גן.
    היכן הוא מביא לידי ביטוי את זהותו המזרחית ואת הזכרון המשפחתי והעדתי, בניגוד לפליטותו הנצחית, הנוכחת באופן כה משמעותי ביצירתו? האם העדה המרוקנית ומורשתה היתה אי פעם מושא להתייחסות אמנותית מצידו? אפשר שראיון עמו, אם זה היה מתאפשר, היה עונה על כמה מן התהיות.

    עניין טכני יותר נוגע להבהרת השפה המושגית שלו – מה אפוא משמעות הנוסחאות, מה ההבדל בין הגוף של אותו 'כלאדם כהן-גני' לבין הראש הגדול ובהמנותק (האם זה גלגול הראש הכרות שראה לאחר הפיגוע? מה הוא מסמל עבורו?)
    ומה על התמורות ביחסו לצבע ולשימוש בצבעים מסוימים, וב'רדי מייד' שונים.

    מכתב גלוי לגליה בר-אור ופנחס כהן-גן,

    ראיתי סוף סוף את התערוכה של פנחס כהן-גן ואני מברכת אתכם ואותנו שזכינו.
    כותבת לך עוד לפני שקראתי את הקטלוג, כמה מחשבות:

    התפעלתי מעבודותיו וראיתי עד כמה מצד אחד, לא ראיתי אותו מספיק לאורך השנים, גם אם בפועל הכרתי די הרבה מן העבודות.
    מצד שני חשתי עד כמה הוא השפיע עלי – עלינו מבלי שהייתי מודעת.

    אולי משום כך, כמעט מהרגע הראשון עלתה במוחי מחשבה משונה הקשורה בדלות החומר: מה היה קורה אילו פנחס כהן גן היה מורה הדרך האמנותי שלנו ולא רפי לביא? הרי הוא ענק שבענקים!!
    כנראה שהיינו עשירים יותר בתכנים רוחניים, מאגיים, בחיבורים בין עולמות. פחות יהירים ומקבלים ואריאציות.
    יתכן שלא היית צריכה לאצור לאופק "תערוכת מחאה" בעין חרוד, כי הוא היה מציג במוזיאון תל אביב…

    הוא קצת כמו יוסף המקראי, מבודד בעולמו [בעיני יוסף לא היה יהיר, אלא הוגה דעות רחב ללא הבנה פוליטית בצעירותו] ומצליח לגשר בין תרבויות.
    הוא מצליח לסלול לעצמו עולם שלם במצרים, ועדיין לשמור על ציר פנימי מארץ מכורתו, ואפילו לסלוח לאחיו.
    הוא משאיר צוואה להעלות את עצמותיו [מן הבור] ממצרים לארץ, קורא את העתיד שישובו אליה – ונחנט כאחד המצרים המכובדים.

    גם פנחס כהן- גן מצטייר כיוצא דופן, לא מובן. עולם לעצמו. עולמותיו הנפשיים, הרוחניים, המקומות והתרבויות מהן בא, כל אלה מדברים בעושר אלה עם אלה ופחות עם החוץ.
    אני לא בטוחה שיש בו את הרכות של יוסף- אבל העבודות בתוכן, האופן בו הוא משתמש בחומרים בפיזיות שלהם- חם ועמוק.

    הוא מייצג את חווית ההגירה של כולנו בעומק הרוחני שלה. הוא מכאן ומשם ומהעתיד.

    הוא גשר.

    העריכה שלך מופלאה ונהירה בתוך סבך עולמותיו. אני יכולה רק לדמיין את קצה קצהו של המפעל החשוב הזה שעמדת מאחוריו וליווית באהבה ואמונה.

    למרות זאת, הצטערתי שאין עוד אולם או שניים.

    ישר כוח לשניכם,

    נונה אורבך,
    קרית טבעון

    בסקרנות רבה מהרתי לראות את התערוכה שאצרה גליה בראור לפנחס כהן-גן, מכר ומודע מן העבר. סבנו וסובבנוה מספר פעמים, מן ההתחלה לסוף וחוזר חלילה. לא תערוכה שמחסלים בזריזות כמו חטיפים. נהפוך הוא. אין פינה משעממת, אין "עוד מאותו דבר" ואין סטגנציה. יש תנועה והתפתחות, רובד על גבי משנהו. בעיני תערוכה אצורה למופת.
    מעט מדי יש כמוה.
    אשר למורשת של כהן-גן הייתי מעדיפה לקבל יותר מצד המורשת האמנותית ופחות מן הקרוי פילוסופיה, אשר רבים אולי חוששים לומר בקול רם, נוסח בגדי המלך החדשים, שיש בה מועט המחזיק את המועט, עטוף בעודף גדול של מילים.
    אשר לנוסחאות המתימטיות, חבל שיש מי שלוקח אותן ברצינות ומנסה להבינן, כאשר מה שיש בהן בפועל הוא סוג של תגובה על התסכול אשר נגרם בניסיונות הפתטיים ליצור "מדע מדויק וכמותי" ממערכת המושגים האסטתיים המאוגדת תחת המונח אמנות. מה שנותר מן הניסוי הוא לכל היותר אלמנט צורני בלבד. אולם ראוי להערכה הניסוי מעצם קיומו, מעצם השאיפה להיות "איינשטיין" של האמנות, המאגד את המסה, האנרגיה והמהירות בנוסחה קצרצרה אחת. אין הוכחה פשוטה יותר לכשלון הניסוי מתילי הספרים, חסרי מובן וערך בכל קריטריון לא אמנותי.
    אין בכל האמור כדי לסתור את עולם האסתטיקה המיוחדת אשר ברא לנו פנחס כהן גן. את האיזון הפנימי של כל אחת מן היצירות, את השיח בינה לבין קודמותיה או הבאות אחריה. וכל זה מבלי לקרוץ אף רגע למסחרי, לפשטני, למתפענח מייד מעצמו.

    תערוכה חזקה, מרגשת ויפה
    it completly turned me on

    תערוכה מרתקת. מופלאה האוצרת גליה בר-אור, שהוציאה מפנחס כהן-גן, חום וחמלה, אלגנטיות ומורכבות אנושית, תאוות-חיים, צבעוניות ותשוקה וגם תשובות ומשמעות להיות הדברים כפי שהם עבורו. כל פעם מחדש, זה מדהים לראות, איך הקומפוזיציות שלו מחזיקות ביציבות את כל הכאוס שהן מכילות.

    גם אני מצאתי את עצמי חושבת על מילה אלגנטיות מול העבודות, וגם יופי. נראה לי שהאמן עצמו מתכוון למשהו יותר ספציפי בנוסחאות, אבל כנראה שרק הוא מבין אותן.
    תודה על התערוכה והמאמר.

    שמחתי לחזור ולחזות באחד האמנים הישראלים שקורפוס יצירתם המגוונת היא חסד שופע, מענג, מערב בין סקרנות, שכלתנות אינטלקטואלית במעטפת פיוטית מנצחת. הצורך להשמיש את השפה החזותית לטובת פרוייקטים סביבתיים קונצפטואליים מסמנת את האדם/אמן כמי שמכיל רצון מגלומני דרמתית טבוע בו כ-" בורא עולמות ומחריבן " ואני מחרה אחריו, ומן העבר האחר נימה פולמוסית קול הקיטור האנושי …"ככה מתייחסים יהודים לאמניהם ולאמנותם " חרון אף של מי שחצי תאותו בידו שזה המצב המבורך אצל יוצר , מאחלת עוד שנים טובות של יצירה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *